הלכות פסולי המוקדשין פרק יז

א) כל הדמים הניתנין על מזבח החיצון, שנתן מהן מתנה ראשונה במחשבה נכונה, ונתן ממתנה שנייה ואילך במחשבת שינוי השם, או במחשבת המקום, או מחשבת הזמן -- הרי זה כיפר, והורצה הקרבן; ואם נתן את הראשונה במחשבת הזמן, והשלים המתנות במחשבת המקום -- הרי זה פיגול: שמתנה ראשונה, היא העיקר.

ב) אבל כל הדמים הניתנין על מזבח הפנימי -- הואיל וכולן מעכבין זה את זה כמו שביארנו, אם נתן אחת מהן שלא כתקנה אלא הפסיד בה המחשבה, אף על פי שנתן כל השאר כתקנן, הזבח פסול.

ג) [ב] חישב בראשונה מחשבת הזמן, ושתק בשאר, או שנתן כולן כתקנן, חוץ מן האחרונה שנתן במחשבת הזמן -- הרי זה פסול, ואינו פיגול: עד שיזה כולן במחשבת הזמן, שהרי כולם במתנה אחת הן. [ג] טבילת אצבע בדם החטאות הפנימייות, מפגלת. כיצד, חישב בשעת טבילת אצבע בדם מחשבת הזמן, הרי זה כמחשב בשעת הזיה.

ד) היה עומד בעזרה, וחישב מחשבת הזמן בחטאות הנעשות בפנים בדבר הנעשה בפנים -- אינו פיגול; חישב בדבר הנעשה בחוץ, הרי זה פיגול. [ה] כיצד, היה עומד בעזרה, ואמר הריני שוחט להזות דמו למחר -- אינו פיגול: שההזיה לפנים בהיכל. [ו] היה עומד בהיכל, ואמר הרי אני מזה לשפוך שיירים למחר -- אינו פיגול: שהרי חישב בפנים, בדבר הנעשה בחוץ.

ה) אבל אם היה עומד בעזרה, ושחט, והוא מחשב לשפוך שיירים למחר, או להקטיר אימורין למחר -- הרי זה פיגול: שהרי חישב בחוץ, בדבר הנעשה בחוץ.

ו) [ז] התודה מפגלת את הלחם, והלחם אינו מפגל את התודה. כיצד, השוחט את התודה, והוא מחשב שיאכל מבשרה, או יזרוק דמה, או שיקטיר אימוריה, למחר -- הזבח עם הלחם, פיגול; אבל אם חישב לאכול מן הלחם למחר -- הלחם לבדו פיגול, וזבח התודה אינו פיגול.

ז) [ח] וכן הדין בשני כבשי עצרת, עם שתי לחם הבאות עימהן -- שאם חישב מחשבת זמן בכבשים, נתפגלו שתי הלחם; חישב שיאכל משתי הלחם למחר -- שתי הלחם פיגול, והכבשים אינן פיגול.

ח) חישב באחת מארבע העבודות לאכול כזית מבשר הזבח עם הלחם למחר -- הלחם לבדו פיגול, והתודה או הכבשים אינן פיגול. [ט] המקטיר שני בזיכי לבונה שעם לחם הפנים, וחישב בשעת הקטרתן שיאכל לחם הפנים למחר -- הרי הלחם פיגול.

ט) [י] השוחט שני כבשי עצרת, וחישב לאכול אחת משתי החלות למחר -- שתיהן פיגול. [יא] הקטיר שני הבזיכין, והוא מחשב לאכול אחד משני הסדרים למחר -- שני הסדרים פיגול. [יב] וכן אם חישב מחשבת הזמן באחת מחלות התודה, או באחת מחלות מנחת מאפה התנור -- הרי כל החלות פיגול.

י) [יג] אבל אם נטמאת אחת משתי החלות, או אחד משני הסדרים, או אחת מן חלות התודה, בין לפני זריקה, בין לאחר זריקה -- אותה החלה ואותו הסדר, אסור; והטהור בטהרתו, וייאכל.

