הלכות בכורות פרק ה

א) רחל שלא ביברה, וילדה שני זכרים -- אפילו יצאו שני ראשיהן כאחד, אי אפשר שלא קדם אחד: הואיל ואין ידוע איזה יצא ראשון -- הכוהן נוטל את הכחוש, והשני ספק בכור. מת אחד מהן, אין לכוהן כלום: שזה החי, ספק הוא; והמוציא מחברו, עליו הראיה.

ב) וכן אם ילדה זכר ונקבה -- הרי הזכר ספק, שמא הנקבה יצאת תחילה; לפיכך אין לכוהן כלום -- שהמוציא מחברו, עליו הראיה.

ג) [ב] שתי רחלות שלא ביכרו, וילדו שני זכרים -- שניהם לכוהן; זכר ונקבה, הזכר לכוהן. שני זכרים ונקבה -- הכוהן נוטל את הכחוש, והשני ספק בכור; ואם מת אחד מהן, אין לכוהן כלום: שזה הזכר החי, ספק בכור הוא; והמוציא מחברו, עליו הראיה.

ד) ילדו שתי נקבות וזכר, או שני זכרים ושתי נקבות -- הרי הזכרים ספק בכור: שאני אומר שמא הנקבה נולדה תחילה, ואחר כך הזכר; לפיכך אין כאן לכוהן כלום -- שהמוציא מחברו, עליו הראיה.

ה) אחת ביברה ואחת שלא ביברה, וילדו לו שני זכרים -- אחד לו ואחד לכוהן, וכל אחד מהם ספק בכור; והכוהן נוטל את הכחוש. מת אחד מהן, אין כאן לכוהן כלום: שזה החי, ספק הוא. וכן אם ילדו זכר ונקבה, אין כאן לכוהן כלום: שזה הזכר, ספק בכור הוא.

ו) [ג] כל בכור שהוא ספק -- דינו שירעה עד שייפול בו מום, וייאכל לבעליו. ואם תפשו הכוהן, אין מוציאין אותו מידו; ואוכל אותו במומו, אבל אינו מקריבו -- שאין מקריב לעולם אלא בכור ודאי, שמא ישחוט חולין בעזרה.

ז) [ד] מי שהיה בעדרו מבכרות ושאינן מבכרות, וילדו ואין שם אדם, ונכנס ומצא את המבכרות מניקות נקבות, ואת שאינן מבכרות מניקות זכרים -- אינו חושש שמא בנה של זו בא לו אצל זו, ובנה של זו בא לו אצל זו; אלא הרי הדבר בחזקתו, שכל אחת מניקה בנה.

ח) [ה] שניים שהפקידו שני זכרים אצל הרועה, האחד בכור והשני פשוט, ומת אחד מהן -- מניח הרועה השני ביניהן ומסתלק; והרי הוא ספק בכור, ושניהן חולקין אותו: שאין אחד מהן מכיר את שלו.

ט) [ו] הפקיד בכור אצל בעל הבית, והניחו בעל הבית עם פשוט שלו, ומת אחד מהן, ואין ידוע איזה הוא -- המוציא מחברו, עליו הראיה; והרי הוא ספק בכור. ואפילו רועה כוהן שהניח בכורו בחצר בעל הבית, עם פשוט של בעל הבית, ומת אחד מהן -- המוציא מחברו, עליו הראיה; ואין מוציאין מחצר בעל הבית, אלא בראיה: שהרי מדעת בעל הבכור, הניחו עם הפשוט של בעל הבית.

י) [ז] לא נחשדו ישראל על הבכורות; לפיכך נאמן הישראלי לומר, זה ספק בכור הוא, ורואין לו מומו, ואוכל אותו במומו.

יא) [ח] כל הקודשים שקדם מום קבוע להקדשן, ונפדו -- חייבין בבכורה; ואם קדם מום עובר להקדשן, או שהקדישן תמימין ואחר כך נולד להן מום קבוע, ונפדו -- פטורין מן הבכורה: שהרי לא יצאו לחולין לכל דבר -- מפני שהן אסורין בגיזה ועבודה, כמו שביארנו בהלכות מעילה.

