הלכות טומאת מת פרק ו

א) עצמות הדג, ועורו -- העושה מהן כלים, אינן מקבלין טומאה כלל, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים; וכן ירוקה שעל פני המים, וכיוצא בה: שכל מה שבים טהור, כמו שיתבאר בהלכות כלים. לפיכך העושה אוהל מעור הדג, או מצמר שגדל בים -- אין עצמו של אוהל זה מקבל טומאה, אף על פי שמביא את הטומאה לכל אשר יהיה תחתיו כשאר אוהלים.

ב) כלי גללים, וכלי אבנים, וכלי אדמה -- אינן מקבלין טומאה כלל, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, בין טומאת מת, בין שאר הטומאות. וכן כלי עץ העשוי לנחת, כגון התיבה והמגדל והכוורת שהן מחזיקין ארבעים סאה בלח ויהיה להן שוליים -- אינן מקבלין טומאה כלל, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים; ואלו הן הנקראין כלי עץ הבא במידה.

ג) כלי חרס -- פשוטיהן טהורין, ומקבליהן טמאין; ואינן מיטמאין אלא מאווירן, או בהיסט הזב: אפילו נגע כלי חרס במת מגבו, אינו מיטמא. ואם נכנסה טומאה מן הטומאות באווירו, ואף על פי שלא נגעה בו -- נטמא.

ד) היה כלי חרס עם המת באוהל -- נטמא, שהרי הטומאה נכנסה באווירו; ואם היה מוקף צמיד פתיל, הוא ומה שבתוכו טהור כמו שנתפרש בתורה, שאין טומאה נכנסת לו אלא מפתחו, ובהיסט הזב שהרי הוא כמי שנגע בכולו.

ה) [ד] העושה גולל מדבר שאינו מקבל טומאה, כגון שהניח על גבי הקבר אבן, או כלי אדמה, או כלי עץ הבא במידה, או כלי חרס המוקף צמיד פתיל, או עור הדג ועצמו, וכיוצא באלו -- הנוגע בהן טמא טומאת שבעה, משום נוגע בגולל; ואם פירשו מלהיות גולל, או שהסיר את המת מתחתיהן -- הרי הן טהורין. וכן בהמה שכפתה ועשה אותה גולל -- הנוגע בה טמא טומאת שבעה, כל זמן שהיא גולל; התיר הבהמה, הרי היא טהורה כשאר הבהמות.

ו) וכן חבית שהיא מלאה משקין ומוקפת צמיד פתיל, ועשה אותה גולל למת -- הנוגע בה טמא טומאת שבעה, והחבית והמשקין טהורין.

ז) [ה] קורה שעשיה גולל לקבר, בין עומדת בין מוטה על צידה -- אין טמא אלא כנגד פתח הקבר; והנוגע בקצה המונח חוץ לקבר, טהור. עשה ראשה גולל לקבר, והרי היא עומדת על הקבר כמו אילן -- הנוגע ממנה בארבעה טפחים סמוך לקבר, טמא משום גולל; ומארבעה ולמעלה, טהור. במה דברים אמורים, בזמן שהוא עתיד לקוץ אותה; אבל אם אינו עתיד לקוץ אותה, כולה גולל.

ח) [ו] שתי אבנים גדולות של ארבעה ארבעה טפחים שעשין גולל -- המאהיל על גבי שתיהן, טמא. ניטלה אחת מהן -- המאהיל על גבי שנייה, טהור: מפני שיש לטומאה דרך שתצא בו.

ט) [ז] גל של צרורות שעשהו גולל לקבר -- אין טמא אלא סדר הפנימי, שהוא צורכו של קבר; אבל הנוגע בשאר האבנים, טהור.

י) [ח] ארון שהוא חקוק בסלע, והניח בו המת, וכיסהו בגולל -- הנוגע בסלע בכל מקום, טהור; והנוגע בגולל, טמא. למה זה דומה, לבור גדול מלא מתים, ואבן גדולה על פיו -- שאין טמא אלא כנגד חללה. ואם בנה נפש על גבה -- הרי זו כקבר סתום, ומטמא מכל סביביו.