יא) [יד] חישב בעבודת אחד משני הכבשים, שיאכל כזית משתי הלחם למחר, וכן אם חישב בהקטרת אחד משני הבזיכין, שיאכל כזית מלחם הפנים למחר -- הרי הלחם פסול, ואינו פיגול: עד שיחשב בכל המתיר -- שהוא עבודת שני הכבשים, והקטרת שני הבזיכין.

יב) [טו] שחט אחד, וחישב לאכול חצי זית מחלה זו למחר, ושחט השני, וחישב לאכול חצי זית מחלה שנייה למחר -- הרי אלו מצטרפין לפיגול; והוא הדין בשני הבזיכין, עם שני הסדרים.

יג) [טז] חישב באחד משני הכבשים מחשבת הזמן, ועשה השני במחשבה נכונה -- זה שעשאהו במחשבת הזמן, פיגול; והשני, כשר. [יז] שחט אחד מהן, וחישב בשעת שחיטתו שיאכל מבשר השני למחר -- שניהם כשרים: שאין מחשבין מזה על זה.

יד) [יח] שני כבשי עצרת, אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה. כיצד, שחטן וזרק דמן במחשבת שינוי השם, לא קדש הלחם; שחטן לשמן, וזרק דמן שלא לשמן -- הלחם קדוש, ואינו קדוש; שחטן שלא לשמן -- אף על פי שזרק לשמן, לא קדש הלחם.

טו) [יט] שתי הלחם שיצאו בין שחיטה לזריקה, וזרק דם הכבשים במחשבת הזמן -- נתפגלו שתי הלחם, אף על פי שהן בחוץ: שהזריקה מועלת ליוצא, אף על פי שעדיין הוא בחוץ.

טז) [כ] כבשי עצרת ששחטן לשמן, ואבד הלחם -- אם זרק דמן לשמן, הרי אלו פסולין; זרק דמן במחשבת הזמן, אחר שאבד הלחם -- הרי אלו ספק אם הותרו באכילה, או לא הותרו.

---

הלכות פסולי המוקדשין פרק יח

א) כל המחשב מחשבה שאינה נכונה בקודשים -- הרי זה עובר בלא תעשה, שהרי הוא אומר "לא ייחשב" (ויקרא ז,יח). [ב] מפי השמועה למדו שבכלל דין זה, שלא יפסיד הקודשים במחשבה -- שהרי זה דומה למטיל מום בקודשים; ואף על פי כן אינו לוקה, שאין המחשבה מעשה.

ב) [ג] כל קרבן שנאמר שהוא פסול, בין שנפסל במחשבה, בין במעשה, בין שאירע בו דבר שפסלו -- כל האוכל ממנו כזית במזיד, לוקה: שנאמר "לא תאכל, כל תועבה" (דברים יד,ג) -- [ד] מפי השמועה למדו, שאין הכתוב מזהיר אלא על פסולי המוקדשין. [ה] וכן קודשים שהוטל בהן מום -- האוכל מהן כזית, לוקה: הרי הן בכלל "כל תועבה", עד שייוולד להן מום אחר, וייאכלו במומן, כמו שביארנו. וכל שפסולו מספק, אין לוקין עליו.

ג) [ו] כל קרבן שנתפגל במחשבת הזמן כמו שביארנו -- כל האוכל ממנו כזית במזיד, חייב כרת: שנאמר "והנפש האוכלת ממנו, עוונה תישא" (ויקרא ז,יח). ואם אכל ממנו בשגגה, מביא חטאת קבועה.

ד) [ז] אין חייבין כרת אלא על אכילת דברים שהותרו, בין לאדם בין למזבח; אבל אם אכל מן המתיר עצמו -- אינו חייב כרת אלא לוקה, כאוכל פסולי המוקדשין שאין בהן פיגול.