יב) [ט] הלוקח בהמה ממעות מעשר שני בירושלים, חייבת בבכורה. אבל הלוקח בהמה מפירות שביעית, הרי זו פטורה מן הבכורה: לפי שאינו רשאי לעשות סחורה בפירות שביעית -- שהרי נאמר בה "והייתה שבת הארץ לכם, לאוכלה" (ויקרא כה,ו), ולא לסחורה; ואם תהיה חייבת בבכורה -- הרי זה משתכר בבכור, שהרי יצא מתורת פירות שביעית.

יג) כבר ביארנו בהלכות מאכלות אסורות, שאסור לעשות סחורה בדברים האסורים באכילה; וכן ביארנו בתרומות, שאסור לעשות סחורה בתרומות. וכן אסור לעשות סחורה בבכורות, אף על פי שמותר למוכרם על דרך שביארנו. [י] לקח בכור למשתה בנו, או לרגל, ולא צרך לו -- מותר למוכרו.

יד) [יא] אין שמין בכורות תמימין לישראל, אבל שמין להן בכורות בעלי מומין. ושמין בכורות תמימין לכוהנים בזמן הזה, שהן עומדין להיאכל במומן; ואין צריך לומר, ששמין להן בעלי מומין.

---

הלכות בכורות פרק ו

א) מצות עשה להפריש אחד מעשרה מכל בהמות טהורות שייוולדו לאדם, בכל שנה ושנה; ואין מצוה זו נוהגת אלא בבקר וצאן בלבד, שנאמר "וכל מעשר בקר, וצאן..." (ויקרא כז,לב).

ב) מעשר בהמה נוהג בחולין, אבל לא במוקדשין; ונוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית. אבל חכמים אסרו לעשר בהמה בזמן הזה, ותיקנו שאין מעשרין אלא בפני הבית: גזירה -- שמא יאכלוהו תמים, ונמצא בא לידי איסור כרת שהוא שחיטת קודשים בחוץ. ואם עבר ועישר בזמן הזה -- הרי זה מעשר, וייאכל במומו.

ג) הכול חייבין במעשר בהמה, כוהנים לויים וישראליים. [ד] ודין מעשר בהמה שיהיה נשחט בעזרה, וזורקין את דמו זריקה אחת כנגד היסוד, ומקטירין אימוריו; ושאר הבשר נאכל לבעלים בירושלים, כשאר קודשים קלים. ואין לכוהנים בו כלום; אלא כולו לבעלים, כפסח. ואם היה בעל מום, בין שנפל בו מום, בין שהפרישו בתחילה במומו -- הרי זה נאכל בכל מקום.

ד) [ה] מעשר בהמה -- אסור למכור אותו כשהוא תמים, לפי שנאמר בו "לא ייגאל" (ויקרא כז,לג); מפי השמועה למדו שזה שנאמר "לא ייגאל" -- אף איסור מכירה בכללו, שאינו נגאל ואינו נמכר כלל. וייראה לי שהמוכר מעשר לא עשה כלום, ולא קנה לוקח; ולפיכך אינו לוקה כמוכר חרמי כוהנים, שלא קנה לוקח, וכמוכר יפת תואר, כמו שיתבאר במקומו.

ה) [ו] מדברי סופרים שאסור למכור אותו בעל מום, ואפילו שחוט -- גזירה, שמא ימכרנו חי; לפיכך אין שוקלין מנה כנגד מנה במעשר, כדרך ששוקלין בבכור -- מפני שהוא נראה כמוכר. [ז] ומעשר בהמה של יתומים שנשחט במומו, מותר למוכרו כדרכו: מפני השבת אבידה ליתומים, לא גזרו עליו.

ו) [ח] מעשר שנשחט במומו -- מותר למכור חלבו וגידיו ועורו ועצמותיו, ולא אסרו למכור אלא בשרו בלבד. ואם הבליע דמי הבשר בדמי העור והחלב והגידין, ומכר הכול בהבלעה -- מותר; ואם היו דמי העצמות יקרים, והבליע דמי הבשר בדמי העצמות -- מותר.

