Chassidus.org   Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links B"H

Rambam
3 Chapters Per Day

Shabbos, 4 Shevat, 5778
January 20, 2018

3 Shevat, 5778 - January 19, 20185 Shevat, 5778 - January 21, 2018

הלכות נזירות פרק ט

א) המפריש מעות שיקריב מהן קרבנות נזירים, והקריב מהן והותירו -- יביאו במותרן קרבנות נזירים אחרים: שמותר נזירים, לנזירים. הפריש מעות סתומין לנזירותו, והותירו -- ייפלו המותרין לנדבה.

ב) המפריש מעות מפורשין לנזירותו, והותירו -- מותר מעות העולה יבואו עולה, ומותר החטאת ילכו לים המלח. ומותר דמי השלמים יבואו שלמים, ואין טעונין לחם ונאכלין ליום אחד.

ג) המפריש מעות לנזירותו, ומת -- אם היו סתומין, ייפלו לנדבה. היו מפורשין, דמי עולה עולה דמי חטאת ילכו לים המלח; דמי שלמים יבואו שלמים, ונאכלין ליום אחד ואין טעונין לחם.

ד) כיצד הם המעות הסתומין, כגון שהפריש מעות להביא מהן קרבנותיו, ולא אמר כלום; אבל אם אמר אלו לחובתי, הרי אלו כמפורשין; ואין צריך לומר, אם אמר אלו לעולתי ולחטאתי ולשלמיי, שהן כמפורשין.

ה) המפריש בהמה בעלת מום, הרי היא כמעות סתומין; וכן המפריש לשון של כסף וזהב, או כלי -- אף על פי שאמר שזה לחטאתי ולעולתי ולשלמיי, הרי הוא כמעות סתומין.

ו) האומר אלו לחטאתי, והשאר לנזירותי, ומת, או שהייתה אישה, והפר לה בעלה -- דמי חטאת ילכו לים המלח, והשאר יביא בחציין עולה ובחציין שלמים. [ז] אמר אלו לעולתי, והשאר לנזירותי -- דמי עולה יבואו עולה, והשאר ייפלו לנדבה.

ז) [ח] מי שדימה שהוא חייב בנזירות, והפריש קרבנותיו, ואחר כך שאל לחכם, והורהו שאין זה נדר ואינו חייב בנזירות -- מה יעשה בקרבנות שהפריש -- יצאו וירעו בעדר: שזה הקדש טעות הוא שאינו הקדש, כמו שיתבאר במקומו.

ח) [ט] האישה שנדרה בנזיר, והפרישה קרבנותיה, ואחר כך הפר לה בעלה -- אם משלו הייתה הבהמה, תצא ותרעה בעדר: שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. ואם היו הקרבנות משלה ואין לבעלה בהן כלום, כגון שניתנו לה במתנה על מנת שלא יהיה לבעל בהן רשות, אלא מה שתרצה, תעשה בהן -- החטאת תמות, והעולה תקרב עולה; והשלמים יקרבו שלמים, ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם.

ט) [י] הפרישה מעות סתומין לקרבנותיה, ייפלו לנדבה. היו מפורשין -- דמי חטאת ילכו לים המלח, ודמי עולה יבואו עולה; ודמי שלמים יבואו שלמים, ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם.

י) [יא] האישה שנדרה בנזיר, וניטמאת בתוך ימי נזירות, ואחר כך שמע בעלה, והפר לה -- הרי זו מביאה קרבן טומאה.

יא) [יב] האיש שהדיר את בנו בנזיר, והפריש עליו קרבנותיו, ולא רצה הבן בנזירות זו, ומחה הוא או קרוביו, או שגילח הוא או שגילחוהו קרוביו -- החטאת תמות, והעולה תקרב עולה; והשלמים יקרבו שלמים, ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם. הפריש לו מעות סתומים, הרי אלו ייפלו לנדבה. היו מעות מפורשין -- דמי חטאת ילכו לים המלח, דמי עולה יבואו עולה; דמי שלמים יבואו שלמים, ואינן טעונין לחם ונאכלין ליום אחד.

יב) [יג] האומר הריני נזיר כשיהיה לי בן, והפריש קרבן, והפילה אשתו, וחזרה וילדה -- הרי הקרבנות ספק, ואסורין בגיזה ובעבודה.

