הלכות פרה אדומה פרק ו

א) המים שנותנין עליו אפר הפרה -- אין ממלאין אותו אלא בכלי, ומן המעיינות הנובעות או מן הנהרות המושכין מהן: שנאמר "ונתן עליו מים חיים, אל כלי" (במדבר יט,יז). ונתינת אפר הפרה על המים שנתמלאו, הוא הנקרא קידוש; והמים האלו שניתן עליהם האפר, הן הנקראין מי חטאת, ומים מקודשין, והן שקרא הכתוב "מי נידה" (במדבר יט,ט; במדבר יט,יג; במדבר יט,כ).

ב) הכול כשרין למלאות את המים, חוץ מחירש שוטה וקטן; והכול כשרין לקדש, חוץ מחירש שוטה וקטן. ואין ממלאין ואין מקדשין אלא בכלי, ואין מזין אלא מכלי. והמילוי והקידוש כשרין בלילה, אבל אין מזין ואין מטבילין אלא ביום; וכל היום כשר להזיה ולטבילה.

ג) בכל הכלים, ממלאין ומזין ומקדשין -- אפילו בכלי גללים, וכלי אבנים, וכלי אדמה, ובספינה; ואחד כלי חרס, ואחד כל הכלים. אבל אין ממלאין ואין מקדשין ולא מזין בדופנות הכלים, ולא בשולי המחץ, ולא במגופת החבית, ולא בחופניו, ולא בביצת התרנגולת, ולא בשוקת שבסלע; אבל ביצת היוצרים כשרה, מפני שהיא כלי אדמה.

ד) שולי כלי עץ, וכלי זכוכית, וכלי עצם -- אין מקדשין בהן, עד שישוף אותם ויתקן אותם ויעשה אותם כלים בפני עצמם; וכן מגופה שהתקינה להיות כלי, מקדשין בה. וביצת הנעמית, כשרה לקדש בה; ואין צריך לומר שהיא כשרה למלא בה, ולהזות ממנה.

ה) כלי שחיברו בארץ או בסלע, אפילו חיברו בסיד -- מקדשין בו, ומזין ממנו. עשה עטרה של טיט סביב לכלי, והמים שבכלי צפין עד שהלכו לעטרה -- אם ניטלת העטרה עם הכלי, הרי המים שבתוכה כשרים, שהרי הן בכלי אדמה; ואם לאו, הרי הן כמי שהקיף עטרה של טיט בסלע או על הארץ, ומילא אותה מים -- שהן פסולין, מפני שאינן בכלי.

ו) כלי חרס שניקב בכונס משקה, אין מקדשין בו; אבל אם ניקב במוציא משקה, מקדשין בו. [ז] כלי שניקב מלמטה, וסתמו בסמרטוטין -- פסול: שהמים שבו אינן על עיגול הכלי, אלא על הפקק. היה נקוב מן הצד, ופקקו -- הרי זה כשר למלאות ולקדש ולהזות ממנו.

ז) [ח] הזולף מים מן המעיין בידיו וברגליו ובחרסים, ונתן לתוך החבית -- פסולין, מפני שלא נתמלאו בכלי; נתן את החבית במים, ודחק המים בידיו או ברגליו או בעלי ירקות כדי שיעברו לחבית -- הרי אלו פסולין. וכן אם שיקעו במים, כדי שיגברו המים ויעלו ויישפכו לחבית -- פסולין; ואם עשה כן בעלי קנים או בעלי אגוז, הרי המים כשרים. זה הכלל: דבר שהוא מקבל טומאה, אם סייע בו המים כדי שיתמלא הכלי -- פסולין; ואם סייע בדבר שאינו מקבל טומאה, כשרים.

ח) [ט] המפנה את המעיין לתוך הגת או לתוך הגבא, וחזר ומילא בכלי מאותו הגבא או הגת -- פסולין: שהרי צריך שתהיה לקיחת המים מן המעיין בכלי, בתחילה. [י] הים הגדול כמקוה, ואינו כמעיין; לפיכך אין ממלאין ממנו לקידוש. וכל הנהרות, פסולין לקדש מהן מי חטאת. ושאר הימים כמעיין. [יא] והמים הנגררין משאר הימים, והם הנקראין זוחלין -- פסולין; והזוחלין מן המעיין -- הרי הן כמעיין, וכשרים.

ט) [יב] מים המוכין והמכזבין, פסולין. ואלו הם המוכין, המלוחין או הפושרין. והמכזבין -- הן המעיינות שפעמים מקירין, ופעמים חרבין ויבשין; אפילו היו חרבין פעם אחת לשבע שנים, פסולין. אבל אם היו חרבין בשני בצורת, או לשנים רבות יתר משבע שנים, או שהיו מימיהן פעמים מרובין ופעמים מועטין ואינם חרבין -- הרי אלו כשרים. ומעיין שיצא כתחילה -- כשר, ואינו צריך לבדוק שמא יכזב.

י) [יג] מי ביצין, ומי הירדן, ומי הירמוך -- פסולין, מפני שהן מי התערובת. ואלו הן מי התערובת -- מים הכשרים לקידוש שנתערבו במים פסולין, אין ממלאין מתערובת שניהם; אבל מים כשרים כגון מימי שתי מעיינות שנתערבו, ונמשכו -- ממלאין מהן.

יא) [יד] המים שנשתנו, שינויין מחמת עצמן -- כשרין. [טו] באר שנפל לתוכה חרסית או אדמה, ונעשו מימיה עכורין -- ממלא ממנה, ואינו צריך להמתין; נפל לתוכה שטף של מימי גשמים, ימתין עד שתיצל. [טז] אמת המים הבאה מרחוק -- הואיל ותחילתה מן המעיין, כשרה למלאות ממנה: ובלבד שישמרנה שלא יפסיקנה אדם, ונמצא ממלא מן המים שפסקו תחילתן מן המעיין -- שהן פסולין.