הלכות פסולי המוקדשין פרק יא

א) כל המנחות שקמצן אחד מן הפסולין לעבודה, הרי הן פסולות; וכן אם לקט הלבונה, פסל -- אף על פי שלא קמץ. [ב] קמץ הכשר ונתן לפסול, קמץ בימינו ונתן לשמאלו ואחר כך נתנו לכלי, קמץ מכלי קודש ונתן לכלי חול -- פסול. [ג] קמץ ועלה בידו צרור, או גרגר מלח, או קורט לבונה -- פסול.

ב) [ד] קמץ עד שהוא בחוץ, ונכנס לפנים -- יחזור ויקמוץ בפנים, וכשר. [ה] נתפזר הקומץ על גבי הרצפה, יחזור ויאספנו. [ו] הייתה המנחה שלא בכלי שרת, או שהיה קומצה שלא בכלי שרת, או שהעלהו למזבח שלא בכלי שרת, או שבללה בשמן שלה חוץ לעזרה -- פסולה, עד שתהיה בלילתה בפנים.

ג) [ז] כל המנחות שיצק השמן עליהן פסול לעבודה, כגון הזר וכיוצא בו, או שבללן, או פתתן, או מלחן -- כשרות. הגישן, או הניפן -- חוזר הכוהן ומגיש, או מניף; ואם לא הגיש, ולא הניף הכוהן -- כשרות: שנאמר "והביאה אל בני אהרון, וקמץ הכוהן" (ראה ויקרא ב,ב) -- מקמיצה ואילך, מצות כהונה; לימד על יציקה ובלילה, שכשרה בזר.

ד) [ח] מנחה שנפל לתוכה שמן מנחה אחרת, או שמן חולין כל שהוא -- נפסלה; חיסר שמנה, פסולה. חיסר לבונתה, כשרה: והוא, שיהיה עליה שני קורטי לבונה; אבל קורט אחד, פסולה -- שנאמר "על כל לבונתה" (ויקרא ב,ב). [ט] ריבה שמנה ולבונתה, עד שני לוגין לכל עישרון, ושני קומצי לבונה לכל מנחה -- כשרה; שני לוגין או שני קומצין, או יתר על זה -- פסולה.

ה) [י] מנחת חוטא שנתן עליה שמן, או על הקומץ שלה -- נפסלה. נתן עליה לבונה, ילקטנה; הייתה שחוקה, הרי זו פסולה מספק -- שהרי אי אפשר ללקט. [יא] נתן שמן על שייריה, אחר שקמץ -- אינו לוקה, ולא פסלה: שהרי הקומץ כשר.

ו) [יב] נתן משהו שמן על גבי כזית מן המנחה, פסלה מספק; אבל אם נתן השמן על פחות מכזית, לא פסלה. ואינו פוסל בלבונה, עד שייתן כזית לבונה; [יג] אפילו נתן הלבונה על כל שהוא מן המנחה, פסל עד שילקט. [יד] גיבלה במים, וקמץ -- כשרה: לא נאמר "חרבה" (ויקרא ז,י), אלא משמן.

ז) [טו] מנחה שקמצה פעמיים, כשרה -- אפילו פעמים רבות: והוא, שיקטיר כזית בבת אחת -- שאין הקטרה פחותה מכזית. [טז] הקריב הקומץ בלא מלח, פסולה -- שהמלח מעכב במנחה, כמו שביארנו.

ח) מנחה שחסרה קודם קמיצה, יביא מתוך ביתו וימלאנה -- שהקמיצה היא הקובעת, לא נתינתה בכלי שרת. [יז] התנדב קומץ לבונה בפני עצמו -- אם חסר כל שהוא, פסול. וכן שני בזיכי לבונה שעם הלחם -- אם חסר אחד מהן כל שהוא, פסולין: עד שיהיו שני קומצין מתחילה ועד סוף.

ט) [יח] הפריש שני קומצין למנחה אחת, ואבד אחד מהן -- קודם קמיצה, לא הוקבע; לאחר קמיצה, הוקבע, ופסולה, מפני שריבה לבונתה. וכן אם הפריש ארבעה קומצין לשני בזיכי לחם, ואבדו שניים מהן -- קודם סילוק הבזיכים, לא הוקבעו וכשרים; לאחר סילוק הבזיכין, הוקבעו, ופסולין, מפני הריבוי.

