הלכות שגגות פרק יא

א) שינוי יש בשגגת טומאת מקדש וקודשיו, מה שאין כן בשאר כרתות: שכל הכרתות -- כיון ששגג ונודע לו בסוף שחטא, אף על פי שלא הייתה לו ידיעה בתחילה, הרי זה חייב חטאת; אבל בטומאת מקדש וקודשיו -- אינו מביא קרבן עולה ויורד, עד שתהיה לו ידיעה לטומאה וידיעה לקודש או למקדש בתחילה, וידיעה לטומאה וידיעה לקודש או למקדש בסוף, והעלם בינתיים.

ב) כיצד, נטמא ונכנס למקדש או אכל קודש, ואחר כך נודע לו שנטמא ושהיה טמא בשעה שאכל או שנכנס, ושקודש היה זה שאכלו או מקדש היה זה שנכנס לו -- הרי זה פטור מקרבן: עד שידע שנטמא ושזה קודש ושזה מקדש, קודם שייכנס או קודם שיאכל.

ג) כיצד, נטמא וידע שנטמא, וידע שזה מקדש ושזה קודש, ואחר כך נעלמה ממנו הטומאה ושכח שנטמא, ונכנס למקדש או אכל קודש, והוא יודע שזה מקדש ושזה קודש; או ששגג ושכח שזה מקדש או שזה בשר קודש, והוא יודע שהוא טמא, ונכנס או אכל; או ששגג או שכח שנטמא, ושכח שזה בשר קודש ושזה מקדש, ונכנס או אכל; ואחר כך נודע לו דברים אלו שנתעלמו ממנו -- הרי זה מביא קרבן עולה ויורד, בכל צד וצד משש מחלקות אלו.

ד) ומניין שדין שגגת מקדש וקודשיו כך הוא, שהרי בשאר שגגות נאמר "בעשותה אחת ממצוות ה', אשר לא תיעשינה -- ואשם. או הודע אליו, חטאתו אשר חטא" (ויקרא ד,כז-כח) -- כיון שידע בסוף, אף על פי שלא ידע בתחילה; ובטומאת מקדש וקודשיו נאמר "ונעלם ממנו, והוא ידע ואשם" (ויקרא ה,ג): מאחר שנאמר "ונעלם ממנו" מכלל שהייתה שם ידיעה בתחילה, ונאמר "והוא ידע" -- הא למדת שהוא צריך ידיעה בתחילה, וידיעה בסוף, והעלם בינתיים.

ה) [ב] נטמא וידע שנטמא, אבל לא ידע באיזה אב נטמא, ושכח שנטמא, ואחר כך נכנס למקדש או אכל קודש, ונודע לו אחר שנכנס או אחר שאכל באיזה אב נטמא -- הרי זה חייב בקרבן, ואף על פי שלא ידע בתחילה באיזה אב נטמא: הואיל וידע שהוא טמא, הרי הייתה שם ידיעת טומאה בתחילה.

ו) אבל אם נעלמו ממנו הלכות טומאה, כגון שנטמא בכעדשה מן השרץ, וידע שהשרץ מטמא, ולא ידע בשיעור, ושכח שנגע בשרץ כלל, ונכנס או אכל, ואחר כך נודע לו שנגע בכעדשה מן השרץ -- הרי זה ספק אם חייב קרבן, או פטור.

ז) וכן מי שלא ראה המקדש מימיו, ולא הבין מקומו -- אם נטמא וידע שנטמא, ושכח שנטמא, ונכנס למקדש ולא ידע בתחילה שזה הוא מקומו, שהרי לא ראהו מעולם, ואחר כך זכר הטומאה, וידע שזה מקדש -- הרי זה ספק אם ידיעה שיש מקדש בעולם ידיעה, או עד שידע מקומו תחילה.

ח) ייראה לי שאלו החייבין קרבן מספק -- אינן מביאין קרבן, שמא יכניסו חולין לעזרה. ואם תאמר והלא חטאת העוף באה על הספק, ואינה נאכלת, מפני שהמביא אותה מחוסר כיפורים, אסור לאכול בקודשים עד שיביא כפרתו; אבל מי שאינו מחוסר כיפורים, אינו מביא קרבן מספק.

