הלכות עבודת יום הכיפורים

הלכות עבודת יום הכיפורים. מצות עשה אחת -- והיא שיעשה מעשה יום הכיפורים כולו על הסדר כמו שכתוב בפרשת אחרי מות, הקרבנות והוידויין ושילוח השעיר ושאר העבודות. וביאור מצוה זו בפרקים אלו.

---

הלכות עבודת יום הכיפורים פרק א

א) מצות הצום -- מקריבין תמיד בשחר ותמיד בין הערביים, כסדר כל יום ויום; ומקריבין מוסף היום פר ואיל ושבעה כבשים, כולן עולות, ושעיר חטאת נעשה בחוץ, והוא נאכל לערב.

ב) ועוד מקריבין יתר על מוסף זה, פר בן בקר לחטאת והוא נשרף, ואיל לעולה -- ושניהן משל כוהן גדול; ואיל הבא משל ציבור האמור בפרשת אחרי מות, והוא האיל האמור בחומש הפקודים בכלל המוסף -- והוא הנקרא איל העם. ועוד מביאין משל ציבור, שני שעירי עיזים -- אחד קרב חטאת והוא נשרף, והשני שעיר המשתלח.

ג) נמצאו כל הבהמות הקרבים ביום זה, חמישה עשר: שני תמידין, ופר, ושני אילים, ושבעה כבשים, כולם עולות; ושני שעירים, חטאת -- אחד נעשה בחוץ ונאכל לערב, והשני נעשה בפנים ונשרף; ופר כוהן גדול לחטאת, והוא נשרף.

ד) [ב] עבודת כל חמישה עשר בהמות אלו הקרבין ביום זה, אינה אלא בכוהן גדול בלבד -- אחד כוהן המשוח בשמן המשחה, או המרובה בבגדים. ואם הייתה שבת -- אף מוסף שבת, אין מקריב אותו אלא כוהן גדול. וכן שאר העבודות של יום זה, כגון הקטרת הקטורת של כל יום, והטבת הנרות -- הכול בכוהן גדול נשוי: שנאמר "וכיפר בעדו, ובעד ביתו" (ויקרא טז,ו) -- ביתו, זו אשתו.

ה) [ג] שבעת ימים קודם ליום הכיפורים, מפרישין כוהן גדול מביתו ללשכתו שבמקדש; ודבר זה, קבלה ממשה רבנו. ומפרישין אותו מאשתו כל שבעת ימים אלו -- שמא תימצא נידה, ונמצא טמא שבעת ימים ואינו יכול לעבוד; ומתקינין לו כוהן גדול אחר -- שאם יארע בזה פסול, יעבוד האחר תחתיו.

ו) בין שאירע בו פסול קודם תמיד של שחר, בין שאירע בו פסול אחר שהקריב קרבנות -- זה שנכנס תחתיו, אינו צריך חינוך, אלא עבודתו מחנכתו, ומתחיל מעבודה שפסק בה הראשון. עבר יום הכיפורים -- הרי הראשון חוזר לעבודתו, והשני עובר. וכל מצות כהונה גדולה עליו, אלא שאינו עובד ככוהן גדול; ואם עבד, עבודתו כשרה. ואם מת הראשון, זה השני מתמנה תחתיו.

ז) [ד] בשבעת ימים אלו, מזין עליו מאפר הפרה, בשלישי להפרשתו, ובשביעי שהוא ערב יום הכיפורים -- שמא נטמא במת, ולא ידע. ואם חל יום שבת בשלישי או בשביעי שלו, דוחין את ההזיה.

ח) [ה] כל שבעת הימים, מרגילין אותו בעבודות -- זורק את הדם, ומקטיר את הקטורת, ומטיב את הנרות, ומקטיר אברי תמיד על המזבח: כדי שיהיה רגיל בעבודה ביום הכיפורים.

ט) ומוסרין לו זקנים מזקני בית דין, וקוראין לפניו ומלמדין אותו עבודת היום וסידורה; ואומרין לו, אישי כוהן גדול, קרא אתה בפיך, שמא שכחת או שמא לא למדת דבר זה. וערב יום הכיפורים בשחרית, היו מעמידין אותו בשערי המזבח, ומעבירין לפניו פרים ואילים וכבשים, כדי שיהיה מכיר ורגיל בעבודה.

