הלכות בכורות פרק ב

א) כל המומין הקבועין הפוסלין את הקודשים, ונפדין עליהן -- אם נפל אחד מהן בבכור, הרי זה נשחט עליו בכל מקום; וכבר ביארנו אותן המומין בהלכות איסור מזבח, שהראוי מהן להיות בזכר שבעה ושישים.

ב) וכל הדברים שמנינו שם שאין הקרבן מהן מן המובחר, ואין הקודשים קרבין בהן, ולא נפדין עליהן -- כך אין הבכור נשחט עליהם, ולא קרב, אלא יהיה עומד, עד שייוולד לו מום קבוע. וכן אם נולד בבכור מום עובר -- הרי זה אינו נשחט בכל מקום, ולא קרב, אלא יהיה רועה עד שייפול בו מום קבוע, ויישחט עליו.

ג) וכן אם נעברה בו עבירה, או שהרג בעד אחד, או על פי הבעלים, או שהוקצה, או נעבד -- ירעה עד שייפול בו מום, כמו שביארנו בהלכות איסורי מזבח. [ד] יוצא דופן, והבא אחריו -- שניהן אינן בכור: הראשון, מפני שאינו פטר רחם; והאחרון, מפני שקדמו אחר. אפילו יצאה נקבה דרך דופן, וזכר דרך רחם -- אינו בכור.

ד) [ה] בכור שהוא אנדרוגינוס -- אין בו קדושה כלל, והרי הוא כנקבה שאין לכוהן בו כלום; ועובדין בו וגוזזין אותו, כשאר החולין. נולד טומטום -- הרי זה ספק בכור, וייאכל במומו לבעליו, בין שהטיל מים ממקום זכרות, בין שהטיל ממקום נקבות.

ה) [ו] רחל שילדה כמין עז, או עז שילדה כמין רחל -- פטור מן הבכורה, שנאמר "אך בכור שור" (במדבר יח,יז): עד שיהיה הוא שור, ובכורו שור. ואם היה בו מקצת סימני אימו -- הרי זה בכור, והוא בעל מום קבוע: שאין לך מום גדול משינוי ברייתו, כמו שביארנו בהלכות איסורי מזבח.

ו) אפילו פרה שילדה כמין חמור, ויש בו מקצת סימני פרה -- הרי זה בכור לכוהן, הואיל ומין החמור יש בו דין בכור. אבל אם ילדה כמין סוס או גמל -- אף על פי שיש בו מקצת סימני אימו, הרי הוא ספק בכור; לפיכך ייאכל לבעלים. ואם תפסו כוהן, אין מוציאין מידו.

ז) המטיל מום בבכור -- הואיל ועשה עבירה, קונסין אותו, ואינו נשחט על מום זה, עד שייפול בו מום אחר מאליו. ואם מת זה החוטא -- מותר לבנו לשחוט אותו על מום שעשה אביו, שלא קנסו בנו אחריו.

ח) הרגיל לבכור שייפול בו מום, כגון שנתן דבילה על אוזנו עד שבא כלב ונטלה וחתך אוזנו, או שהלך בין ברזל ועששייות של זכוכית כדי שתיקטע ידו ונקטעה, או שאמר לגוי להטיל בו מום -- הרי זה לא ישחוט עליו. זה הכלל, כל מום שנעשה לדעתו, אסור לו לשחוט עליו; ואם נעשה שלא לדעתו, הרי זה שוחט עליו.

ט) אמר אילו נפל בבכור זה מום, הייתי שוחטו, ושמע הגוי, ועשה בו מום -- הרי זה שוחט עליו, שהרי לא נעשה בדעתו. [י] ראינוהו שעשה מעשה המרגיל להטיל מום, ונפל בו מום, ואין אנו יודעין אם נתכוון למום, או לא נתכוון -- הרי זה לא ישחוט עליו. כיצד, כגון שנתן לו שעורים במקום דחוק מסורג בעצים, וכיון שאכל נחלקה שפתו -- אפילו היה חבר, הרי זה לא ישחוט עליו; וכן כל כיוצא בזה.

י) [יא] היה בכור רודף את האדם, ובעטו כדי לטורדו, ואפילו בעט בו מפני שרדפו מקודם, ונעשה בו מום בבעיטה זו -- הרי זה ישחוט עליו.

