הלכות שגגות פרק ג

א) מי שהעידו עליו עדים שחטא חטא שחייבין עליו חטאת קבועה, ולא התרו בו, אלא אמרו ראינוך שעשית מלאכה בשבת, או שאכלת חלב, והוא אומר אני יודע בודאי שלא עשיתי דבר זה -- אינו חייב חטאת: הואיל ואם יאמר מזיד הייתי, ייפטר מן הקרבן, כשאמר להן לא אכלתי ולא עשיתי, נעשה כאומר לא אכלתי בשגגה אלא בזדון, שהוא פטור מן הקרבן, ולא הכחיש את העדים.

ב) שתק, ולא הפליג את העדים, אפילו אמרה לו אישה אכלת חלב או עשית מלאכה בשבת, ושתק -- חייב להביא חטאת. אמר לו עד אחד חלב הוא זה, ושתק, וחזר ואכלו בשגגה -- מביא חטאת; ואם התרו בו -- לוקה עליו, אף על פי שעיקר העדות בעד אחד.

ג) כבר ביארנו בהלכות פסולי המוקדשין, שהמפריש חטאתו על החלב שאכל -- לא יביאנה על השבת שחילל, או על הדם שאכל: שנאמר "והביא קרבנו שעירת עיזים... על חטאתו אשר חטא" (ויקרא ד,כח) -- עד שיהיה קרבנו לשם חטאו, לא שיקריבנה מחטא על חטא. ואם הקריב, פסולה.

ד) יתר על זה אמרו, הפריש חטאתו על חלב שאכל אמש -- לא יביאנה על חלב שאכל היום; ואם הביא, כיפר. ואין צריך לומר שאם הפרישה אביו, ומת, והיה הבן מחוייב באותו החטא -- שלא יביאנה הבן על חטאו, כמו שנתבאר שם.

ה) [ד] המביא חטאת על שני חטאים -- תרעה עד שייפול בה מום, ותימכר, ויביא בדמי חצייה לחטא זה, ובדמי חצייה לחטא השני; וכן שניים שהביאו חטאת אחת על שני חטאיהם -- תרעה עד שייפול בה מום, ותימכר, ויביא זה חטאתו בדמי חצייה, ויביא זה חטאתו בדמי חצייה.

ו) [ה] הביא שתי חטאות על חטא אחד -- יקריב איזו שירצה, והשנייה תרעה עד שייפול בה מום, וייפלו דמיה לנדבה. [ו] הביא שתי חטאות על שני חטאים -- זו תישחט לשם החטא האחד, והשנייה לשם החטא השני.

ז) כבר ביארנו בהלכות מעשה הקרבנות, שהמשומד לעבודה זרה, או לחלל שבתות בפרהסיה -- אין מקבלין ממנו קרבן כלל; והמשומד לעבירה משאר עבירות -- אין מקבלין ממנו חטאת, על אותו החטא.

ח) כיצד, משומד לאכול חלב, שאכל חלב בשגגה, והביא חטאתו -- אין מקבלין ממנו, עד שיחזור בתשובה. אפילו היה משומד לאכול חלב לתיאבון, ונתחלף לו חלב בשומן, ואכלו, והביא קרבן -- אין מקבלין ממנו: שמשאכל בזדון, בין להכעיס בין לתיאבון -- הרי הוא משומד. היה משומד לאכול חלב, ושגג ואכל דם -- מקבלין ממנו, כמו שביארנו.

ט) [ח] מי ששגג והפריש חטאתו, ואחר כך נשתשמד וחזר בתשובה, או נשתטה וחזר ונשתפה -- אף על פי שנדחה הקרבן בינתיים, הרי זה חזר ונראה: שאין בעלי חיים נדחין, כמו שביארנו בהלכות פסולי המוקדשין; לפיכך יקריבנה עצמה. וכשם שאם נולד בו מום עובר ונתרפא, יחזור לכשרותו -- כך אם נדחו הבעלים וחזרו ונראו, יקרב.

י) [ט] חייבי חטאות ואשמות ודאיין שעבר עליהן יום כיפורים, חייבין להביא לאחר יום הכיפורים; וחייבי אשמות תלויין פטורין, שנאמר "מכול חטאותיכם, לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז,ל) -- כך למדו מפי השמועה שכל חטא שאין מכיר בו אלא ה', נתכפר לו.

יא) לפיכך מי שבא על ידו ספק עבירה ביום הכיפורים, אפילו עם חשיכה -- פטור מאשם תלוי, שכל היום מכפר. נמצאת למד שאין מביאין על לא הודע של יום הכיפורים אשם תלוי, אלא אם כן לא כיפר לו יום הכיפורים, כמו שיתבאר.

יב) [י] אין יום הכיפורים, ולא החטאת, ולא האשם, מכפרין אלא על השבים המאמינים בכפרתן; אבל המבעט בהם, אינם מכפרין לו. כיצד, היה מבעט, והביא חטאתו או אשמו, והוא אומר או מחשב בליבו, שאין אלו מכפרין -- אף על פי שקרבו כמצותן, לא נתכפר לו. וכשיחזור בתשובה מבעיטתו, צריך להביא חטאתו ואשמו.

יג) וכן המבעט ביום הכיפורים, אין יום הכיפורים מכפר עליו. לפיכך אם נתחייב באשם תלוי, ועבר עליו יום הכיפורים, והוא מבעט בו -- הרי זה לא נתכפר לו; וכשיחזור בתשובה אחר יום הכיפורים, חייב להביא כל אשם תלוי שהיה חייב בו.

יד) [יא] כל אשמות שבתורה, מעכבין את הכפרה -- חוץ מאשם נזיר. ספק נזיר, וספק מחוסרי כפרה, וספק סוטה -- כולן מביאין קרבנותיהן אחר יום הכיפורים.

טו) [יב] מי שהוא מחוייב חטאת או אשם, והרי הוא יוצא ליהרג מבית דין -- אם היה זבחו זבוח, משהין אותו עד שייזרק הדם ואחר כך ייהרג; ואם עדיין לא נשחט הזבח -- אין משהין אותו עד שיקריבו עליו.