ה) כיצד, מנחה שנתפגלה -- האוכל כזית משייריה במזיד, חייב כרת; אבל אם אכל מן הקומץ שלה, או מן הלבונה -- אינו חייב כרת, לפי שהן הן המתירין את השיירים לאדם. וכן זבח שנתפגל -- האוכל כזית מבשרו או מאימוריו או מבשר העולה, חייב כרת.

ו) אבל אם אכל כזית מן הדם, אינו חייב עליו משום פיגול -- שהדם מתיר את האימורין ליקרב למזבח, והאימורין מתירין את הבשר לאדם; ודם העולה מתיר בשרה למזבח, ודם חטאת העוף מתיר בשרה לכוהנים, ודם עולת העוף מתיר בשרה למזבח. ודם חטאות הנשרפות מתיר אימוריהן למזבח; לפיכך חייבין על אימוריהן, משום פיגול.

ז) הקומץ והלבונה מתירין השיירים לכוהנים, שני כבשי עצרת מתירין שתי הלחם לכוהנים; וכן שני בזיכי לבונה מתירין לחם הפנים לכוהנים. אבל דברים שאין להן מתירין, כגון בשר חטאות הנשרפות, ומנחות הנשרפות -- אינן מתפגלין לעולם.

ח) ואלו דברים שאין חייבין עליהם משום פיגול לעולם -- הקומץ, והלבונה, והקטורת, והדם; והיין, בין יין הבא עם הנסכים בין יין הבא בפני עצמו; ומנחות הנשרפות כולן, שהרי אין להן קמיצה להתירן, כגון מנחת כוהנים, ומנחת נסכים; ובשר חטאות הנשרפות, ולוג שמן של מצורע. ואם תאמר והלא דם האשם מתירו, אינו תלוי בו -- שהרי אדם מביא אשמו היום ולוגו אחר כמה ימים, כמו שיתבאר במקומו.

ט) אסור להותיר מבשר הקודשים לאחר זמן אכילתן, שנאמר בקרבן תודה "לא תותירו ממנו, עד בוקר" (ויקרא כב,ל); והוא הדין, לשאר הקודשים כולן. והמותיר אינו לוקה -- שהרי הכתוב ניתקו לעשה, שנאמר "והנותר ממנו עד בוקר, באש תשרופו" (שמות יב,י).

י) האוכל כזית מבשר קודשים שנותר -- במזיד, חייב כרת; ואם היה בשוגג, מביא חטאת קבועה: שנאמר "ואוכליו, עוונו יישא -- כי את קודש ה', חילל; ונכרתה, הנפש ההיא" (ויקרא יט,ח). ומאימתיי יתחייב כרת על אכילת הנותר -- אם קודשי קודשים הן, חייב עליהן מאחר שיעלה עמוד השחר; ואם קודשים קלים הן, חייב עליהן משקיעת החמה של יום שני, שהוא תחילת הלילה של יום שלישי.

יא) והיכן הזהיר הכתוב על הפיגול ועל הנותר, במילואים: שהרי נאמר שם "לא ייאכל, כי קודש הם" (ראה שמות כט,לג-לד) -- להזהיר על כל שפסולו בקודש, שהוא בלא תעשה על אכילתו. [יא] והפיגול והנותר מצטרפין זה עם זה לכזית, וכל הפיגולין והנותרין מצטרפין.

יב) אסור לטמא את הקודשים, או לסבב להן טומאה -- שהרי פוסל אותן; והמטמא את הקודשים, אינו לוקה. אבל אדם טהור שאכל כזית מקודשים שנטמאו, לוקה -- שנאמר "והבשר אשר ייגע בכל טמא, לא ייאכל" (ויקרא ז,יט); והוא הדין לשאר הקרבנות -- שאם אבל כזית מלבונת המנחה הנטמאת אחר שנתקדשה בכלי, לוקה.

יג) אחד קודשים שנטמאו לפני כפרה, או לאחר כפרה, בין שנטמאו באב הטומאה או בוולד הטומאה, של דברי תורה. אבל אם נטמאו בטומאות של דבריהן -- אינו לוקה על אכילתן, אבל מכין אותו מכת מרדות. ואינו לוקה, אלא האוכל אחר זריקת דמים; אבל אם אכל קודם זריקה -- אינו לוקה משום אוכל קודש טמא, אבל מכין אותו מכת מרדות.

