הלכות טומאת מת פרק ט

א) מי שהיה חופר בשדה, ומצא מתים רבים בגומה אחת, זה על גבי זה, או זה בצד זה, או שמצא הרוגים, או שמצא מת יושב, או ראשו בין ברכיו -- אינו חושש שמא מקום זה בית הקברות היה; אלא נוטל המת שמצא, ונוטל כל העפר התיחוח שתחתיו, וחופר בבתולת קרקע שלוש אצבעות, ומוציא הכול: ושאר השדה בחזקת טהרה, כשהייתה קודם שימצא; ועפר זה עם שלוש אצבעות שחופר, הוא הנקרא תבוסת המת.

ב) שדה שנהרגו בה הרוגים -- מלקט כל העצמות שבה, והרי היא טהורה; וכן המפנה קבר מתוך שדהו -- מלקט כל העצמות עצם עצם, והרי היא טהורה. וכן בור שמטילים לתוכו נפלים או הרוגים -- מלקט כל העצמות שבו עצם עצם, והרי הוא טהור.

ג) היה חופר, ומצא מת מושכב כדרך שקוברין המתים -- נוטלו ואת תבוסתו; וכן אם מצא שניים -- נוטל כל אחד מהן, ותבוסתו עימו. וכל השדה טהורה.

ד) מצא שלושה מתים, כל אחד מהן מוטל כדרך הנקברין -- אם יש בין זה לזה מארבע אמות ועד שמונה, כמלוא מיטה וקובריה -- הרי זה חושש שמא בית הקברות הוא זה. וצריך לבדוק מן האחרון עשרים אמה, שהן כשתי מערות וחצר שביניהן; ואם לא מצא שם מת אחר -- הרי אותן העשרים שבדק טהורות, אף על פי שהן שכונת קברות.

ה) מצא מת אחד בסוף עשרים אמה -- צריך לבדוק ממנו עשרים אמה אחרות, לפי שרגליים לדבר. ואם היה אחד מאלו שמצא בתחילה או בסוף הרוג, או יושב, או מושכב שלא כדרכו שיהיה ראשו בין ירכותיו -- אינו בודק עשרים אמה, אלא נוטלן ואת תבוסתן בלבד: שחזקתן גויים.

ו) [ד] הגויים, אין להן טומאת קברות: הואיל ואינן מטמאין באוהל, הרי הנוגע בקברן טהור -- עד שייגע בעצמה של טומאה, או יישאנה. [ה] מת שחסר אבר שאם יינטל מן החי ימות -- אין לו תבוסה, ולא שכונת קברות. ומתים הנמצאים גלויים על פני השדה -- אין להם שכונת קברות, ולא תבוסה, אלא מלקט עצם עצם, והכול טהור. והנקבר שלא ברשות -- יש לו תבוסה, ואין לו שכונת קברות.

ז) [ו] אחד המוצא שלושה מתים כדרכן בתחילה, או שמצא שלושה כוכין, או כוך ונקיע ומערה -- הרי זה שכונת קברות. מצא שניים, ואחד היה ידוע -- יש להם תבוסה, ואין להם שכונת קברות: שהקבר הידוע, אינו עושה שכונה; ולא אמרו אלא המוצא שלושה כתחילה, הוא שצריך בדיקה.

ח) כיצד בודק העשרים אמה שאמרנו, חופר עד שהוא מגיע לסלע, או לבתולה והיא הקרקע שנראית שאינה עבודה. העמיק אפילו מאה אמה, ומצא חרס -- הרי זו כבתחילה, וצריך להעמיק עד שיגיע לבתולה; הגיע למים, הרי זו כבתולה.

ט) [ז] אינו צריך לחפור תלם אחד, מתחילת העשרים עד סופן; אלא חופר אמה על אמה ומניח אמה, וחופר אמה על אמה ומניח אמה, עד סופן -- שאין בין קבר לקבר פחות מאמה.

י) [ח] היה בודק, והגיע בתוך העשרים לנהר או לשלולית או לדרך הרבים -- יפסיק, ואינו צריך לבדוק: שהרי נפסקה שכונת הקברות.

יא) [ט] המוציא עפר זה של בדיקה -- טהור, אלא אם כן מצא טומאה במקום שחפר; אבל קודם שימצא, אוכל בתרומה. והמפקח בגל, אינו אוכל בתרומה -- שהרי יודע ודאי שהמתים שם תחת הגל, אלא שאינו מכיר מקומן.