יא) [יב] קטנים שהטילו מום בבכור דרך שחוק, וכן הגוי שעשה לדעתו -- הרי זה שוחט עליו; ואם עשו כדי להתירו, לא ישחוט עליו.

יב) [יג] בכור שאחזו דם, יקיז -- ובלבד, שלא יתכוון לעשות בו מום; ואם נעשה בו מום בהקזה זו, הרי זה נשחט עליו.

יג) [יד] מותר להטיל מום בבכור קודם שייצא לאוויר העולם, ויישחט עליו. במה דברים אמורים, בזמן הזה שאין שם בית, מפני שסופו להיאכל במומו; אבל בזמן שהמקדש קיים, אסור.

יד) [טו] עד שהעיד מפי עד אחר, שמום זה נפל שלא לדעת -- נאמן; אפילו אישה נאמנת לומר בפניי נפל מום זה מאליו, ויישחט עליו.

טו) [טז] כל המומין הראויין לבוא בידי אדם, נאמן הרועה עליהן לומר מאליהן נפלו, ולא נעשו בכוונה; ויישחט עליהן. במה דברים אמורים, כשהיה הרועה ישראלי, והבכור ביד הכוהן. אבל אם היה הרועה כוהן, והבכור עדיין הוא ביד בעליו הישראליים -- הרי זה אינו נאמן; וחושדין אותו, שמא הוא הטיל בו מום כדי שייתננו לו.

טז) [יז] כוהן שהעיד לכוהן אחר, שמום זה מאליו נפל -- נאמן; ואין חוששין להם, שמא הם גומלים זה את זה: שכל הכוהנים חשודין להטיל מום בבכור כדי לאוכלו בחוץ, ולפיכך אין נאמנין על ידי עצמם; אבל חברו מעיד לו, שאין אדם חוטא לאחר. אפילו בניו ובני ביתו של כוהן, מעידין לו על הבכור; אבל לא אשתו, מפני שהיא כגופו.

יז) [יח] בכור שהיה ביד כוהן, ונפל בו מום, והעיד עליו עד אחד שזה המום מאליו נפל, ואין אנו יודעים אם מום זה שוחטין עליו את הבכור או אין שוחטין עליו, ובא הכוהן שהוא בידו, ואמר הראיתי מום זה למומחה, והתירו לשחיטה -- הרי זה נאמן; ואין חוששין, שמא לא הראהו ושמא בכור תם הוא -- שלא נחשדו לשחוט קודשים בחוץ, מפני שהוא עוון כרת כמו שביארנו.

יח) [יט] וכן נאמן הכוהן לומר על בכור בעל מום, בכור זה נתנו לי ישראל במומו, ולא נפל ברשותי -- כדי לחוש לו, שמא הוא הטילו: שהדבר עשוי להיגלות, והוא מתיירא שמא ישאלו בעליו, ויאמרו תמים היה, בעת שנתנוהו לו.

---

הלכות בכורות פרק ג

א) אין שוחטין את הבכור אלא על פי מומחה, שנתן לו הנשיא שבארץ ישראל רשות, ואמר לו, התר בכורות במומן; אפילו היה מום גדול וגלוי לכול, לא יתירו אלא מומחה שנטל רשות. וכל הבכורות אדם רואה, חוץ מבכור עצמו.

ב) אם אין שם מומחה, והיה המום מן המומין הגלויין המובהקין, כגון שנסמית עינו, או נקטעה ידו, או נשברה רגלו -- הרי זה ישחוט על פי שלושה בני הכנסת; וכן בכור שיצא לחוצה לארץ, ונפל בו מום מובהק -- הרי זה ניתר על פי שלושה בני הכנסת.

ג) אין רואין את הבכור לישראל, עד שיהיה כוהן עימו -- שמא יאמר לו המומחה מום הוא, ומותר לשחוט עליו, וילך וישחטנו לעצמו, ולא ייתננו לכוהן: שאף על פי שאינו חשוד לאכול קודשים בחוץ, חשוד הוא לגזול מתנות כהונה. לפיכך אם היה חכם, וידוע שהוא מדקדק על עצמו -- רואין לו.