יג) [יד] שני נזירים שניטמא אחד מהן, ואין ידוע מי הוא, כיצד מביאין קרבנותיהן -- מביאין קרבן טומאה, וקרבן טהרה במלאות ימי נזירותם, ואומר אחד מהן, אם אני הוא הטמא, קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך, ואם אני הוא הטהור, קרבן טהרה שלי וקרבן טומאה שלך; וסופרים ימי נזירות אחרת גמורה מאחר קרבנות אלו, וחוזרין ומביאין קרבן טהרה, ואומר אחד מהן, אם אני הוא שהייתי טמא, קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך, וזה קרבן טהרתי, אם אני הוא הטהור, קרבן טהרה שלי וקרבן טומאה שלך, וזה קרבן טהרתך. נמצאו שלא הפסידו בקרבנותיהן כלום.

יד) [טו] מת אחד מהן, הרי זה מביא חטאת העוף ועולת בהמה ויאמר, אם טמא הייתי, החטאת מחובתי והעולה נדבה, ואם טהור הייתי, העולה מחובתי וחטאת העוף ספק; וסופר ימי נזירות אחרת, ומביא קרבן טהרה ואומר, אם טמא הייתי, העולה הראשונה נדבה וזו חובה, ואם טהור הייתי, העולה הראשונה חובה וזו נדבה, וזה שאר קרבני. ואין אחד משניהן מגלח תגלחת טומאה, אלא אם כן היו קטנים או נשים -- שאין אלו מקיפין פיאת ראשם מספק.

טו) [טז] וכיצד ייוולד להם ספק זה בטומאה, כגון שהיו שני הנזירין עומדין ברשות היחיד, שספק טומאה שם טמא, והיה אחד מבחוץ רואה אותן ואמר, ראיתי אחד מכם שניטמא ואיני יודע מי הוא. אבל אם היה עד זה עימהן בחצר, הרי שניהן טהורין -- כיון שהן שלושה, הרי הן רבים, ורבים ברשות היחיד, ספקן טהור: כספק טומאה ברשות הרבים שהוא טהור, כמו שיתבאר במקומו.

טז) [יז] במה דברים אמורים, בששתקו הנזירים שניהם, או נסתפק להם הדבר. אבל אם אמר אחד מהם אני לא ניטמאתי, אפילו שני עדים מעידים עליו שניטמא אינו מביא קרבן על פיהם -- שזה שאמר לא ניטמאתי, כאומר איני מביא בטומאה שכבר נשאלתי על נזירותי, ונמצא שאינו מכחיש את העדים, ואדם נאמן על ידי עצמו. אבל אם שתק או נסתפק לו, הרי זה מביא קרבן אפילו על פי עד אחד, כמו שביארנו.

יז) וכן עד שאמר לאחד, בפניי נדרת בנזירות -- אם הכחישו, אינו חייב כלום; ואם לא הכחישו, נוהג נזירותו על פיו. אפילו אמר לשניים, ראיתי אחד מכם שנזר ואיני יודע מי הוא -- הואיל ואין מכחישין אותו, נוהגין נזירות על פיו. נהג נזירות על פי עד אחד, ושתה יין או ניטמא, והתרו בו -- לוקה, אף על פי שעיקר הנזירות בעד אחד.

יח) מת שהיה מושכב לרחב הדרך, אף על פי שאין שם מקום לעבור אלא עליו או נוגע בצידו, ואף על פי שהיא טומאה ידועה, ועבר שם נזיר -- הרי זה טהור: הואיל וספק ברשות הרבים טהור.

יט) במה דברים אמורים, במהלך ברגליו; אבל אם היה רוכב או טעון משא, הרי זה טמא: שהמהלך ברגליו, אפשר שלא ייגע או שלא יאהיל או שלא יסיט; אבל טעון או רוכב, אי אפשר שלא ייגע ושלא יאהיל או שלא יסיט -- שהרי המת לרוחב הדרך.


הלכות נזירות פרק י

א) אין אדם מגלח תגלחת אחת, ועולה לו לנזרו ולצרעתו; ותגלחת הצרעת בזמן שהוא ספק מצורע, אינה דוחה את הנזירות.

ב) לפיכך מי שנזר שנה אחת, והיה בכל השנה הזאת ספק מצורע וספק טמא מת, או שהיה בה ספק מצורע ובסוף השנה ניטמא בספק -- הרי זה מונה שבעה ימים, ומזה בשלישי ושביעי, ואינו מגלח בשביעי; ואינו יכול לשתות ביין ולהיטמא למת, אלא לאחר ארבע שנים; ואוכל בקודשים, לאחר שתי שנים: מפני שהוא צריך לגלח ארבע תגלחות -- תגלחת טהרה, ותגלחת טומאה מספק; ושתי תגלחות שמגלח המצורע, שהרי הוא ספק מצורע.