י) [ו] כל שבעת הימים, לא היו מונעין ממנו מאכל ומשקה. ערב יום הכיפורים עם חשיכה, לא היו מניחין אותו לאכול הרבה -- שהמאכל מביא את השינה; ולא היו מניחין אותו לישן, שמא יראה קרי; ולא היו מאכילין אותו דברים המרגילין לשכבת זרע, כגון ביצים וחלב חם וכיוצא בהן.

יא) [ז] בימי בית שני, צץ המינות בישראל, ויצאו הצדוקיין, מהרה יאבדו -- שאינן מאמינין בתורה שבעל פה. והיו אומרין שקטורת של יום הכיפורים, מניחין אותה על האש בהיכל חוץ לפרוכת, וכשיעלה עשנה, מכניס אותה לפנים לקודש הקודשים; הטעם זה שכתוב בתורה "כי בענן, איראה על הכפורת" (ויקרא טז,ב), אמרו כי הוא ענן הקטורת.

יב) מפי השמועה למדו חכמים, שאין נותן הקטורת אלא בקודש הקודשים לפני הארון -- שנאמר "ונתן הקטורת על האש, לפני ה'" (ויקרא טז,יג). ולפי שהיו חוששין בבית שני, שמא כוהן גדול זה נוטה לצד מינות, היו משביעין אותו ערב יום הכיפורים, ואומרים לו: אישי כוהן גדול, אנו שלוחי בית דין ואתה שלוחנו ושלוח בית דין; משביעין אנו עליך במי ששיכן את שמו בבית הזה, שלא תשנה דבר שאמרנו לך. והוא פורש ובוכה, על שחשדוהו במינות; והן פורשין ובוכין, לפי שחשדו למי שמעשיו סתומין -- שמא אין בליבו כלום.

יג) [ח] כל ליל יום הכיפורים -- כוהן גדול יושב ודורש, אם היה חכם, ואם היה תלמיד, דורשין לפניו; אם היה רגיל לקרוא, קורא, ואם לאו, קוראין לפניו: כדי שלא יישן. ובמה קוראין לפניו, בכתבי הקודש. ביקש להתנמנם, פרחי לוייה מכין לפניו באצבע צרדנה; ואומרין לו, אישי כוהן גדול, עמוד והצטנן מעט על הרצפה, כדי שלא יישן. ומתעסקין עימו, עד שמגיע זמן שחיטה; ולא היו שוחטין עד שמכירין שעלה עמוד השחר בודאי, שמא ישחטו בלילה.

---

הלכות עבודת יום הכיפורים פרק ב

א) כל מעשה התמידין והמוספין של יום זה -- עושה אותן כוהן גדול, והוא לבוש בבגדי זהב; ועבודות המיוחדות ליום זה, בבגדי לבן. ועבודה המיוחדת ליום זה -- הוא מעשה הפר של כוהן גדול, ושני השעירים שאחד מהן שעיר המשתלח, והקטרת הקטורת בקודש הקודשים: כל אלו, בבגדי לבן הן נעשין.

ב) כל עת שישנה הבגדים, ויפשוט בגדים וילבוש בגדים אחרים -- טעון טבילה, שנאמר "ופשט את בגדי הבד... ורחץ את בשרו במים במקום קדוש, ולבש את בגדיו" (ויקרא טז,כג-כד); וחמש טבילות ועשרה קידושין, טובל כוהן גדול ומקדש בו ביום.

ג) כיצד, בתחילה פושט בגדי חול שעליו, וטובל; ועולה, ומסתפג, ולובש בגדי זהב, ומקדש ידיו ורגליו. ושוחט את התמיד, ומקטיר קטורת של שחר של כל יום, ומטיב את הנרות; ומקטיר אברי התמיד עם החביתין והנסכים, ומקריב הפר ושבעה כבשים של מוסף היום.

ד) ואחר כך מקדש ידיו ורגליו, ופושט בגדי הזהב, וטובל; ועולה, ומסתפג, ולובש בגדי לבן, ומקדש ידיו ורגליו. ועובד עבודת היום כולו -- הוידויים, עם ההגרלה, וזריקת הדמים בפנים, והקטרת הקטורת בקודש הקודשים; ומוסר השעיר למשלח אותו לעזאזל, ומוציא אימורי הפר והשעיר הנשרפין, ומוסר שארן לשריפה.

ה) ואחר כך מקדש ידיו ורגליו, ופושט בגדי לבן, וטובל; ועולה, ומסתפג, ולובש בגדי זהב, ומקדש ידיו ורגליו. ומקריב שעיר חטאת של מוסף היום, ואילו ואיל העם, והם עולות; ומקטיר אימורי פר ושעיר הנשרפין, ומקריב תמיד של בין הערביים.