ד) היה המום גלוי לכול, כגון שנקטעה ידו או רגלו -- הואיל והביאו לחכם המומחה, הרי זה בחזקת מדקדק על עצמו; לפיכך רואין לו, אף על פי שאין עימו כוהן.

ה) [ד] השוחט את הבכור, ואחר כך הראה את מומו -- אף על פי שהוא מום גלוי, שאינו משתנה בשחיטה, כגון שנחתכה ידו או רגלו -- הואיל ונשחט שלא על פי מומחה, הרי זה אסור; וייקבר כבכור שמת.

ו) [ה] בכור שהייתה לו ביצה אחת, ושני כיסין, ובדקו המומחה, והושיבוהו על הרגוזו ומעכו, ולא יצאת ביצה שנייה, והתירו המומחה, ונשחט, ונמצאת השנייה דבוקה בכסלים -- הרי זה מותר, הואיל ומעכו; אבל אם לא נמעך -- אף על פי שנשחט על פי מומחה, הרי זה ייקבר.

ז) [ו] מי שאינו מומחה, וראה את הבכור, ונשחט על פיו -- הרי זה ייקבר, וישלם מביתו; וכמה משלם -- רביע לדקה, ומחצה לגסה. ומפני מה לא ישלם כל דמיו, מפני שקנסו את בעל הבהמה, כדי שלא ישהה אותה, ולא יגדל בהמה דקה בארץ ישראל.

ח) [ז] הנוטל שכרו להיות רואה בכורות -- אין שוחטין על פיו אלא אם כן היה מומחה גדול, וידעו בו חכמים שאין כמותו, ופסקו לו שכר על הראייה והביקור, בין שנמצא בעל מום בין שנמצא תמים. ולא ייטול שכר על בהמה זו, חוץ מפעם אחת; ורואה אותה לעולם כל זמן שמביאין אותה, כדי שלא יבוא לידי חשד.

ט) [ח] החשוד על הבכורות למכור אותן לשם חולין -- אין לוקחין ממנו אפילו בשר צבאים, מפני שהוא דומה לבשר העגל. ואין לוקחין ממנו עורות שאינן עבודין, אפילו של נקבה, שמא יחתוך זכרותו, ויאמר עור נקבה הוא. ואין לוקחין ממנו צמר, אפילו מלובן; ואין צריך לומר, צואי.

י) אבל לוקחין ממנו טווי, ולבדין, ועורות עבודין -- שאינו מעבד עור בכור תמים, מפני שהוא מפחד לשהותו אצלו, שמא ישמעו הדיינים, ויקנסו אותו כפי רשעו.

יא) [ט] השוחט את הבכור, ומכרו, ונודע שלא הראהו למומחה -- מה שאכלו -- אכלו, ויחזיר להם את הדמים. ומה שלא נאכל -- ייקבר, ויחזיר את הדמים. וכן הדין במאכיל את הטריפה, כמו שיתבאר בהלכות מקח וממכר.

יב) [י] בכור שנמצא טריפה -- אם תמים הוא, ונמצא טריפה אחר שהופשט -- העור יישרף כמו שביארנו בהלכות פסולי המוקדשין, והבשר ייקבר. ואם במומו נשחט -- הבשר ייקבר, וייאתו הכוהנים בעורו: והוא, שנשחט על פי מומחה.

יג) [יא] הבכור שנאכל בשרו כהלכה, בין תמים בין בעל מום -- כשם שמותר ליהנות בעורו, כך נהנין בגיזתו; אבל כל צמר שנגזז ממנו כשהוא חי, אפילו נשר -- הרי הוא אסור בהניה, ואפילו נשר ממנו אחר שנפל בו מום. ואפילו אחר שחיטתו, ואין צריך לומר אחר מיתתו -- הרי אותו הצמר שנשר ממנו מחיים, באיסורו עומד. וכן במעשר בהמה.

יד) וכבר ביארנו בהלכות מעילה, שלא גזרו גזירה זו אלא על הבכור ועל המעשר בלבד, מפני שאינן באין לכפרה, שמא ישהה אותן אצלו כדי ליקח כל הצמר שינשור מהן. וכבר ביארנו שמצוה לאוכלו תוך שנתו, בין תמים בין בעל מום.