ג) [ב] תגלחת ראשונה -- מגלח אותה אחר שנה ראשונה, ומגלח בה ראשו וזקנו וגבות עיניו, ומיטהר בעץ ארז ואזוב וציפורים כשאר מצורעין: אם אינו טמא מת ולא מצורע, הרי היא תגלחת טהרה של נזירותו; ואם הוא מצורע ודאי בשנה ראשונה, הרי היא תגלחת ראשונה של מצורע.

ד) ושוהה שנה אחרת כמניין ימי הנזירות, ואחר כך מגלח תגלחת שנייה של מצורע -- שאינו יכול לגלח אחר שבעה כשאר מצורעין, שמא אינו מצורע אלא טמא מת ודאי היה; ושנה שנייה זו, הרי הוא בה נזיר שאסור לגלח. ומאחר שגילח שתי תגלחות אלו, שלמה טהרת הצרעת ומותר לאכול בקודשים.

ה) ושוהה שנה שלישית, ואחר כך מגלח תגלחת שלישית -- שמא מצורע ודאי היה בשנה ראשונה ולא היה טמא מת, ושנה ראשונה לא עלתה לו מפני שהיא ימי חלוטו, ושנה שנייה לא עלתה לו, מפני שהיא ימי סופרו של מצורע שבין תגלחת ראשונה ושנייה; לפיכך צריך לשהות שנה שלישית בנזירותו, ומגלח תגלחת שלישית לנזירותו -- והיא תגלחת טהרה.

ו) או שמא טמא מת ודאי היה ומצורע ודאי, ואין תגלחת אחת עולה לנזירותו ולצרעתו; ונמצאת תגלחת ראשונה ושנייה תגלחת צרעת, ותגלחת שלישית תגלחת טומאה, ואין אחת משלוש שנים עולה, שהרי השלישית תגלחת טומאה.

ז) לפיכך צריך לשהות שנה רביעית בנזירות, ומגלח תגלחת רביעית. ושיערו בכל תגלחת ספק, אסור בהניה מספק -- ששיער נזיר שנצטרע, מותר בהניה.

ח) [ג] וכן אם נדר עשר שנים נזירות, והיה בהן ספק מצורע ונולד לו ספק טומאה בסופן -- הרי זה אינו שותה ביין עד ארבעים שנה; ומגלח ארבע תגלחות, אחת בסוף כל עשר שנים -- תגלחת ראשונה לספק ימי צרעתו, שנייה לספק ימי סופרו של מצורע, שלישית לספק טומאתו, רביעית תגלחת טהרה.

ט) [ד] וכיצד מביא זה קרבנותיו -- אם היה עשיר, כותב נכסיו לאחרים: שמצורע עשיר שהביא קרבן עני, לא יצא. ואחר כך מביא חטאת העוף ועולת בהמה בתגלחת ראשונה ושנייה ושלישית -- וכל חטאת עוף מהן, לא תיאכל מפני שהיא ספק; ומביא בתגלחת רביעית, קרבן נזיר טהור, שהוא שלוש בהמות, כמו שביארנו.

י) [ה] שלוש חטאות העוף שמביא בשלוש התגלחות -- חטאת ראשונה, לספק טומאתו; שנייה לספק צרעתו, שאין המצורע מביא קרבנו אלא לאחר תגלחת שנייה. וכן חטאת שלישית לספק טומאתו, שאין תגלחת אחת עולה לנזרו ולצרעתו; ושמא מצורע ודאי וטמא מת ודאי היה, שהתגלחת הראשונה והשנייה לצרעתו כמו שביארנו, ותגלחת שלישית תגלחת טומאה, ולפיכך צריך להביא קרבן טומאה בשלישית.

יא) [ו] שלוש עולות בהמה שמביא עימהן -- על הראשונה הוא מתנה ואומר: אם טהור אני, זו מחובתי; ואם טמא אני, הרי היא נדבה. וכן הוא אומר בשנייה, ובשלישית.

יב) [ז] ומביא קרבן טהרה בתגלחת רביעית, ומתנה ואומר: אם טמא הייתי -- עולה ראשונה נדבה, וזו חובה; ואם מוחלט הייתי -- עולה ראשונה חובת מצורע, וזו חובת נזירות, ושתיים האמצעייות נדבה; ואם טהור מטומאת מת הייתי, ומצורע -- עולה הראשונה חובה וכן השנייה, אחת לחובת מצורע ואחת לחובת נזירות, ושלישית ורביעית נדבה, והשאר קרבן טהרתי; ואם טמא מת הייתי, ומצורע -- עולה ראשונה חובת צרעת, ושנייה ושלישית נדבה, וזה קרבן תגלחת טהרה. [ח] אבל האשם והעולה -- אינם מעכבין לא בתגלחת טומאה, ולא בצרעת.