יד) [יג] כל אדם שנטמא טומאה שחייבין עליה כרת על ביאת המקדש, שאכל כזית מן הקודשים, בין בקודש טהור, בין בקודש טמא, במזיד -- הרי זה חייב כרת, שנאמר "והנפש אשר תאכל בשר, מזבח השלמים אשר לה', וטומאתו, עליו -- ונכרתה" (ויקרא ז,כ); ואם אכל בשגגה, מביא קרבן עולה ויורד. ומניין שאינו מדבר אלא בטומאת הגוף, שנאמר "ונפש כי תיגע בכל טמא, בטומאת אדם או בבהמה טמאה או בכל שקץ טמא, ואכל מבשר זבח השלמים, אשר לה' -- ונכרתה" (ויקרא ז,כא); והוא הדין, לשאר קודשי מזבח.

טו) והיכן הזהיר על עוון זה, ביולדת: שהרי נאמר בה "בכל קודש לא תיגע" (ויקרא יב,ד) -- [יד] מפי השמועה למדו, שזו אזהרה לטמא שלא יאכל קודש קודם שיטבול. והאוכל קודש אחר שטבל, קודם שיעריב שמשו, או קודם שיביא כפרתו -- לוקה, ואינו חייב כרת: שנאמר "וטומאתו, עליו" (ויקרא ז,כ), עד שתהיה כל טומאתו עליו. [טו] היה טמא בטומאות של דבריהם -- אינו לוקה, ואין צריך לומר שאינו חייב כרת; אבל מכין אותו מכת מרדות.

טז) אינו חייב כרת על קודש שיש לו מתירין, עד שיאכל ממנו אחר שקרבו מתיריו; אבל אם אכל את הבשר קודם זריקת הדם, אינו לוקה משום טמא שאכל את הקודש. זה הכלל: כל שיש לו מתירין -- אין חייבין עליו משום פיגול או משום נותר או משום טמא, עד שיקרבו מתיריו כהלכתן. וכל שאין לו מתירין -- כיון שקדש בכלי, חייבין עליו משום טומאה; אפילו נטמא הבשר קודם שיתטמא האוכל -- הואיל וקרבו המתירין ואחר כך אכל, חייב כרת. וכן אם אכל מבשר חטאות הנשרפות והוא טמא, אחר שנזרק דמן -- הרי זה חייב כרת.

יז) כבר נתבאר לך שאף דברים שאין חייבין עליהן משום פיגול, חייבין עליהן משום נותר וטמא. כיצד, דברים שאין להן מתירין -- אין חייבין עליהן משום פיגול, וחייבין עליהן משום נותר וטמא. וכן המתירין עצמן -- אף על פי שאין חייבין עליהן משום פיגול כמו שביארנו, חייבין עליהן משום נותר וטמא: חוץ מן הדם -- שאין חייבין עליו לעולם, אלא משום דם בלבד.

יח) טמא שאכל אימורין, חייב כרת. [יט] אבל פסח שלא נצלה, ולחמי תודה שלא הורמה חלתן -- הרי זה חייב כרת משום טומאת הגוף, אף על פי שאינן ראויין למה שהם.

יט) אי אפשר שיתחייב אדם על אכילה אחת, משום פיגול ומשום נותר: שהפיגול -- הוא הקרבן שנפסל במחשבת הזמן, ואינו עולה לשם קרבן ולא נרצה כלל; והנותר -- הוא הנשאר מקרבן שקרב כמצותו, לאחר זמן אכילתו.

כ) הפיגול והנותר והטמא, שבללן זה בזה ואכלן -- חייב: אף על פי שריבה מין על חברו, אינו מבטלו -- שאין האיסורין מבטלין זה את זה. [כא] ופיגול או נותר או טמא שהועלו לראש המזבח -- משמשלה האור ברובן, פקע איסורן מהן. והאימורין מצטרפין עם הבשר לכזית, בין בעולה בין בשאר קודשים -- לחייב עליו משום פיגול או נותר או טמא.