טו) [יב] בכור שהיה בו צמר מדובלל, ושחטו -- את שהוא נראה עימו מן הגיזה, מותר בהניה; ואת שאינו נראה עימו, והוא הצמר שעיקרו הפוך כלפי ראשו -- אסור, שזה כמו שנשר מחיים.

טז) [יג] גיזת בכור, אפילו בעל מום, שנתערבה בגיזי חולין, אפילו אחת בכמה אלפים -- הכול אסורים: הרי הוא דבר חשוב, ומקדש בכל שהוא.

יז) האורג מלוא הסיט מצמר הככור בבגד, יידלק: מצמר המוקדשין, מקדש בכל שהוא.

---

הלכות בכורות פרק ד

א) בהמת השותפין, חייבת בבכורה. לא נאמר "בקרך, וצאנך" (דברים יד,כג), אלא למעט שותפות הגוי: שאם היה שותף בפרה או בעובר, אפילו היה לגוי אחד מאלף באם או בוולד -- הרי זה פטור מן הבכורה. היה לו באחד משניהן אבר אחד, כגון יד או רגל -- רואין: כל שאילו ייחתך, יהיה בעל מום -- הרי זה פטור; ואם אפשר שייחתך אבר הגוי, ולא ייפסל -- הרי זה חייב בבכורה.

ב) הלוקח עובר פרתו של נוכרי, או המוכר עובר פרתו לנוכרי -- אף על פי שאינו רשאי -- הרי זה פטור מן הבכורה, ואין קונסין אותו על דבר זה. [ג] המקבל בהמה מן הגוי להיות מיטפל בה, והוולדות ביניהן, או נוכרי שקיבל מישראל כזה -- הרי אלו פטורין מן הבכורה, שנאמר "פטר כל רחם בבני ישראל" (שמות יג,ב): עד שיהיה הכול בישראל.

ג) [ד] המקבל צאן מן הגוי בממון קצוב, ופסק עימו שיהיה השכר ביניהן, ואם פיחתו, פיחתו לישראל -- אף על פי שברשות ישראל הן, והרי הם כקניינו, הואיל ואם לא ימצא הגוי אצלו ממון לגבות ממנו, יגבה מן הבהמות האלו ומוולדותיהן -- נעשה כמי שיש לו אחריות עליהן ועל ולדותיהן, והרי יד הגוי באמצע, ופטורין מן הבכורה, הן וולדותיהן. אבל ולדי ולדות חייבין -- שהרי של ישראל הן, ואין לגוי עליהן רשות.

ד) [ה] ישראל שנתן מעות לגוי, וקנה לו בהן בהמה מגוי בדיניהן -- אף על פי שלא משך, קנה וחייבת בבכורה; וכן אם קנה הגוי מישראל בדיניהן, ונתן מעות -- אף על פי שלא משך, קנה ופטורה מבכורה.

ה) [ו] גר שנתגייר, ואין ידוע אם עד שלא נתגייר ילדה פרתו, או אחר שנתגייר -- הרי זה בכור מספק. [ז] הלוקח בהמה מן הגוי, ואין ידוע אם ביכרה או לא ביכרה, וילדה אצלו -- הרי זה ספק בכור, וייאכל במומו לבעלים; ואינו לכוהן -- שהמוציא מחברו, עליו הראיה.

ו) [ח] לקח בהמה מניקה מן הגוי -- אינו חושש שמא בנה של אחרת היא מניקה, אלא הרי זו בחזקת שילדה; ואפילו היה זה שמניקה כמו מין אחר, ואפילו כמין חזיר -- הרי זו פטורה מן הבכורה. וכן בהמה שהיא חולבת, פטורה מן הבכורה -- שרוב הבהמות, אינן חולבות אלא אם כבר ילדו.

ז) [ט] הלוקח בהמה מישראל -- הרי זו בחזקת שביברה, עד שיודיעו המוכר שעדיין לא ילדה: שאין הישראלי שותק וגורם לו לאכול קודשים בחוץ, וודאי שביברה; ולפיכך מכרה סתם.

ח) [י] בהמה דקה שהפילה עובר שעדיין לא נתבארה צורתו הרבה וניכרת לכול, וזהו הנקרא טינוף -- אם אמרו הרועים עובר הוא, אלא שנפסד, הרי זו פטורה מן הבכורה, וצריך להראותו לרועה חכם; לפיכך הלוקח בהמה מן הגוי, אפילו הייתה קטנה, וילדה אצלו בתוך שנתה -- הרי זה ספק בכור, שמא טינוף הפילה ברשות הגוי.