יג) נמצאת אומר: אם הוא מצורע ודאי, ולא ניטמא במת -- הרי טהר בציפורין, וחטאת העוף היא חטאתו, ולא תיאכל מפני שהוא ספק; ועולת בהמה שעימה, מקרבן תגלחת טהרה, כדי שיגלח על הבהמה. ואם טמא מת הוא -- הרי עולת בהמה נדבה. ואם אינו מצורע, וטמא מת הוא -- חטאת העוף קרבן נזיר שניטמא, ועולת בהמה נדבה, והרי הביא קרבן טהרה באחרונה. ואם אינו טמא מת, ולא מצורע -- עולת בהמה שהביא בתגלחת הראשונה היא מחובת תגלחת טהרה; וחטאת העוף באה על ספק, והרי לא נאכלת.

יד) [ט] במה דברים אמורים שהוא מגלח ארבע תגלחות, בשהיה קטן או אישה. אבל האיש אינו מגלח מספק, לא תגלחת טומאה ולא תגלחת צרעת -- שמא טהור הוא, ונמצא מקיף פיאת ראשו שלא במקום מצוה; לפיכך אינו מגלח אלא תגלחת טהרה בלבד -- שאין ארבע תגלחות אלו לעכב, אלא למצוה.

טו) [י] נזיר שנצטרע ודאי וניטמא בספק, כיצד הוא עושה -- אחר שיטהר מצרעתו, מזה בשלישי ובשביעי, ומגלח תגלחת טומאה; ומתחיל למנות נזירותו כולה, שהרי נפלו הימים הראשונים בספק טומאה שניטמא; ומביא קרבן טהרה, ושותה ביין. ומאחר שיביא קרבן צרעת, אוכל בקודשים.

טז) [יא] ניטמא ודאי והיה מצורע בספק, וטהר מספק צרעתו -- מונה ימי נזירותו שלמה, ואחר כך מגלח תגלחת הנגע: שאין תגלחת ספק נגעו דוחה נזירות. ואחר כך מונה שבעת ימים שבין תגלחת מצורע הראשונה לתגלחת שנייה, ומגלח ומביא קרבנותיו; ואוכל בקודשים, אם הזה בשלישי ושביעי. ואחר כך מונה שבעה אחרים לטומאת מת, ומגלח תגלחת טומאה; ואחר כך מונה נזירותו, כולה.

יז) [יב] וכן אם היה טמא ומצורע בודאי -- לאחר שיטהר מצרעתו, מגלח תגלחת צרעת הראשונה, ומזה בשלישי ובשביעי, ומגלח ראשו וזקנו בשביעי, והיא תגלחת שנייה של צרעת; ומביא קרבנותיו בשמיני, ואוכל בקודשים. וסופר שבעה, ומגלח תגלחת טומאה; ואחר כך סופר ימי נזירות שלמה, ומביא קרבן טהרה ושותה ביין. [יג] למה סופר שבעה, שאין שבעת ימי הטומאה עולין בשבעת ימי ספירה שבין תגלחת ותגלחת של מצורע.

יח) [יד] האומר הריני נזיר אם אעשה כך וכך, או אם לא אעשה, וכיוצא בזה -- הרי זה רשע, ונזירות כזו מנזירות רשעים הוא; אבל הנודר לה' דרך קדושה -- הרי זה נאה ומשובח, והרי נאמר בו "נזר אלוהיו, על ראשו... קדוש הוא, לה'" (במדבר ו,ז-ח); ושקלו הכתוב בנביא, שנאמר "ואקים מבניכם לנביאים, ומבחוריכם לנזירים" (עמוס ב,יא).


הלכות ערכים וחרמים

הלכות ערכים וחרמים. יש בכללן שבע מצוות -- חמש מצוות עשה, ושתיים מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) לדון בערכי אדם כאשר מפורש בתורה, וזה הוא דין ערכי אדם; (ב) דין ערכי בהמה; (ג) דין ערכי בתים; (ד) דין ערכי שדות; (ה) דין מחרים נכסיו; (ו) שלא יימכר חרם; (ז) שלא ייגאל חרם. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.