כא) [כב] זבח שנתפגל, או שנותר לאחר זמנו, ואכל ממנו מן העור, או מן המרק, או מן התבלין, או מן האלל, או מן המורא, מן הגידים, ומן הקרניים, ומן הטלפיים, מן הציפורניים, מן החרטום, מביצי העוף, מן הנוצה -- אינו חייב כרת; וכן טמא הגוף שאכל דברים אלו מקרבן כשר -- אינו חייב כרת, אבל מכין אותו מכת מרדות. [כג] אכל מן השליל, או מן השליה -- חייב משום פיגול ונותר וטמא, כאוכל משאר בשר הזבח.

כב) [כד] קודשי גויים, אין חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא. וכן דם הקודשים, כמו שביארנו; וכן הלבונה, והקטורת, והעצים -- אין חייבין עליהן כרת, לא משום פיגול, ולא משום נותר, ולא משום טומאת הגוף.

---

הלכות פסולי המוקדשין פרק יט

א) מצות עשה לשרוף כל הקודשים שנטמאו, שנאמר "והבשר אשר ייגע בכל טמא, לא ייאכל -- באש, יישרף" (ויקרא ז,יט). וכן הנותר -- מצות עשה לשורפו, שנאמר "והנותר, מבשר הזבח -- ביום השלישי, באש יישרף" (ויקרא ז,יז). ובכלל הנותר, הפיגול וכל פסולי המוקדשין -- הכול נשרפין.

ב) קרבן שנתפגל או נפסל, יישרף במקדש מיד; וכל שפסולו מספק -- תעבור צורתו, ואחר כך יישרף במקדש. [ג] פרים ושעירים הנשרפין -- יש בהן ספק אם הלינה, והיציאה קודם שיגיע זמנן לצאת, פוסלת בשרן כאימוריהן, או אינה פוסלת בשרן; לפיכך פוסלין אותן להחמיר, ויישרפו בעזרה.

ג) וכן אם יצא חצי הבהמה, ברוב האבר -- אם מחזיקין אותן ביוצא, הואיל ויצא רוב האבר, או עדיין אינן יוצאין, שהרי לא יצא רוב הבהמה; לפיכך נפסלו מספק, ויישרפו בעזרה. וכן אם נשאום חמישה להוציאן, ויצאו שלושה ונשארו שניים, והוציאו השלושה חצי הבהמה -- הרי אלו נפסלו מספק, ויישרפו בעזרה. וייראה לי, שאין אלו צריכין להמתין עד שתעבור צורתן, הואיל והן עומדין לשריפה לעולם, אפילו לא נפסלו.

ד) בשר הנמצא בעזרה -- אברים עולות, וחתיכות חטאות; והנמצא בירושלים, שלמים. והכול -- תעבור צורתן, וייצאו לבית השריפה: שמא נותר הוא. אם כן, מה הועיל שתהיה חזקתו עולה או חטאת או שלמים -- למי שעבר ואכל.

ה) אין שורפין את הנותר אלא ביום, שנאמר "והנותר... ביום השלישי, באש יישרף" (ויקרא ז,יז). [ה] אף על פי שהשלמים אסורין באכילה, מתחילת ליל שלישי -- אין שורפין אותן אלא ביום, בין בזמנו בין שלא בזמנו. וכן הפיגול, אינו נשרף אלא ביום. ואין שריפת טמא ונותר ופיגול דוחה את יום טוב, ואין צריך לומר שבת. ומותר לשרוף טמא ונותר ופיגול, כאחת.