ו) ואחר כך מקדש ידיו ורגליו, ופושט בגדי זהב, וטובל; ועולה, ומסתפג, ולובש בגדי לבן, ומקדש ידיו ורגליו. ונכנס לקודש הקודשים, ומוציא משם את הכף ואת המחתה.

ז) ואחר כך מקדש ידיו ורגליו, ופושט בגדי לבן, וטובל; ועולה, ומסתפג, ולובש בגדי זהב, ומקדש ידיו ורגליו. ומקטיר קטורת של בין הערביים של כל יום, ומטיב את הנרות בין הערביים. ומקדש ידיו ורגליו, ופושט בגדי זהב, ולובש בגדי חול, ויוצא.

ח) [ג] כל הטבילות האלו והקידושין -- כולן במקדש, שנאמר "ורחץ את בשרו במים, במקום קדוש" (ויקרא טז,כג), חוץ מטבילה ראשונה שהוא רשאי לטבול אותה בחול, שאינה אלא להוסיף כוונתו: שאם יזכור טומאה ישנה שבידו, יפרוש ממנה בטבילה זו לשמה. וכל כוהן שלא טבל, בין בגדים לבגדים, או שלא קידש, בין בגד לבגד, ובין עבודה לעבודה, ועבד -- עבודתו כשרה.

ט) [ד] היה כוהן גדול זקן או חולה, מלבנין עששייות של ברזל באש מבערב, ולמחר מטילין אותן למים, כדי להפיג צינתן -- שאין שבות במקדש; או מערבין מים חמין במי המקוה, עד שתפוג צינתן.

י) [ה] בכל יום, כוהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הכיור כשאר הכוהנים; והיום, מקדש מקיתון של זהב -- משום כבודו. בכל יום, הכוהנים עולין במזרחו של כבש ויורדין במערבו; והיום, עולין באמצע ויורדין באמצע לפני כוהן גדול -- כדי להדרו.

יא) בכל יום, מי שזכה במחתה, חותה במחתה של כסף, ומערה האש למחתה של זהב; והיום, חותה כוהן גדול במחתה של זהב, ובה נכנס להיכל -- שלא לייגעו בתוספת עבודה. וכן מחתה של כל יום, מחזקת ארבעה קבין; ושל יום, שלושת קבין. ובכל יום, הייתה כבידה; והיום, קלה. ובכל יום, הייתה ידה קצרה; והיום, ארוכה -- כדי להקל על כוהן גדול, שלא ייגע.

יב) בכל יום, היו על המזבח שלוש מערכות של אש; והיום, היו שם ארבע -- מוסיפין מערכה, כדי להדר המזבח ולעטרו.

יג) [ו] זה שנאמר בתורה "וכיפר בעדו, ובעד ביתו, ובעד, כל קהל ישראל" (ויקרא טז,יז) -- מפי השמועה למדו, שזה וידוי דברים. נמצאת למד שהוא מתוודה ביום זה, שלושה וידויין: אחד על ידי עצמו תחילה, והשני על ידי עצמו עם שאר הכוהנים -- ושניהם על פר החטאת אשר לו; והוידוי השלישי על ידי כל ישראל, על שעיר המשתלח. ומזכיר את השם בכל וידוי מהן, שלושה פעמים.

יד) כיצד הוא אומר, אנא ה' -- חטאתי, עוויתי, ופשעתי לפניך; אנא ה' -- כפר נא לחטאים ולעוונות ולפשעים שחטאתי, ושעוויתי, ושפשעתי: שנאמר "כי ביום הזה, יכפר עליכם -- לטהר אתכם: מכול חטאותיכם, לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז,ל). הרי שלושה פעמים, הזכיר את השם; וכן בכל וידוי מהן.

טו) וכשהוא נותן את הגורל על שעיר החטאת, אומר לה' חטאת; נמצא מזכיר את השם ביום זה, עשרה פעמים. ובכולם הוא מזכיר ככתבו, שהוא השם המפורש. בראשונה, היה מגביה את קולו בשם; כיון שרבו פרוצין, חזרו לאומרו בקול נמוך, ומבליעו בנעימות, עד שלא יכירו בו אפילו חבריו הכוהנים.

טז) [ז] כל הכוהנים והעם העומדין בעזרה, כשהן שומעין את השם המפורש יוצא מפי כוהן גדול בקדושה ובטהרה, היו כורעין ומשתחווין, ונופלין על פניהן ואומרין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד -- שנאמר "כי שם ה', אקרא: הבו גודל, לאלוהינו" (דברים לב,ג).