יא) הייתה הארון החקוקה בסלע רחבה מלמטן וצרה מלמעלן, והמת בתוכה -- הנוגע בה מלמטן, טהור; ומלמעלן, טמא: שהרי הצדדין מלמעלה סככו על גבי המת, ונעשו כגולל.

יב) הייתה הארון רחבה מלמעלן וצרה מלמטן -- הנוגע בה מכל מקום, טמא. הייתה שווה -- הנוגע בה מטפח הסמוך לקרקעיתה ולמעלה, טמא; מטפח ולמטה, טהור. ניקב ארון בסלע, והכניס המת בתוכה כמו נגר -- הנוגע בה מכל מקום, טהור: חוץ ממקום פתחה.

יג) [ט] מערה שהקבר בתוכה, וחצר לפני המערה -- בזמן שהחצר לאוויר, העומד לתוכה טהור: ובלבד שלא ייגע במשקוף המערה. ובזמן שהחצר מקורה -- אם היה בה ארבעה טפחים על ארבעה טפחים או יתר, הנכנס לשם טהור; הייתה פחותה מארבעה על ארבעה, הנכנס לשם טמא, ואף על פי שלא נגע בפתח המערה.

---

הלכות טומאת מת פרק ז

א) בית סתום שהמת בתוכו, מטמא מכל סביביו; והנוגע בו מאחוריו, או מגגו -- טמא שבעה, מפני שהוא כקבר סתום. נפתח בו פתח, אפילו סתמו -- אם לא פרץ פצימיו, הנוגע בו מאחוריו ומגגו -- טהור, ואין טמא אלא כנגד הפתח. וכמה יהיה שיעור הפתח -- המת, פתחו בארבעה טפחים; וכזית מן המת, פתחו בטפח; וגדול מכזית, הרי הוא כמת ופתחו בארבעה.

ב) המת בתוך הבית, ובו פתחים הרבה -- בזמן שכולן נעולין, כולן טמאין, והיושב בצד כל פתח מהן תחת התקרה היוצא על הפתח, נטמא.

ג) נפתח אחד מהן, או שחישב להוציאו באחד מהן, ואף על פי שחישב אחר שמת המת, אפילו חישב להוציאו בחלון שהיא ארבעה על ארבעה -- הציל על הפתחים כולן, ואינו טמא אלא כנגד הפתח שנפתח או שחישב עליו; והשאר טהורין -- מפני שהן נעולין, והרי אין הבית כקבר סתום.

ד) וכן אם התחיל לחתור פתח להוציאו בו -- משיחתור ארבעה על ארבעה, הציל על הפתחים כולן; היה שם פתח סתום, וחישב להוציאו בו, והתחיל לפותחו -- משיתחיל לפתוח, הציל על הפתחים כולן.

ה) היו בו חלונות הרבה, וכולן מוגפות -- כולן טהורות; נפתחו -- כולן טמאות, ולא הצילו על הפתחים. פתח קטן בתוך פתח גדול -- המאהיל על גבי שניהם, טמא; חישב להוציאו בקטן, טיהר קטן את הגדול. היו שניהם מתאימין -- המאהיל על גבי שניהם, טמא; חישב להוציאו באחד מהם, טיהר את חברו.

ו) היה לבית פתח אחד לצפון, ופתח אחד לדרום, וחישב להוציאו בצפוני, ואחר כך באו אחיו או קרוביו ואמרו, אין מוציאין אותו אלא בדרומי -- טיהר דרומי את הצפוני: ובלבד, שלא יערים; ואם הערים, שניהם טמאים.

ז) [ג] בתים הפתוחין לאכסדרה, והמת באחד מהם -- אם היה דרכו של מת לצאת בחצר -- הרי בית שער טהור, והבתים טמאים; ואם לאו -- בית שער טמא, והבתים טהורים.