הלכות ערכים וחרמים פרק א

א) הערכים -- הם נדר מכלל נדרי הקדש, שנאמר "איש כי יפליא נדר, בערכך נפשות, לה'" (ויקרא כז,ב); לפיכך חייבין עליהן משום "לא יחל דברו" (במדבר ל,ג), ו"לא תאחר" (דברים כג,גב), ומשום "ככל היוצא מפיו, יעשה" (במדבר ל,ג).

ב) ומצות עשה לדון בדיני ערכין, כאשר מפורש בתורה; ואחד האומר ערכי עליי, או האומר ערך זה עליי, או ערך פלוני עליי -- נותן הערך, לפי שני הנערך, והוא הדבר הקצוב שבתורה, לא פחות ולא יתר.

ג) וכמה הוא הערך, אם היה הנערך בן שלושים יום או פחות -- אין לו ערך; והאומר עליו, ערך זה עליי -- הרי זה כאומר ערך כלי זה עליי, ואינו חייב כלום.

ד) היה מבן אחד ושלושים יום עד בן חמש שנים גמורות -- ערך הזכר חמישה שקלים, והנקבה שלושה שקלים.

ה) משייכנס בשנת שש יום אחד עד שישלים שנת עשרים -- ערך הזכר עשרים שקלים, והנקבה עשרת שקלים.

ו) משייכנס בשנת אחת ועשרים יום אחד עד שישלים שנת שישים -- ערך הזכר חמישים שקלים, והנקבה שלושים שקלים.

ז) ומשייכנס בשנת אחת ושישים יום אחד עד יום מותו, אפילו חיה כמה שנים -- ערך הזכר חמישה עשר שקלים, והנקבה עשרה שקלים.

ח) [ד] כל השנים האלו, מעת לעת מיום הלידה. וכל השקלים, בשקל הקודש -- והוא משקל שלוש מאות ועשרים שעורה מכסף טהור; וכבר הוסיפו עליו ועשו אותו סלע, כמו שביארנו בהלכות שקלים.

ט) [ה] טומטום ואנדרוגינוס -- אין להם ערך, שלא קצבה תורה ערך אלא לזכר ודאי או לנקבה ודאית; לפיכך טומטום ואנדרוגינוס שאמר, ערכי עליי, או שהעריכו אחר -- אינו חייב כלום.

י) [ו] הגוי נערך, אבל אינו מעריך. כיצד, גוי שאמר ערכי עליי, או ערך ישראלי זה עליי -- לא אמר כלום; וישראל שאמר ערך גוי זה עליי, או ערך פלוני הגוי עליי -- נותן לפי שני הגוי הנערך. וכן המעריך את החירש ואת השוטה -- חייב, ונותן לפי שניו.

יא) [ז] העבד -- נערך ועורך, כשאר ישראל; ואם ייפדה ויהיה לו, ייתן ערך שנדר.

יב) [ח] אחד המעריך את היפה הבריא, ואחד המעריך את הכעור החולה, אפילו היה הנערך מוכה שחין או סומה או גידם ויש בו כל מום -- נותן לפי שניו, כמו שקצוב בתורה.

יג) [ט] הדמים, אינן כערכין. כיצד, האומר דמיי עליי, או דמי זה עליי, או דמי פלוני עליי, אפילו היה אותו פלוני קטן בן יומו, או טומטום ואנדרוגינוס, או גוי -- נותן מה שהוא שווה דינר או אלף, כאילו הוא עבד הנמכר בשוק. [י] והערכים כולן, והדמים -- הכול, סתמן לבדק הבית; וייפלו הכול ללשכה שהייתה במקדש, מוכנת לקודשי בדק הבית.

יד) [יא] גוי שאמר דמיי עליי, או דמי פלוני עליי -- נותן כפי נדרו; ואינו נופל ללשכה, שאין מקבלין מן הגויים נדבה או נדר לחזק את בדק הבית או בדק ירושלים, שנאמר "לא לכם ולנו לבנות בית לאלוהינו" (עזרא ד,ג), ונאמר "ולכם אין חלק וצדקה וזיכרון, בירושלים" (נחמיה ב,כ).

טו) [יב] ומה יעשה בהן -- ייבדק הגוי על דעת מי נדר: אם נדר על דעת ישראל -- יוציאוהו בית דין במה שייראה להן, חוץ מבדק הבית ובדק ירושלים; ואם אמר לשמיים נדרתי, ייגנזו.