יז) ובשלושת הוידויין, היה מתכוון לגמור את השם כנגד המברכין, ואומר להן, תטהרו; וכל היום, כשר לוידוי יום הכיפורים ולוידוי הפרים הנשרפים.

---

הלכות עבודת יום הכיפורים פרק ג

א) שני הגורלות -- אחד כתוב עליו לה', ואחד כתוב עליו לעזאזל. והם כשרים מכל דבר, בין מן העץ בין מן האבן בין מן המתכת; אבל לא יהיה אחד גדול ואחד קטן, אחד כסף ואחד זהב -- אלא שניהן שווין. ושל עץ היו; ובבית שני, עשו אותן של זהב. ומניחין שני הגורלות בכלי אחד המחזיק שתי ידיים, כדי שיכניס שתי ידיו ולא יתכוון. וכלי זה חול הוא, ושל עץ הוא; וקלפי שמו.

ב) היכן מגריל, במזרח העזרה בצפון המזבח. מניחין שם הקלפי; ומעמידין שני השעירים, פניהן למערב ואחוריהן למזרח; וכוהן גדול בא לשם, והסגן מימינו וראש בית אב משמאלו, ושני השעירים לפניו, אחד לימינו ואחד לשמאלו. [ג] טרף בקלפי; והעלה שני הגורלות בשתי ידיו לשם שני השעירים, ופותח ידיו. אם שלה' עלה בימינו -- הסגן אומר לו, אישי כוהן גדול הגבה ימינך; ואם בשמאל עלה -- ראש בית אב אומר לו, אישי כוהן גדול הגבה שמאלך.

ג) ונותן שני הגורלות על שניהן -- של ימין על של ימין, ושל שמאל על של שמאל. ואם לא נתן -- לא עיכב, אלא שחיסר מצוה: שההנחה, מצוה שאינה מעכבת; וההגרלה מעכבת, אף על פי שאינה עבודה. לפיכך ההנחה כשרה בזר, והעלית הגורלות מן הקלפי פסולה בזר.

ד) וקושר לשון של זהורית משקל שתי סלעים, בראש שעיר המשתלח; ומעמידו כנגד בית שילוחו. ולנשחט, כנגד בית שחיטתו. ושוחט את פר החטאת, ואת השעיר שעלה עליו הגורל לה'. [ה] ומכניס דמן להיכל, ומזה מדם שניהן ביום הזה שלוש וארבעים הזיה; ואלו הן:

ה) מזה תחילה מדם הפר, שמונה הזיות בקודש הקודשים, בין בדי הארון, קרוב לכפורת בטפח -- שנאמר "ולפני הכפורת, יזה" (ויקרא טז,יד); ומזה שם אחת למעלה, ושבע למטה -- מפי השמועה למדו שזה שנאמר "שבע פעמים" (שם), יתר על הזיה ראשונה.

ו) וכך היה מונה -- אחת, אחת ואחת, אחת ושתיים, אחת ושלוש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע; ולמה מונה ככה -- שמא ישכח, וימנה הזיה ראשונה מכלל השבע.

ז) ואחר כך מזה מדם השעיר בין בדי הארון, שמונה -- אחת למעלה, ושבע למטה; ומונה כדרך שמונה בדם הפר. וחוזר ומזה בהיכל על הפרוכת מדם הפר, שמונה -- אחת למעלה, ושבע למטה: שכך נאמר בדם הפר "על הכפורת... ולפני הכפורת" (ראה ויקרא טז,יד). ומונה כדרך שמונה בפנים.

ח) וחוזר ומזה מדם השעיר כך על הפרוכת, שמונה הזיות -- אחת למעלה, ושבע למטה: שכך נאמר בדם השעיר "ועשה את דמו, כאשר עשה לדם הפר" (ויקרא טז,טו). ומונה כדרך שמונה בפנים. וכל אלו ההזיות -- אינו מתכוון בהן להזות לא למעלה ולא למטה, אלא כמצליף.

ט) ואחר כך מערב שני הדמים, דם הפר ודם השעיר; ומזה משניהם ארבע הזיות על ארבע קרנות מזבח הזהב שבהיכל, ושבע הזיות על אמצעו של מזבח זה. [ו] וכל אלו השלוש וארבעים הזיות -- טובל אצבעו בדם, טבילה על כל הזיה: לא שיזה שתי הזיות מטבילה אחת. ושיירי הדם, שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון.