יב) [י] גל טמא שנתערב בשני גלין טהורין -- בדק אחד מהם ומצאו טהור, הוא טהור והשניים טמאין; בדק שניים ונמצאו טהורים, הם טהורים והשלישי בחזקת טמא; בדק שלושתם ומצא טהור, כולם בחזקת טומאה -- עד שיבדוק שלושתן עד שיגיע לסלע או לבתולה, ויהיו שלושתן טהורין.

יג) [יא] בור שמטילין לתוכו נפלים -- המאהיל עליו, טמא דין תורה: ואף על פי שחולדה וברדלס מצויין שם, אין ספק מוציא מידי ודאי. אבל אם הפילה שם אישה נפל, ואין ידוע אם הפילה דבר המטמא או לא הפילה -- הואיל וחולדה וברדלס מצויין שם, הרי זה ספק וטהור.

יד) [יב] דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהן, שהן משום ספק -- הרי הן של דבריהם; ואין טמא מן התורה, אלא מי שנטמא טומאה ודאית. אבל כל הספקות -- בין בטומאות, בין במאכלות אסורות, בין בעריות ושבתות -- אין חוששין להן אלא מדברי סופרים, כמו שביארנו בהלכות איסורי ביאה ובכמה מקומות.

---

הלכות טומאת מת פרק י

א) איזה הוא בית הפרס, זה המקום שנחרש בו קבר, שהרי נידקדקו עצמות המת בתוך העפר, ונתפרסו בכל השדה; וגזרו טומאה על כל השדה שנחרש בה הקבר: אפילו חרש על גבי הארון, ואפילו היה מושקע ברובדין ובאבנים, ואפילו היה על גבי הארון רום שתי קומות -- הואיל וחרש קבר, הרי זה עושה בית הפרס.

ב) עד כמה הוא נעשה בית הפרס, מאה אמה על מאה אמה ממקום הקבר. [ב] כל המרובע שהוא בית ארבעת סאין -- הרי הוא בית הפרס, ועפרו מטמא במגע ובמשא כמו שביארנו. ואינו מטמא באוהל; וכן המאהיל על בית הפרס הזה, טהור.

ג) התחיל לחרוש את הקבר, והיה חורש והולך, וקודם שיגמור מאה אמה ניער את המחרשה, או שהטיח בסלע, או בגדר -- עד שם הוא עושה בית הפרס בלבד; והשאר טהור, שהרי לא הגיע אליו במשך החרישה.

ד) חרש כמו חמישים אמה או יתר, וחזר וחרש עד שהשלים המאה -- הכול בית הפרס; היה חורש והולך חוץ למאה אמה -- ממאה אמה ולחוץ טהור, שאין עצמות קבר מגיעות ליתר ממאה.

ה) [ד] חזקת העצמות המכוסות -- שהן של אדם, עד שייוודע שהן של בהמה; וחזקת העצמות המגולות -- שהן של בהמה, עד שייוודע שהן של אדם.

ו) היה שם חריץ מלא עצמות אדם, או שהיו עצמות אדם צבורות על גב קרקע, וחרש עצמות אלו עם השדה, או שחרש שדה שאבד בה קבר -- הרי זה אינו עושה בית הפרס, שלא גזרו טומאה אלא על שדה שנחרש בה קבר ודאי; וכן החורש את המת בשדה, אינו עושה בית הפרס: שכל אלו, דבר שאינו מצוי הוא; ולא גזרו אלא בקבר שנחרש, שהוא דבר המצוי.

ז) [ה] החורש את הקבר בשדה שאינה שלו -- אינו עושה בית הפרס, שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו: אפילו שותף, או אריס, או אפיטרופוס -- אינו עושה בית הפרס. חרש קבר בשדה שלו ושל חברו כאחת -- שלו, עושה בית הפרס; ושל חברו, אינו עושה בית הפרס. [ו] גוי שחרש קבר בשדהו -- אינו עושה בית הפרס, שאין בית הפרס לגויים.

ח) [ז] שדה בית פרס למעלה, ושדה טהורה למטה, ושטפו גשמים מעפר בית הפרס לטהורה -- אפילו הייתה אדומה והלבינה, או לבנה והאדימה -- טהורה: שאין בית הפרס עושה בית הפרס, ולא גזרו טומאה אלא על גוש כברייתו.