י) [יט] קומץ מנחה שנטמא, והקטירו -- הציץ מרצה, שנאמר "ונשא אהרון את עוון הקודשים" (שמות כח,לח); יצא הקומץ חוץ לעזרה, והכניסו והקטירו -- אין הציץ מרצה: שהציץ מרצה על הטמא, ואינו מרצה על היוצא.

יא) [כ] קמץ את המנחה, ואחר כך נטמאו שייריה כולן, או נשרפו, או יצאו חוץ לעזרה, או אבדו -- לא יקטיר הקומץ; ואם הקטיר, הורצה. נשאר מעט מן השיירים בכשרותן -- יקטיר הקומץ, ואותן השיירים שנשארו אסורין באכילה.

יב) [כא] הייתה מחיצה מלמטה בכלי שיש בו עישרון של מנחה -- אף על פי שהוא מעורב מלמעלה, לא יקמוץ; ואם קמץ, פסולה. [כב] היה הכלי חלוק במחיצה מלמעלה, ומעורב מלמטה -- קומץ ממנו.

יג) [כג] חלק העישרון בכלי אחד, ואין חלקיו נוגעין זה בזה, ואין ביניהן מחיצה -- הרי זה ספק אם מצרף הכלי לקמיצה, או אינו מצרף. לפיכך לא יקמוץ; ואם קמץ, לא יקטיר. ואם הקטיר, הורצה; ולא ייאכלו השיירים.

יד) [כד] קמץ ונתן הקומץ למעלה על השולחן כנגד גובה מערכת לחם הפנים -- קידשו השולחן להיפסל, אבל אינו מקדשו ליקרב; ואינו קרב, עד שיתקדש בכלי שרת הראוי לקומץ.

טו) [כה] הדביק הקומץ לדופן הכלי, וקמץ, או שהפך הכלי על ידו, וקמץ מתוכו ופיו למטה -- לא יקטיר; ואם הקטיר, הורצה.

טז) [כו] עישרון שחלקו ואבד אחד מחלקיו, והפריש חלק אחר תחתיו, ונמצא האבוד, והרי שלושתן מונחין בכלי אחד, ואין נוגעין זה בזה -- נטמא זה שאבד -- הרי הוא מצטרף עם חלק ראשון, ונפסלו; וזה שהפריש אינו מצטרף, אלא ישלים עליו.

יז) נטמא המופרש -- מופרש וראשון מצטרפין, ונפסלו; וזה שנמצא, אינו מצטרף עימהן. נטמא החלק הראשון -- הרי האבוד והמופרש תחתיו מצטרפין.

יח) [כז] וכן לעניין קמיצה: קמץ מן הנמצא -- שייריו עם החלק הראשון נאכלין, והמופרש אינו נאכל. קמץ מן המופרש -- שייריו וראשון נאכלין, והנמצא אינו נאכל. קמץ מן הראשון -- שניהן אין נאכלין: לפי ששניהן שיירים יתרים -- שהרי הן עישרון, ודומין למנחה שלא נקמצה שהיא אסורה.

יט) והיאך קרב הקומץ הזה, והרי לפניו עישרון ומחצה -- מפני שהקמיצה תלויה בדעת הכוהן; ובעת שקומץ אין דעתו אלא על העישרון בלבד, והרי החלקים אינן נוגעין זה בזה.

כ) [כח] קומץ מנחה שנתערב בקומץ מנחה אחרת -- מקטיר שניהן כאחת, והן כשרות; וכן אם נתערב הקומץ במנחת כוהנים, או במנחת הנסכים, או בחביתי כוהן גדול -- הרי אלו כשרות, ויקטיר הכול כאחד: שהכול לאישים.

כא) [כט] שתי מנחות שלא נקמצו, שנתערבו זו בזו -- אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה, כשרות; ואם לאו, פסולות.