ט) וכן בהמה גסה שהפילה שליה -- הרי זה סימן ולד, שאין שליה בלא ולד; ונפטרה מן הבכורה. ומותר להשליך אותה השליה לכלבים: שאין מתקדש בבכורה אלא זכרים, וחזקת הנולדים מחצה זכרים ומחצה נקבות; וכבר ביארנו שהזכר שאין בו מקצת סימני אימו, אינו מתקדש בבכורה. ונמצא מיעוט הנולדין הן המתקדשין בבכורה, ואין חוששין למיעוט. אבל בהמת קודשים שהפילה שליה -- תיקבר, שהזכרים בה כנקבות.

י) [יא] בהמה גסה שהפילה חררת דם -- הרי זו נפטרה מן הבכורה, שחזקתה שהוולד בתוכה, ורבה עליו הדם, והפסידו וביטלו. וקוברין חררה זו כמו נפל כל מבכרת, אף על פי שאין חררה זו קדושה; ולמה קוברין אותה, כדי לפרסם הדבר שנפטרה מן הבכורה.

יא) [יב] כבר ביארנו בעניין נידה, שהוולד באדם נגמר לארבעים יום, והמפלת לפחות מארבעים, אינו ולד. אבל ולד בהמה -- לא עמדו חכמים על מניין הימים שייגמר בו; אבל אמרו שהמפלת טינוף, אינה מתעברת אחריו ולא מקבלת ולד, אחר לפחות משלושים יום.

יב) [יג] בהמה שיצאת מלאה, ובאה ריקנית -- הבא אחר כן בכור מספק: שמא דבר שאינו פוטר בבכורה הפילה, ואין לנפלי בהמה פטירת רחם עד שיעגילו ראש כפיקה של ערב.

יג) [יד] מבכרת המקשה לילד -- מחתך אבר אבר, ומשליך לכלבים; והבא אחריו, בכור. יצא רובו -- הרי זה ייקבר, ונפטרה מן הבכורה; ואם חתך אבר והניחו, וחתך אבר והניחו, עד שהשלים רובו -- הרי כל האברים צריכין קבורה, ונפטרה מן הבכורה: כיון שיצא רובו, בין שלם בין מחותך, והרי הוא לפנינו -- נתקדש למפרע. [טו] יצא שליש, ומכרו לגוי, וחזר ויצא שליש אחר -- נתקדש למפרע, ונפטרה מן הבכורה; יצא שליש דרך דופן, ושני שלישים דרך רחם -- אינו קדוש: שהרוב הראשון לא יצא דרך רחם, ולמפרע הוא מתקדש.

יד) [טז] יצא מיעוט אבר גדול, והרי זה היוצא רובו של עובר -- נפטרה מן הבכורה, וייקבר היוצא. יצא חצי העובר, והוא רובו של אבר היוצא -- הרי זה ספק אם נפטרה מן הבכורה, או לא נפטרה; לפיכך הבא אחריו, ספק בכור.

טו) [יז] בכור שכרכו בסיב והוציאו, ולא נגע ברחם, או שכרכו בשלית בהמה אחרת, או שנכרכה עליו אחותו, ויצא -- הואיל ולא נגע ברחם מכל מקום, הרי זה ספק בכור.

טז) [יח] הדביק שני רחמים זה לזה, ויצא מזה ונכנס לזה -- הרי זה ספק אם נפטרה מן הבכורה הבהמה שנכנס בה הבכור, שהרי פטר רחם, או לא נפטרה, עד שיפטור רחמה ולדה.

יז) [יט] נפתחו כותלי בית הרחם, ויצא -- הרי זה ספק אם נגיעת רחם מקדשת, או אווירו. [כ] נעקרו כותלי בית הרחם בצווארו -- הרי זה ספק אם במקומו מקדש, או מקדש אף חוץ למקומו.

יח) [כא] נגממו כותלי בית הרחם, אינו קדוש. נפרץ מקצתו, ועומד מרובה על הפרוץ, ויצא דרך הפרוץ, או שהיה הפרוץ מרובה על העומד, ויצא דרך העומד -- הרי זה ספק בכור.