ט) [ח] בית הפרס הזה, מותר לנטוע בו כל נטע, לפי שהשורשין יורדין למטה משלושה, ולמטה משלושה בבית הפרס טהור -- שהרי הקבר נפרס, על פני השדה. אבל אין זורעין בתוכה, אלא זרע הנקצר. ואם זרע, ועקר -- צובר את גורנו בתוכו, וכובר את התבואה בשתי כברות, והקטנייות בשלוש כברות, שמא יש בהן עצם כשעורה; ושורף את הקש ואת העצה שם -- גזירה, שמא יהיה בהן עצם כשעורה, ואם תתיר לו בהניה, מוציאו ומוכרו ונמצא מרגיל את הטומאה.

י) [ט] שדה שהוחזקה שהיא בית הפרס, אפילו היא בית ארבעת כורין, ואפילו משוכה ממקום הטיט הרך שאינו נחרש ולא נעשה בית הפרס, ואפילו טהורה מקפת אותה מארבע רוחותיה -- הרי היא בחזקתה.

יא) [י] מצא שדה המצויינת, ואין ידוע מה טיבה -- אם יש בה אילן, בידוע שנחרש קבר בתוכה; אין בה אילן, בידוע שאבד קבר בתוכה כמו שביארנו: והוא, שיהיה באותו מקום זקן או תלמיד חכמים -- שאין כל אדם בקיאין בכך ויודעין שמותר לנטוע בזו, ואסור לנטוע באחרת.

יב) [יא] המהלך בבית הפרס, על אבנים שאין מתנדנדין תחת רגלי אדם בשעה שמהלך עליהן, או שנכנס לה, והוא רוכב על גבי אדם ובהמה שכוחן יפה -- הרי זה טהור.

יג) אבל אם הילך על גבי אבנים שמזדעזעין בשעת הילוך -- אף על פי שנשתמר ולא נידנד, הרי זה טמא כמי שהילך על העפר עצמו; וכן אם הילך על גבי אדם שכוחו רע, עד שתהיינה ארכובותיו נוקשות זו לזו ושוקיו מרעידות כשהוא נושאו, או על גבי בהמה שכוחה רע, עד שתטיל גללים בשעת רכיבה -- הרי זה טמא, וכאילו הילך ברגליו.

יד) [יב] המטהר בית הפרס, צריך לטהרו במעמד שני תלמידי חכמים. וכיצד מטהרין אותו, כונס את כל העפר שהוא יכול להסיטו מעל פני כל השדה, ונותנו לתוך כברה שנקביה דקין, וממחה ומוציא כל עצם כשעורה הנמצא שם; ויטהר. וכן אם נתן על גביו שלושה טפחים עפר ממקום אחר, או שנטל מעל כל פניו שלושה טפחים -- הרי זה טהור; נטל מחצייו אחד שלושה טפחים, ונתן על חצייו האחר שלושה טפחים -- הרי זה טהור.

טו) נטל מעל פניו טפח ומחצה, ונתן עליו טפח ומחצה עפר ממקום אחר -- לא עשה כלום; וכן אם עיזקו, ובדק בשעת עיזוק מלמעלה -- לא עשה כלום. רצפו באבנים שאינן מתנדנדין מהילוך אדם, הרי זה טהור.

---

הלכות טומאת מת פרק יא

א) ארץ העמים -- בתחילה גזרו על גושה בלבד, כבית הפרס, ולא היו מיטמאין אלא המהלך בה, או נוגע או נושא מעפרה. חזרו וגזרו על אווירה שיטמא, ואף על פי שלא נגע ולא נשא, אלא כיון שהכניס ראשו ורובו לאוויר ארץ העמים, נטמא; וכן כלי חרס שהכניס אווירו לארץ העמים, ושאר כלים שהכניס רובן לאוויר ארץ העמים -- נטמאו.

ב) טומאת אוויר ארץ העמים -- לא עשו אותה כטומאת עפרה, אלא קלה היא ממנה: שעל טומאת עפרה, שורפין תרומה וקודשים; והמיטמא בגושה טמא טומאת שבעה, וצריך הזיה שלישי ושביעי. אבל המיטמא באווירה, אין צריך הזיה שלישי ושביעי, אלא טבילה, והערב שמש; וכן תרומה וקודשים שנטמאו מחמת אווירה -- תולין, לא אוכלין ולא שורפין.