כב) [ל] קומץ שנתערב במנחה שלא נקמצה, לא יקטיר; ואם הקטיר הכול -- זו שנקמצה, עלת לבעלים, וזו שלא נקמצה, לא עלת לבעלים. [לא] נתערב קומצה בשייריה, או שנתערבו שייריה בשיירי חברתה -- לא יקטיר; ואם הקטיר, עלת לבעלים.

---

הלכות פסולי המוקדשין פרק יב

א) שתי הלחם ולחם הפנים ועומר התנופה, שהוסיף במידתן כל שהוא, או חיסר כל שהוא -- פסולות. [ב] חלות תודה ורקיקי נזיר שחסרו -- עד שלא נזרק דם הזבח, פסולין; משנזרק דם הזבח, כשרין.

ב) [ג] וכן שתי הלחם שחסרו -- עד שלא נזרק דמן של כבשים, פסולין; משנזרק דמן, כשרים. [ד] וכן שני סדרים שחסרו -- עד שלא הוקטרו הבזיכין, פסולין; משהוקטרו, כשרים. [ה] אבל הנסכים שחסרו, בין משקרב הזבח, בין עד שלא קרב -- כשרין, ויביא נסכים אחרים למלאותן.

ג) [ו] נסכים שקדשו בכלי שרת, ונפסל הזבח -- אם נפסל בשחיטה, לא קדשו הנסכים ליקרב; נפסל מקבלה ואילך, קדשו הנסכים ליקרב: שאין הנסכים מתקדשים ליקרב, אלא בשחיטת הזבח. ומה ייעשה בהן -- אם לא היה שם זבח אחר זבוח באותה שעה, נעשו כמי שנפסלו בלינה, ויישרפו.

ד) במה דברים אמורים, בקרבן ציבור -- מפני שלב בית דין מתנה עליהן. אבל בקרבן יחיד -- הרי אלו לא יקרבו עם זבח אחר, ואף על פי שהוא זבוח באותה שעה; אלא מניחן עד שייפסלו בלינה, ויישרפו. [ז] וכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן, יקרבו נסכיהן.

ה) [ח] ולד תודה ותמורתה, והמפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה -- אם הביאן לאחר שכיפר בתודה ראשונה, אינן טעונין לחם; ואם עדיין לא כיפר בה, והרי היא וחליפתה, או היא וולדה, או היא ותמורתה, עומדות -- הרי שתיהן צריכות לחם.

ו) במה דברים אמורים, בנודר תודה. אבל תודת נדבה -- חליפתה ותמורתה, טעונין לחם; וולדה, אינו טעון לחם, בין לפני כפרה, בין לאחר כפרה.

ז) [ט] הפריש תודתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ונמצאו הראשונות והרי שלושתן עומדות -- נתכפר בראשונה -- שנייה אינה טעונה לחם, שלישית טעונה לחם; נתכפר בשלישית -- שנייה אינה טעונה לחם, ראשונה טעונה לחם; נתכפר באמצעית -- שתיהן אינן טעונות לחם.

ח) [י] המפריש מעות לתודתו ואבדו, והפריש מעות אחרות תחתיהן, ולא הספיק ליקח בהן תודה, עד שנמצאו מעות הראשונות -- יביא מאלו ואלו תודה בלחמה; והשאר, יביא בהן תודה, ואינה טעונה לחם, אבל טעונה נסכים.

ט) וכן המפריש תודתו ואבדה, והפריש מעות תחתיה, ואחר כך נמצאת -- יביא במעות תודה בלא לחם; וכן המפריש מעות לתודתו ואבדו, והפריש תודה תחתיהן, ואחר כך נמצאו המעות -- יביא מן המעות תודה בלחמה, וזו התודה האחרונה תקרב בלא לחם.

י) [יא] האומר הרי זו תודה, והרי זה לחמה -- אבד הלחם, מביא לחם אחר; אבדה התודה, אינו מביא תודה אחרת: מפני שהלחם בא בגלל התודה, ואין התודה באה בגלל הלחם. [יב] הפריש מעות לתודתו, ונותרו -- מביא בהן לחם; הפריש ללחם, והותיר -- אינו מביא בהן תודה.