ו) בשר קודשי קודשים שנטמא בפנים, שורפין אותו בפנים; נטמא בחוץ, שורפין אותו בחוץ: בין שנטמא באב הטומאה, בין שנטמא בוולד הטומאה. ומימיהם של כוהנים לא נמנעו מלשרוף את הבשר שנטמא באב הטומאה, שהרי הוא ראשון לטומאה, עם הבשר שנטמא בוולד ולד הטומאה, שהרי הוא שלישי -- אף על פי שמוסיפין לו טומאה על טומאתו, שהשלישי שנגע בראשון יחזור שני כמו שיתבאר במקומו.

ז) ולא עוד אלא אפילו שמן שנפסל בטבול יום, שהוא שלישי -- מותר להדליקו בנר של מתכת שנגע בה טמא מת, שהנר אב הטומאה: אף על פי שזה השמן נעשה ראשון, כשייגע בנר -- הואיל ויש שם שום טומאה, אין מקפידין על תוספתה, ואין נזהרין אלא מן הטהור, שלא ייפסל.

ח) [ז] נותר של קודשים קלים, שורפין אותו בעליו בבתיהן. [ח] מי שיצא מירושלים, ונזכר שיש בידו בשר קודש -- אם עבר הצופין, שורפו במקומו. ואם לאו -- אם יש בו כזית, חוזר ושורפו בירושלים; ואם אורח הוא, שאין לו בית -- שורפו לפני הבירה מעצי המערכה. [ט] כל עצמות הקודשים שאין בהן מוח -- אינן טעונין שריפה, חוץ מעצמות הפסח.

ט) כבר ביארנו שהקרבן שנפסל אחר שהופשט -- העור לכוהנים, או לבעליו בקודשים קלים; אבל אם נפסל קודם הפשט -- הרי העור כבשר, ויישרף הכול. וכן זבח שהופשט, ונמצא טריפה, או שנפסל במחשבת הזמן, או במחשבת המקום -- הואיל ולא נרצה הזבח, יישרף העור, בין בקודשי קודשים, בין בקודשים קלים; אבל אם נעשה במחשבת שינוי השם -- אף על פי שלא עלה לבעלים, הואיל ונרצה, הרי העור לכוהנים, או לבעליו כמו שביארנו. וזבח שהופשט קודם זריקה, אינו פסול.

י) אלו הם הנשרפין -- בשר קודש שנטמא, או נותר, או נפסל; וכן המנחה שנטמאת, או נפסלה, או נותרה; ואשם תלוי שנודע לו שלא חטא, קודם שנזרק דמו; וחטאת העוף הבאה על הספק; ושיער נזיר טהור, והעורלה, וכלאי הכרם. ודבר שאין דרכו להישרף, כגון משקין של עורלה ושל כלאי הכרם -- הרי אלו ייקברו.

יא) ואלו הם הנקברין -- קודשים שמתו, בין קודשי מזבח בין קודשי בדק הבית; וקודשים שהפילו, ייקבר הנפל, אפילו שליה תיקבר; ושור הנסקל, ועגלה ערופה, וציפורי מצורע, ושיער נזיר טמא, ופטר חמור, ובשר בחלב, וחולין שנשחטו בעזרה. [יב] האורג מלוא הסיט משיער נזיר, ומפטר חמור בשק -- יידלק.

יב) [יג] כל הנקברין, אפרן אסור; וכל הנשרפין של הקדש, אפרן מותר -- חוץ מדשן המזבח החיצון, והפנימי, ודישון המנורה. [יד] כל הנשרפין, לא ייקברו. וכן כל הנקברין, לא יישרפו: אף על פי שהוא מחמיר בשריפתן, הרי הקל באפרן -- שאפר הנקברין אסור.

יג) [טו] היה מקריב עימו בזבחים, ואמר לו נתפגלו, עושה עימו בטהרות, ואמר לו נטמאו -- נאמן: לא נחשדו ישראל על כך. אבל אם אמר לו זבחים שהקרבתי לך באותו היום, נתפגלו, ואותן הטהרות, נטמאו -- אם היה נאמן לו, סומך על דבריו. ואם לאו, שורת הדין שאינו נאמן; והרוצה להחמיר על עצמו, הרי זה משובח.