טז) [יג] הגוסס -- אין לו ערך, ולא דמים: הואיל ורוב הגוססין למיתה, הרי הוא כמת. וכן מי שנגמר דינו בבית דין של ישראל להורגו על עבירה שעבר, והעריכו אחר, או שהעריך עצמו, או שאמר דמיי עליי, או שאמר אחר דמי זה עליי -- אינו חייב כלום: שזה כמת הוא, והמת אין לו ערך ולא דמים; ועל זה נאמר "כל חרם אשר יוחרם מן האדם, לא ייפדה" (ויקרא כז,כט), כלומר אין לו פדיון אלא הרי הוא כמת.

יז) [יד] זה היוצא ליהרג שהעריך אחרים, או נדר דמיהן, או הזיק -- חייב לשלם, וגובין הכול מנכסיו.

יח) [טו] כוהנים ולויים מעריכין ונערכין, כשאר ישראל. וקטן שהגיע לעונת נדרים והעריך, או נדר דמים -- חייב לשלם: שהרי נדריו קיימין, כמו שביארנו בהלכות נדרים.

יט) [טז] הערכין הקצובין לפי השנים -- הן שני הנערך, ולא שני המעריך. כיצד, בן עשרים שאמר לבן שישים, ערכך עליי -- נותן ערך בן שישים; ובן שישים שאמר לבן עשרים, ערכך עליי -- נותן ערך בן עשרים. וכן כל כיוצא בזה.

כ) [יז] וצריך בערכין שיהיה פיו וליבו שווין, כשאר הנדרים; ונשאלין על הערכין ועל הדמים, כדרך שנשאלין על שאר נדרים והקדשות.

כא) [יח] האומר ערך אלו כולם עליי -- נותן ערך כולם, כל אחד ואחד לפי שניו. ואם היה עני, נותן על ידי כולם ערך עני; ואם היה עשיר, נותן על ידי כולם ערך עשיר.

כב) [יט] האומר ערכי עליי, וחזר ואמר ערכי עליי, וכן כמה פעמים -- חייב על כל אחת ואחת. אמר שני ערכיי עליי, נותן שני ערכין; וכן אם אמר ארבעה, אפילו אלף -- נותן כמניין שנדר. [כ] אמר הרי עליי ערך, ולא פירש ערך מי אלא ערך סתם -- נותן פחות שבערכין, שהוא שלושה שקלים.

כג) [כא] האומר ערכי עליי, ומת קודם שיעמוד בדין -- אין היורשין חייבין ליתן, שנאמר "והעמידו לפני הכוהן והעריך אותו הכוהן" (ויקרא כז,ח); עמד בדין ומת, ייתנו היורשין. [כב] אבל האומר דמיי עליי -- אף על פי שעמד בדין, ומת קודם שיקצצו דמיו ויאמרו הדיינין כמה ישווה -- אין היורשין חייבין ליתן; ואם קצבו דמיו, ואחר כך מת -- ייתנו היורשין. [כג] ומה בין הערכין לדמים -- שערכין קצובין מן התורה, והדמים אינם קצובין.

כד) וכן האומר ערך פלוני עליי, ומת העורך והנערך אחר שעמד הנערך בדין -- חייבין היורשין ליתן. מת הנערך קודם שיעמוד בדין -- אף על פי שהמעריך קיים, הרי זה פטור: שאין ערך למת, והנערך צריך עמידה בדין. אמר דמי פלוני עליי, ועמד בדין ומת קודם שיקצצו דמיו -- הרי זה פטור: שאין דמים למתים.


Current
  • Daily Lessons
  • Weekly Texts & Audio
  • Candle-Lighting times

    613 Commandments
  • 248 Positive
  • 365 Negative

    PDA
  • BlackBerry
  • iPhone / iPod Touch
  • Java Phones
  • Palm Pilot
  • Palm Pre
  • Pocket PC
  • P800/P900
  • Moshiach
  • Resurrection
  • For children - part 1
  • For children - part 2

    General
  • Jewish Women
  • Holiday guides
  • About Holidays
  • The Hebrew Alphabet
  • Hebrew/English Calendar
  • Glossary

    Books
  • by SIE
  • About
  • Chabad
  • The Baal Shem Tov
  • The Alter Rebbe
  • The Rebbe Maharash
  • The Previous Rebbe
  • The Rebbe
  • Mitzvah Campaign

    Children's Corner
  • Rabbi Riddle
  • Rebbetzin Riddle
  • Tzivos Hashem

  • © Copyright 1988-2009
    All Rights Reserved
    Chassidus.org