יא) [יג] האומר הרי זו תודה, ונתערבה בתמורתה, ומתה אחת מהן, ואין ידוע איזו היא -- הרי זו הנשארת, אין לה תקנה: שאם יביא עימה לחם, שמא התמורה היא; ואם הביאה בלא לחם, שמא התודה היא. לפיכך לא תקרב זו לעולם, אלא תרעה עד שייפול בה מום.

יב) [יד] תודה שנפרסה חלה מחלותיה, כולן פסולות; יצאת החלה, או נטמאה -- שאר החלות כשרות. נפרס לחמה, או נטמא, או יצא -- עד שלא נשחטה התודה, מביא לחם אחר ושוחט; ואם אחר שנשחטה נפרס או נטמא או יצא, הדם ייזרק והבשר ייאכל, והלחם כולו פסול, וידי נדרו לא יצא.

יג) נזרק הדם, ואחר כך נפרס מקצת הלחם, או נטמא, או יצא -- תורם מן השלם על הפרוס, ומן הטהור על הטמא, וממה שבפנים על שבחוץ.

יד) [טו] תודה שנשחטה על שמונים חלות, לא קדשו ארבעים מתוך שמונים; ואם אמר יקדשו ארבעים מתוך שמונים -- מושך ארבעים מתוך שמונים, ומרים מהם אחת מכל קרבן, והארבעים השנייות, ייפדו וייצאו לחולין.

טו) [טז] השוחט את התודה, והיה לחמה חוץ לחומת בית פגי -- לא קדש הלחם; אבל אם היה חוץ לעזרה -- קדש הלחם, אף על פי שאינו לפנים. [יז] שחטה עד שלא קרמו פני הלחם בתנור, ואפילו קרמו כולן חוץ מאחת מהן -- לא קדש הלחם. [יח] שחטה, ונפסלה בשחיטתה במחשבת זמן או במחשבת מקום -- קדש הלחם; נמצאת בעלת מום, או טריפה, או ששחטה שלא לשמה -- לא קדש הלחם. וכן הדין באיל נזיר, עם הלחם שלו.

---

הלכות פסולי המוקדשין פרק יג

א) שלוש מחשבות, הן שפוסלין את הקרבנות; ואלו הן -- מחשבת שינוי השם, ומחשבת שינוי המקום, ומחשבת הזמן. מחשבת שינוי השם כיצד, זה השוחט את הזבח שלא לשמו -- כגון שהיה עולה ויחשב שהוא שלמים, או ישחטנו לשם עולה ושלמים, או לשם שלמים ולשם עולה, או ששחט הזבח שלא לשם בעליו: זו היא מחשבת שינוי השם.

ב) מחשבת המקום כיצד, כגון ששחט את הזבח לשמו על מנת לזרוק דמו, או להקטיר ממנו דבר הראוי להקטרה, חוץ לעזרה; או לאכול ממנו דבר הראוי לאכילה, חוץ למקום אכילתו: זו היא מחשבת שינוי המקום. וזבחים שחישב בהן מחשבה זו, הן הנקראין זבחים שנשחטו חוץ למקומן.

ג) מחשבת הזמן כיצד, כגון ששחט את הזבח לשמו על מנת לזרוק דמו מאחר שתשקע החמה, שאינו זמן זריקתו; או להקטיר ממנו דבר הראוי להקטרה למחר מאחר שיעלה עמוד השחר, שאינו זמן הקטרתו; או לאכול ממנו דבר הראוי לאכילה, לאחר זמן הראוי לאכילתו: זו היא מחשבת הזמן. וזבחים שחישב בהן מחשבה זו -- הן הנקראין זבחים שנשחטו חוץ לזמנן, והן הנקראין פיגול בכל מקום; וזה הוא פיגול האמור בתורה.

ד) [ב] מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה "ואם היאכל ייאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי" (ויקרא ז,יח) -- אינו מדבר אלא במחשב בשעת הקרבה, שיאכל ממנו בשלישי; והוא הדין לכל קרבן שחישב עליו בשעת מעשיו, שיאכל ממנו לאחר זמן הראוי לאכילת אותו קרבן.