ח) החדר שלפנים מן הבית מוגף, ונכנסה טומאה לפנים דרך חלון -- הבית החיצון טהור, מפני שהטומאה חוזרת ויוצאת דרך החלון שנכנסה בו.

ט) [ד] אין הקבר מטמא מכל סביביו, עד שיהיה שם חלל טפח על טפח על רום טפח; אפילו הגביה הבניין על גבי חלל טפח, עד לרקיע -- הכול טמא, שהכול כקבר.

י) הייתה טומאה רצוצה, ולא היה שם חלל טפח -- טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת: אין טמא אלא הנוגע כנגד הטומאה מלמעלה, או המאהיל עליה מלמעלה, או הנוגע כנגדה מלמטה, או מה שהאהיל עליו מלמטה; אבל הנוגע בצד הבניין, טהור.

יא) [ה] זה כלל גדול בטומאת מת, שכל דבר המטמא באוהל מן המת -- אם היה רצוץ, שאין לו חלל טפח, הרי הטומאה בוקעת ועולה עד לרקיע, ובוקעת ויורדת עד התהום; ואינה מטמאה מן הצדדין.

יב) כיצד, כרי של תבואה, או גל של אבנים, וכזית מן המת בתוכו, וכלים בצד הטומאה, ואינן נוגעין בה -- הכלים טהורין; וכל כלי שבתוך הגל מכוון כנגד הטומאה מלמעלה או מלמטה -- טמא, שהטומאה בוקעת ועולה ובוקעת ויורדת. ואם היה מקום הטומאה חלול טפח על טפח על רום טפח -- הרי הוא כקבר סתום, ומטמאה מכל סביביו.

יג) [ו] בית שמילאהו עפר או צרורות -- הרי זה ביטל הבית, והרי הוא כגל של עפר או צרורות; ואם הייתה טומאה בתוך העפר -- בוקעת ועולה ובוקעת ויורדת, וכלים שבצידיה בתוך העפר טהורים.

יד) [ז] טומאה שהיא רצוצה בכותל, וסמך סוכה לכותל -- הסוכה טמאה: שהרי נעשה הכותל צד מצידי האוהל -- ואף על פי שהצדדין טהורים לנוגע, אילו לא היה עליהן אוהל; אבל משנעשה עליהן אוהל -- האוהל כולו טמא, שהרי הטומאה בתוכו.

---

הלכות טומאת מת פרק ח

א) שדה שאבד קבר בתוכה -- עפרה מטמא במגע ובמשא, כבית הפרס: שמא נידוש הקבר בה, ויהיו עצמות כשעורה בתוך עפרה. וכל השדה כולה -- המאהיל עליה, נטמא; ואם העמיד בתוכה אוהל, נטמא כל שיש באוהל -- שמא האוהל שהעמיד באותה שדה, על הקבר הוא מאהיל.

ב) בנה בה בית ועלייה על גביו -- אם היה פתחה של עלייה מכוון כנגד פתחו של בית, העלייה טהורה: שאפילו היה הקבר תחת משקוף הבית, העלייה טהורה -- שהרי הוא אוהל על גבי אוהל, כמו שיתבאר. ואם לא היה מכוון, אף העלייה טמאה: שמא אסקופת עלייה על הקבר, והרי העלייה מאהילה על הקבר.

ג) ושדה זו -- מותר לזרוע בתוכה כל זרע, לפי שאין שורשי זרעים מגיעין עד לקבר; אבל אין נוטעין בתוכה אילני מאכל, מפני שהשורשין מגיעין עד המת.

ד) התלולייות הקרובות לעיר, הסמוכה לבית הקברות או לדרך בית הקברות -- אחד חדשות ואחד ישנות, הרי אלו בחזקת טומאה: מפני שהנשים קוברות שם את הנפלים, ומוכי שחין קוברין שם אבריהן.

