הלכות שגגות פרק י

א) שישה, מצותן שיקריבו קרבן עולה ויורד; ואלו הן: המצורע, והיולדת, והנשבע שבועת העדות בין בזדון בין בשגגה, והנשבע שבועת ביטוי לשקר בשגגה, והטמא שאכל קודש בשגגה, והטמא שנכנס למקדש בשגגה.

ב) קרבן היולדת -- אם הייתה עשירה, מביאה כבש בן שנתו לעולה, ובן יונה או תור לחטאת. ואם אין ידה משגת, הרי קרבנה יורד, ומביאה שתי תורים או שני בני יונה, אחד עולה ואחד חטאת; אפילו הייתה ידה משגת לשה, ואינה משגת לנסכיו -- מביאה קרבן עני.

ג) המצורע כשיטהר -- מביא שלוש בהמות, מהן שני כבשים, אחד עולה ואחד אשם, וכבשה לחטאת; אם אין ידו משגת, מביא שתי תורים או שני בני יונה, אחד עולה ואחד חטאת, וכבש לאשם.

ד) על שבועת העדות, ועל שגגת שבועת ביטוי, ועל שגגת טומאת מקדש וטומאת קודשיו -- מביא כשבה או שעירה, כשאר החטאות הקבועות; ואם אין ידו משגת, מביא שתי תורים או שני בני יונה, אחד עולה ואחד חטאת; ואם אין ידו משגת לעוף, מביא עשירית האיפה סולת, והיא הקרויה מנחת חוטא, שכבר נתפרשו מעשיה בהלכות מעשה הקרבנות.

ה) כל הקרבנות האלו מפורשין בתורה, ומפורש זה שחייב להביאן: חוץ מטמא שנכנס למקדש או אכל קודש -- שכך כתוב שם, "ונפש כי תחטא, ושמעה קול אלה... או נפש, אשר תיגע בכל דבר טמא... או נפש כי תישבע לבטא בשפתיים... והיה כי יאשם, לאחת מאלה..." (ויקרא ה,א-ה); מפי השמועה למדו שזה שחייב כאן קרבן לטמא -- כשנטמא ונכנס למקדש או אכל קודש, והוא לא ידע.

ו) אף על פי שהדבר מפי הקבלה, הרי הוא כמפורש, שהרי בפירוש חייבה תורה כרת לטמא שאכל קודש, ולטמא שנכנס למקדש -- באוכל נאמר "והנפש אשר תאכל בשר, מזבח השלמים אשר לה', וטומאתו, עליו -- ונכרתה" (ויקרא ז,כ), ובנכנס למקדש נאמר "ונכרתה הנפש ההיא, מתוך הקהל: כי את מקדש ה' טימא" (במדבר יט,כ). וכיון שחייבה תורה כרת על טומאת מקדש וקודשיו, פירשה הקרבן שמביאין על שגגתן. [ו] כל קרבנות שהאישה חייבת, בעלה מביא על ידיה: אם היה עני, מביא קרבן עני; ואם היה עשיר, מקריב על ידיה קרבן עשיר. ומביא אדם על ידי בנו ועל ידי בתו ועל ידי עבדו ושפחתו קרבן עני, ומאכילן בזבחים.

ז) המלך וכוהן משיח -- מביאין קרבנן על שבועת העדות, או על שבועת ביטוי, או על טומאת מקדש וקודשיו, כשאר הדיוטות: שלא חילק הכתוב קרבן מלך מקרבן הדיוט ומקרבן כוהן משיח, אלא במצוות שחייבין על שגגתן חטאת קבועה, כמו שביארנו; אבל בקרבן עולה ויורד, כולם שווין.

ח) כבר ביארנו בהלכות שבועות, אימתיי יהיה חייב על שבועת העדות ועל שגגת שבועת ביטוי, ואימתיי יהיה פטור עליהן, ועל איזו דרך יהיה חייב קרבנות הרבה כמניין השבועות, ועל איזה דרך לא יהיה חייב אלא קרבן אחד. ובהלכות מחוסרי כפרה, אבאר באיזה דרך תתחייב היולדת והמצורע קרבנות הרבה, ובאיזה דרך יתחייב כל אחד מהם קרבן אחד.

ט) [ח] כל המביא קרבן על הזדון כשגגה -- אם היה אנוס, פטור מן הקרבן; ואין צריך לומר שאר עבירות שאינו חייב חטאת אלא על שגגתן -- שאם היה אנוס, פטור.

י) [ט] מי שהפריש מעות לכבשה של חטאתו, וצרך -- הרי זה מביא שעירה, ויחלל אותן המעות על השעירה, וייהנה בהן. וכן אם הפריש לשעירה, ולקח כשבה -- ייהנה בהן.

יא) [י] הפריש מעות לבהמה, והעני -- ייקח שתי תורים או שני בני יונה, ויחלל עליהן אותן המעות, וייהנה בהן. הפריש מעות לבני יונה או לתורים, והעני -- יביא עשירית האיפה, ויחלל עליהן אותן המעות, וייהנה בהן.

יב) וכן אם היה עני, והפריש מעות לעשירית האיפה, והעשיר -- יוסיף עליהן, ויביא עוף; הפריש לעוף, והעשיר -- יוסיף עליהן, ויביא כשבה או שעירה. אפילו היה מורישו גוסס -- הרי זה עני, עד שימות מורישו ויירשנו.

יג) [יא] עשיר שהפריש כשבה או שעירה, ונפל בה מום -- אם רצה, יביא בדמיה עוף; אבל אם הפריש עוף, ונפסל -- לא יביא בדמיו עשירית האיפה, שאין לעוף פדיון.

יד) [יב] הפריש עשירית האיפה, והעשיר -- אם עד שלא קידשה בכלי -- הרי היא ככל המנחות, ותיפדה ותיאכל; ומשקידשה בכלי -- תעבור צורתה, ותצא לבית השריפה.

טו) [יג] עשיר שהפריש קן למכור אותה, וליקח בדמיה כשבה או שעירה, והעני -- יביא קן זו, אף על פי שהיא קדושת דמים שהיא נדחית. ולמה לא נדחית -- מפני שדיחוי מעיקרו, אינו דיחוי; והרי נראה קן זו לו, עתה. עני שהקריב קרבן עשיר, יצא; ועשיר שהקריב קרבן עני, לא יצא.