ט) [ג] מי שנטמא בעזרה -- צריך שידע תחילה שנטמא ושזה מקדש, ואם נעלם ממנו אחרי כן שנטמא והרי הוא זכור שזה מקדש, או שנעלם ממנו שזה מקדש ולא שכח שנטמא, או שנתעלמו ממנו זה וזה -- כשייוודע לו, יביא קרבן עולה ויורד: והוא שישהה כשיעור, כמו שביארנו בהלכות ביאת המקדש.

י) [ד] מי שטימא עצמו במזיד, ולא שיהה כשיעור -- הרי זה ספק אם שיעור השתחוויה לאנוס בלבד, או אף למזיד; ולפיכך אם נעלם ממנו, ויצא ולא שיהה -- אינו מביא קרבן. וכן אם תלה עצמו באוויר עזרה -- הדבר ספק אם אוויר עזרה כעזרה, או אינו כעזרה.

יא) [ה] מי שנסתפק לו אם נכנס למקדש או אכל קודש בטומאה או לאו, אינו מביא אשם תלוי -- שאין מביאין קרבן על לא הודע, אלא בכרת שחייבין על שגגתו חטאת קבועה.

יב) [ו] מי שהיו לפניו שני שבילים, אחד טמא ואחד טהור, הלך בראשון וחזר והלך בשני, ובעת שהלך בשני שכח שהלך בראשון, ונעלמה ממנה טומאה זו, ונכנס למקדש או אכל קודש -- חייב: ואף על פי שלא הייתה לו בתחילה ידיעה גמורה לטומאה, אלא מקצת ידיעה -- שהרי לא ידע שהלך בשני שבילין, שבהילוך שניהן יהא טמא בודאי; ואף על פי כן חייב חטאת -- שמקצת ידיעה, ככל ידיעה.

יג) הלך בראשון, ונכנס למקדש או אכל קודש -- פטור, מפני שהוא ספק טמא. [ז] הזה שלישי ושביעי וטבל, אחר שנכנס למקדש, והלך בשני, וחזר ונכנס למקדש -- חייב: שהרי נכנס כשהוא טמא למקדש בודאי, או בפעם ראשונה או בפעם שנייה; ואף על פי שכל ידיעה מהן ספק ידיעה היא, שהרי כל שביל מהן ספק הוא -- כאן בטומאת מקדש וקודשיו, עשו ספק ידיעה כידיעה.

יד) [ח] היה טמא, ואמרו לו שניים נכנסת למקדש, והוא אומר להן לא נכנסתי -- נאמן, ואינו מביא קרבן: שאם ירצה, יאמר מזיד הייתי. אמרו לו שניים טמא היית כשנכנסת למקדש, ובפנינו נטמאת וידעת שאתה טמא -- אף על פי שהיה בין טומאה זו שמעידין בה ובין כניסתו למקדש ימים רבים, שאפשר לו שיאמר כבר טבלתי, הואיל והכחיש את העדים ואמר לא נטמאתי מעולם, הרי אלו נאמנין ומביא קרבן על פיהן: אם הביאוהו שניים לידי מיתה חמורה, קל וחומר שיביאוהו לידי קרבן הקל -- שהרי הכחישן.

טו) [ט] טומאת מקדש וקודשיו -- שהיה לה ידיעה בתחילה, ולא היה לה ידיעה בסוף -- שעיר של יום הכיפורים הנעשה בפנים ויום הכיפורים תולין, עד שייוודע לו ויביא קרבן עולה ויורד. ושאין בה ידיעה בתחילה, אבל יש בה ידיעה בסוף -- שעיר הנעשה בחוץ ביום הכיפורים ויום הכיפורים מכפרין. ועל שאין בה ידיעה, לא בתחילה ולא בסוף -- שעירי הרגלים ושעירי ראשי חודשים מכפרין.

טז) ועל זדון טומאת מקדש וקודשיו -- פר כוהן גדול של יום הכיפורים מכפר, אם היה המזיד מן הכוהנים; ואם היה מישראל, דם שעיר הנעשה בפנים ויום הכיפורים מכפר -- שנאמר "וכיפר על הקודש, מטומאות בני ישראל" (ויקרא טז,טז).