ה) אבל הרחוקות החדשות טהורות; והישנות טמאות, שמא היו קרובות מעיר שחרבה או מדרך שאבדה. ואיזה הוא תל קרוב, כל שאין שם תל אחר קרוב יותר ממנו; וישן, שאין אדם זוכרו.

ו) [ד] שדה בוכין, והוא המקום הקרוב לבית הקברות שהנשים יושבות שם ובוכות -- אף על פי שעפרו טהור, שהרי לא הוחזקה שם טומאה -- אין נוטעין אותו, ואין זורעין אותו, שלא להרגיל רגל אדם לשם, שמא יש שם טומאה: מפני שהוא קרוב לבית הקברות, כבר נתייאשו בעליו ממנו; לפיכך אפשר שיבוא אדם ויקבור בו, מפני זה חששו לו. ועושין מעפר מקום זה תנורים לקודש, שהרי לא הוחזקה טומאה שם.

ז) [ה] קבר הנמצא, מותר לפנותו; ואם פינהו -- מקומו טמא, ואסור בהניה, עד שייבדק כמו שיתבאר. וקבר הידוע, אסור לפנותו; ואם פינהו -- מקומו טהור, ומותר בהניה. [ו] קבר שהוא מזיק את הרבים, מפנין אותו; ומקומו טמא, ואסור בהניה.

ח) [ז] הפוגע במת מצוה -- אם מצאו בתוך התחום, מביאו לבית הקברות; מצאו חוץ לתחום, אפילו בתוך שדה כרכום, קנה מקומו, וייקבר במקום שנמצא. מצאו על המצר, מסלקו לצדדין.

ט) שדה בור מצד זה, ושדה ניר מצד זה -- קוברו בשדה בור; שדה ניר ושדה זרע, קוברו בשדה ניר; שדה זרע ושדה כרם, קוברו בשדה זרע. שדה אילן ושדה כרם, קוברו בשדה כרם -- מפני אוהל הטומאה. היו שניהם שווין, מסלקו לאיזה צד שירצה. [ח] קבר הנמצא, מטמא למפרע; ואם בא אחר ואמר ברי לי שלא היה כאן קבר, אפילו קודם לעשרים שנה -- אינו מטמא אלא משעת מציאה ואילך.

י) [ט] כל המוצא קבר, או מת, או דבר שמטמא באוהל מן המת -- חייב לציין עליו, כדי שלא יהיה תקלה לאחרים; ובחולו של מועד, היו יוצאין מבית דין לציין על הקברות.

יא) אין מציינין על כזית מצומצם מן המת, לפי שסופו יחסר בארץ. ובמה מציינין, בסיד -- ממחה ושופך על מקום הטומאה.

יב) אין מעמידין את הציון על גבי הטומאה, אלא יהי עודף מכאן ומכאן בצידי הטומאה, שלא להפסיד את הטהרות; ואין מרחיקין את הציון ממקום הטומאה, שלא להפסיד את ארץ ישראל. ואין מציינין על הודאייות, שהרי הן ידועין לכול; אלא על הספקות, כגון שדה שאבד בה קבר והסככות והפרעות.

יג) [י] מצא שדה מצויינת, ואין ידוע מה טיבה -- אם אין בה אילנות, בידוע שאבד בה קבר; יש בה אילנות, בידוע שנחרש בה קבר כמו שיתבאר.

יד) [יא] מצא אבן אחת מצויינת, תחתיה טמא. היו שתיים -- אם יש סיד ביניהן, ביניהן טמא. ואם אין סיד ביניהן, אלא על ראשיהן -- אם יש חרס ביניהן -- טהור, שאין זה אלא בניין; ואם אין חרס ביניהן, והיה הסיד מרודה על ראשיהן מכאן ומכאן -- הרי זה ציון, וטמא.

טו) מצא מצר אחד מצויין -- הוא טמא, וכל השדה טהורה; וכן שניים, וכן שלושה. מצא ארבעת מצריה מצויינין -- הם טהורין, וכל השדה כולה טמאה: שאין מרחיקין הציון ממקום הטומאה.