י) [ז] ואחר כך משלח את השעיר החי, ביד איש המוכן להוליכו למדבר; והכול כשרים להוליכו -- אלא שעשו כוהנים גדולים קבע, ולא היו מניחים את ישראל להוליכו. וסוכות היו עושין מירושלים ועד תחילת המדבר; ושובת איש אחד או אנשים הרבה, בכל סוכה וסוכה מהן -- כדי שיהיו מלווין אותו, מסוכה לסוכה.

יא) על כל סוכה וסוכה אומרין לו, הרי מזון והרי מים. אם כשל כוחו, וצרך לאכול -- אוכל; ומעולם לא צרך אדם לכך. ואנשי סוכה האחרונה עומדין בסוף התחום, ורואין את מעשיו מרחוק.

יב) כיצד היה עושה, חולק לשון של זהורית שבקרניו, חצייו קושר בסלע, וחצייו קושר בין שתי קרניו; ודוחפו לאחוריו, והוא מתגלגל ויורד. לא היה מגיע לחצי ההר, עד שהוא נעשה אברים אברים. ובא וישב לו תחת סוכה אחרונה, עד שתחשך.

יג) ודידביות היו עושין, ומניפין בסודרין -- כדי שיידעו שהגיע שעיר למדבר. ואחר שמשלח את השעיר ביד מוליכו, חוזר אצל הפר והשעיר שהזה דמן לפנים; וקורען, ומוציא את אימוריהן, ונותנן בכלי, ומקטירן על גבי המזבח. ומחתך שאר בשרן, חתיכות גדולות מעורות זו בזו כמין קליעה; ואינו מפרק אותן. ומשלחן ביד אחרים, להוציאן לבית השריפה; ומנתחין אותן שם בעורן, כמו שביארנו.

יד) [ח] כיון שהגיע שעיר למדבר, יצא כוהן גדול לעזרת הנשים לקרות בתורה; ובזמן קריאתו, שורפין הפר והשעיר בבית הדשן. לפיכך הרואה כוהן גדול כשהוא קורא, אינו רואה פר ושעיר הנשרפין; ושריפתן כשרה בזר, כמו שביארנו.

טו) [ט] קריאה זו, אינה עבודה. לפיכך אם רצה לקרות בבגדי חול לבנים משלו, קורא; ואם רצה לקרות בבגדי לבן, קורא -- שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן שלא בשעת עבודה, כמו שביארנו.

טז) [י] כיצד הוא קורא, יושב בעזרת הנשים, וכל העם עומדין לפניו; וחזן הכנסת נוטל ספר תורה, ונותנו לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנו לסגן, והסגן נותנו לכוהן גדול. וכוהן גדול עומד ומקבל, וקורא עומד "אחרי מות" (ויקרא טז,א), ו"אך בעשור" (ויקרא כג,כז) שבפרשת מועדות, עד סוף העניין. וגולל את התורה, ומניחו בחיקו; ואומר, יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב. "ובעשור" (במדבר כט,ז) שבחומש הפקודים עד סוף העניין, קורא אותו על פה: ולמה קורא על פה, לפי שאין גוללין ספר תורה בציבור; ולמה לא יקרא בספר אחר -- לפי שאין אחד קורא עניין אחד בשני ספרים, משום פגם ראשון.

יז) [יא] בעת שקורא, מברך לפניה ולאחריה כדרך שמברכין בבית הכנסת; ומוסיף לאחריה שבע ברכות, ואלו הן: רצה ה' אלוהינו, מודים אנחנו לך, סלח לנו אבינו, וחותם בה ברוך אתה ה' מוחל עוונות עמו ישראל ברחמים; הרי שלוש ברכות כתקנן.

יח) ומברך על המקדש, ברכה בפני עצמה -- יהיה עניינה שיעמוד המקדש ושכינה בתוכו, וחותם בה ברוך אתה ה' השוכן בציון.

יט) ומברך ישראל, ברכה בפני עצמה -- עניינה שיושיע ה' את ישראל ולא יסור מהם מלך, וחותם בה ברוך אתה ה' הבוחר בישראל.

כ) ומברך הכוהנים, ברכה בפני עצמה -- עניינה שירצה המקום מעשיהם ועבודתן ויברכם, וחותם בה ברוך אתה ה' מקדש הכוהנים.

כא) ואחר כך אומר תפילה ותחינה ורננה ובקשה, כפי מה שהוא רגיל. וחותם הושע ה' עמך ישראל, שעמך ישראל צריכין להיוושע; ברוך אתה ה' שומע תפילה.