ז) [ט] הכול נאמנין על מומי מעשר לומר, מום זה מאליו בא ולא נעשה לדעת; ואפילו אלו שאינן נאמנין על הבכור, נאמנין על המעשר. ורואה אדם מומי מעשר שלו, ומתירו -- אם היה מומחה: שאם ירצה, יטיל מום בכל עדרו ואחר כך יעשר; ונמצא המעשר בעל מום מתחילתו.

ח) [י] הלוקח טלאים שנולדו בשנה זו, או שניתנו לו במתנה -- הרי הן פטורין מן המעשר: עד שייוולדו ברשותו. לפיכך השותפין שנשתתפו בבהמות, והביא זה מאה טלאים, הביא וזה מאה טלאים, ועירבו אותן, ונשתתפו בהן -- הרי המאתים פטורין מן המעשר, שכל טלה מהן כמכור; וכן האחים שירשו טלאים מאביהן, הרי הן פטורין מן המעשר. אבל הנולדין להן בשותפות לאחר מכאן מאלו הבהמות, בין לשותפין בין לאחים -- חייבין במעשר.

ט) וכן אם היו שותפין במעות, וקנו בהמות ממעות השותפות, והאחים שקנו בהמות ממעות הירושה -- הרי הנולדין מהן לאחר מכאן, חייבין במעשר: שהרי ברשותן נולדו, והרי הן כאיש אחד.

י) חלקו האחים והשותפין אחר שנולדו להן הבהמות ברשותן, וחזרו ונשתתפו -- הרי אלו פטורין מן המעשר: שבשעה שחלקו נעשו הכול לקוחין, והלקוח פטור; וכשחזרו ונשתתפו, הרי נשתתפו בבהמות ועדיין לא ילדו להן ברשותן אחר שיתוף זה השני. ואף על פי שחלקו גדיים כנגד גדיים, וטלאים כנגד טלאים, ועשרה כנגד עשרה -- הכול פטורין מן המעשר, והרי הן כלקוחין.

יא) האחין והשותפין שחלקו בכספים, ולא חלקו בבהמה -- חייבין במעשר, שעדיין לא נעשו הבהמות לקוחין; אבל אם חלקו הבהמות, אף על פי שעדיין לא חלקו הכספים -- הרי אלו פטורין.

יב) הלוקח עשרה עוברין במעי אימן -- כולן נכנסין לדיר להתעשר, שהרי ברשותו נולדו. [יג] כוהן שנפלו לו עשר בהמות בגזל הגר, פטורים מן המעשר -- שמתנות כהונה, מתנות הן; וכבר ביארנו שהניתן במתנה, פטור מן המעשר.

יג) [יד] הכול נכנסין לדיר להתעשר -- בין תמימין בין בעלי מומין, וכל איסורי מזבח: חוץ מן הכלאיים, והטריפה, ויוצא דופן, ומחוסר זמן -- שכל אלו פטורין מן המעשר; וכן היתום שמתה אימו, או נשחטה עם לידתו -- אינו מתעשר. ודברים אלו, מפי השמועה הן.

יד) [טו] אין הלוקח פטור, אלא אם כן נלקח אחר שנראה להתעשר. לפיכך הלוקח טלאים בתוך שבעת ימי הלידה -- כשיגיע זמנן, חייב לעשרן: שכיון שאין מחוסר זמן ראוי להתעשר -- הרי זה כמי שלקח עוברין, ונולדו ברשותו.

טו) [טז] כל בהמה שהיא ספק אם בת מעשר היא, או אינה בת מעשר -- הרי היא פטורה מן המעשר; לפיכך טלאים שנתערב בהן יתום או לקוח וכיוצא בהן -- הרי כולן פטורין, שכל אחד מהן ספק הוא.

---

הלכות בכורות פרק ז

א) מי שהיו לו עשרה טלאים, והפריש אחד מעשרה, היו לו מאה, והפריש עשרה למעשר -- אין אלו מעשר. אלא כיצד עושה, כונס כל הטלאים או כל העגלים לדיר, ועושה לו פתח קטן, כדי שלא ייצאו שניים כאחד; ומעמיד אימותיהם מבחוץ, והן גועות, כדי שישמעו הטלאים קולן, וייצאו מן הדיר לקראתן: שנאמר "כל אשר יעבור, תחת השבט" (ויקרא כז,לב) -- עד שיעבור מעצמו, ולא שיוציאו בידו.