ה) וכן אם חישב להקטיר ממנו במזבח דבר הראוי להקטרה, לאחר זמן הראוי להקטרה; כך למדו מפי השמועה, אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח -- אם חישב עליהן אחר זמנן, הרי הקרבן פיגול.

ו) [ג] אבל קרבן שלא נפסדה מחשבתו בו, אלא נזרק דמו על המזבח כהלכתו, ונשאר ממנו לאחר זמן אכילתו -- אותו הנשאר נקרא נותר, ואסור לאוכלו; והקרבן כבר נרצה, וכיפר: הרי הוא אומר בדם "ואני נתתיו לכם על המזבח, לכפר" (ויקרא יז,יא) -- כיון שהגיע דם למזבח כהלכתו, נתכפרו הבעלים ונרצה הקרבן. לפיכך לעולם אין מתפגל, אלא דבר שיש לו מתירין, בין לאדם בין למזבח, כמו שיתבאר.

ז) אחד זבח שחישב בו אחת משלוש מחשבות אלו בשעת שחיטה, או שחישב בשעת קבלת הדם, או בשעת הולכתו למזבח, או בעת זריקתו על המזבח. [ד] נמצאת למד שבארבע עבודות הזבח, נפסל במחשבה -- בשחיטה, ובקבלה, ובהולכת הדם, ובזריקתו על המזבח. [ה] והעוף, בשני דברים -- במליקה, ובמיצוי הדם. [ו] והמנחות הנקמצות, בארבעה -- בקמיצה, ובנתינת הקומץ בכלי שרת, ובהולכת הקומץ למזבח, ובזריקתו על האש.

ח) [ז] אבל אם חישב בדברים אחרים חוץ מאלו, כגון שחישב בשעת הפשט, או בשעת ניתוח, או בשעת הולכת אימורין למזבח, או בשעת בלילת המנחה, או בשעת הגשתה, וכיוצא בדברים אלו -- אין אותה המחשבה מועלת כלום, בין שהייתה מחשבת שינוי השם, בין מחשבת המקום, בין מחשבת הזמן.

ט) [ח] וכן המחשב באחת מארבע עבודות אלו או בכולן, מחשבה אחרת חוץ מארבע מחשבות אלו -- אין אותה המחשבה מפסדת כלום. כיצד, המחשב בשעת שחיטה וקבלה והולכה וזריקה, להניח דם הזבח או אימוריו למחר, או להוציאן חוץ לעזרה, או חישב לזרוק הדם על הכבש שלא כנגד היסוד, או ליתן את הניתנין למעלן למטן, ואת הניתנין למטן למעלן, או ליתן דמים הניתנין במזבח החיצון במזבח הפנימי, או את הניתנין בפנימי בחיצון, או להכניס דם החטאת לפנים, או שחישב שיאכלו הזבח טמאים או שאר הפסולין לאכילה, או שיקריבוהו טמאים או שאר הפסולין לעבודה, או לערב דם הזבח בדם הפסולין, או שחישב לשבר עצמות הפסח ולאכול ממנו נא, או שחישב לשרוף חטאות הנשרפות חוץ לזמנן, או חוץ למקומן -- בכל אלו המחשבות וכיוצא בהן, הזבח כשר.

י) וכן אם חישב בשעת קמיצת המנחה, ובשעת נתינתו לכלי, ובשעת הולכתו, ובשעת זריקתו על האש, להניח קומצה או לבונתו למחר, או להוציאו לחוץ -- הרי זו כשרה.

יא) [ט] כבר ביארנו שהולכה שלא ברגל, אינה הולכה; לפיכך אין המחשבה פוסלת בה. והמהלך במקום שאינו צריך -- הרי זו הולכה, והמחשבה פוסלת בה.

יב) כיצד, קיבל הדם והוא עומד במקומו, ופשט ידו לזורקו על המזבח, וחישב בעת שפשט ידו בדם -- אין המחשבה פוסלת בה; אבל אם קיבל הדם בפנים, ולא הילך בו לגבי המזבח אלא הילך בו והוציאו לחוץ, וחישב בשעת הילוכו לחוץ במחשבת הזמן וכיוצא בה -- הרי זו פוסלת.