ג) עפר ארץ העמים ועפר בית הפרס -- מטמאין במגע ובמשא, כמו שביארנו; וכמה שיעורן, כחותם המרצופין, והוא כפיקה גדולה של סקאין.

ד) עפר בית הפרס ועפר חוצה לארץ שבאו בירק -- אם יש במקום אחד כחותם המרצופין, מטמא; ואם לאו, אינו מצטרף: שלא גזרו אלא על גוש כברייתו. מעשה שהיו איגרות באות מחוצה לארץ לבני כוהנים גדולים, והיו בהן כסאה וכסאתיים חותמות; ולא חשו להן משום טומאה, לפי שלא היה בחותם מהן כחותם המרצופין.

ה) [ד] המביא תנורים וספלין וכלי חרס מחוצה לארץ -- עד שלא הוסקו, טמאים משום ארץ העמים; משהוסקו, טמאים משום כלי חרס שנטמא בארץ העמים, שאינו מטמא אדם וכלים, כמו שביארנו.

ו) [ה] המהלך בארץ העמים, בהרים ובסלעים -- טמא טומאת שבעה; בים ובמקום שהים עולה בזעפו -- טהור משום נוגע בארץ העמים, וטמא משום אווירה. הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל הפורחין באוויר -- טמא, שאוהל זרוק אינו קרוי אוהל.

ז) [ו] סוריה -- עפרה, מטמא כחוצה לארץ; ואווירה טהור, לא גזרו על אווירה. לפיכך אם הייתה סמוכה לארץ ישראל שפה בשפה, ולא היה מפסיק ביניהן, לא ארץ העמים, ולא בית הקברות, ולא בית הפרס -- הרי זה יכול להיכנס לה בטהרה, בשידה תיבה ומגדל: והוא, שלא ייגע בגושה. וכן ארץ העמים הסמוכה לארץ ישראל, ואין ביניהן מקום טמא -- הרי זו נבדקת, וטהורה.

ח) [ז] מקום ששכנו בו גויים בארץ ישראל -- הרי זה מטמא כארץ העמים עד שייבדק, שמא קברו בו נפלים. [ח] ותרומה וקודשים שנטמאו מחמת מדור העמים -- תולין, לא אוכלין ולא שורפין. וכמה ישהו במקום, ויהיה צריך בדיקה -- ארבעים יום, כדי שתתעבר אישה ותפיל נפל שמטמא.

ט) אפילו איש שאין עימו אישה -- אם שיהה ארבעים יום, מדורו טמא עד שייבדק: גזירה, משום מדור שתהיה בו אישה. אפילו עבד, או אישה, או סריס, או קטן בן תשע שנים ויום אחד -- עושה מדור העמים.

י) [ט] מדור גויים שהיה בו עבד מישראל, או אישה, או קטן בן תשע, משמרין אותו שלא יקברו שם נפל -- אינו צריך בדיקה. ואת מה הן בודקין -- את הביבין העמוקין, ואת המים הסרוחין; וכל מקום שהחזיר והחולדה יכולין להוליך משם הנפל -- אינו צריך בדיקה, מפני שהן גוררין אותן משם. מדור העמים שחרב, הרי הוא בטומאתו עד שייבדק.

יא) [י] האיצטוונייות, אין בהן משום מדור גויים, לפי שהיא גלויה, ואין בה מקום להטמין הנפלים. ועשרה מקומות, אין בהן משום מדור גויים -- לפי שאין דירתן קבועה, לא גזרו עליהן טומאה.

יב) ואלו הם העשרה מקומות -- אוהלי הערביים, והסוכות, והצריפין, והבורגנין, והתקרה שעל גבי העמודים ואין לה דפנות והן בתי הקיץ, ובית שער, ואווירה של חצר, והמרחץ, ומקום שעושין בו החיצים וכלי המלחמה, ומקום הלגיונות.

יג) [יא] החנות -- אין בה משום מדור גויים, אלא אם כן היה דר בתוכה. חצר שהיא טמאה משום מדור העמים, הרי בית שער שלה ואווירה טמאין כמוה. ואין מדור העמים ולא בית הפרס, בחוצה לארץ.

יד) [יב] עיירות המובלעות בארץ ישראל, כגון סיסית וחברותיה, אשקלון וחברותיה -- אף על פי שפטורות מן המעשרות ומן השביעית, אין בהן משום ארץ העמים. וחזקת דרכים של עולי בבל טהורות, אף על פי שהן מובלעות בארץ העמים.