ב) וכשייצאו מן הדיר זה אחר זה, מתחיל ומונה אותן בשבט: אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה, שישה, שבעה, שמונה, תשעה; והיוצא עשירי -- בין זכר בין נקבה, בין תמים בין בעל מום, סוקרו בסקרה, ואומר הרי זה מעשר. לא סקרו בסקרה, ולא מנין בשבט, או שמנין רבוצין או עומדין -- הרי אלו מעשר: הואיל ומנין עשרה עשרה, וקידש עשירי -- הרי זה מעשר.

ג) [ב] אין צריך לצרף כל בהמה שנולדה ברשותו לדיר אחד, אלא מצרף כל עדר ועדר לבדו; היו לו חמישה טלאים בירושלים, וחמישה טלאים בעכו -- אין מצטרפין, וכולן פטורין מן המעשר.

ד) וכמה יהיה בין אלו לאלו, ויצטרפו -- לשישה עשר מיל. [ג] היו שלושה עדרים, בין כל אחד ואחד שישה עשר מיל -- הרי שלושתן מצטרפין; כיצד, היה תשעה מכאן, ותשעה מכאן, ואחד באמצע -- הרי שלושתן מצטרפין ונכנסין לדיר להתעשר.

ה) [ד] אין מעשרין מן הצאן על הבקר, ולא מן הבקר על הצאן; אבל מעשרין מן הכבשים על העיזים, ומן העיזים על הכבשים: שנאמר "וכל מעשר בקר, וצאן" (ויקרא כז,לב), כל צאן אחד -- ששניהם נקראים שה, והרי הם כמין אחד.

ו) [ה] אין מעשרים מן הנולדים בשנה זו, על הנולדים בשנה אחרת, כשם שאין מעשרין בזרע הארץ מן החדש על הישן, ולא מן הישן על החדש -- שנאמר "היוצא השדה, שנה שנה" (דברים יד,כב). וייראה לי שאם עישר בהמה משנה על שנה -- הרי זה מעשר, מפני חומרת הקודשים: שהרי לא הקפידה תורה על מעשר בהמה בפירוש, שיהיה שנה שנה.

ז) [ו] כל הנולדים מאחד בתשרי עד עשרים ותשעה באלול מצטרפין, ומעשרין מאלו על אלו. נולדו חמישה טלאים בתשעה ועשרים באלול, וחמישה באחד בתשרי -- אין מצטרפין; ילדו הוולדות בתוך שנתן, הרי היא ובתה נכנסות לדיר להתעשר.

ח) [ז] אין הטלאים הנולדים כמו הטבל, שאסור לאכול ממנו עד שיעשר, כמו שביארנו במקומו. אלא מותר למכור ולשחוט כל מה שירצה, עד שיעשר; ויהיה המעשר קודש, וייאכל כהלכתו, כמו שביארנו.

ט) [ח] קבעו חכמים, שלושה זמנים בשנה למעשר בהמה. ומשיגיע זמן מהן, אסור לו למכור או לשחוט עד שיעשר; ואם שחט, הרי זה מותר. ואלו הן השלושה זמנים -- בחמישה עשר יום קודם הפסח, ובחמישה עשר יום קודם עצרת, ובחמישה עשר יום קודם החג; וכל זמן מאלו, נקרא גורן מעשר בהמה.

י) נמצאת אומר שהגרנות של מעשר בהמה -- ביום אחרון מחודש אדר, וביום חמישה ושלושים מספירת העומר, וביום אחרון מחודש אלול. ולמה קבעו הגרנות בימים אלו, כדי שתהיינה הבהמות מצויות לעולי רגלים: שאף על פי שמותר למכור קודם שיעשר, כמו שביארנו, היו נמנעים למכור, עד שיעשרו ויעשו המצוה.

יא) [ט] הכניס כל הצאן או הבקר לדיר, והתחיל למנות ולקדש עשירי, עד שנשארו בתוך הדיר פחות מעשרה -- הרי זה מניחן לגורן אחר; והן מצטרפין לאלו שייוולדו, ויתעשרו הכול בגורן אחד. ואף על פי שהוא יודע שאלו יישארו במניין, חייב להכניס הכול לדיר, והנשאר יישאר.