הלכות שגגות פרק ט

א) על חמש עבירות, מביאין קרבן אשם, והוא הנקרא אשם ודאי, שהרי אינו בא משום ספק; ואלו הן: על שפחה חרופה, ועל הגזל, ועל המעילה, ועל טומאת נזיר, ועל הצרעת כשיטהר ממנה.

ב) על שפחה חרופה כיצד, הבא על שפחה חרופה, בין בזדון בין בשגגה -- מביא אשם: והוא שתהיה השפחה גדולה ומזידה וברצונה ותהיה בעולה, כדי שתלקה -- שנאמר "ביקורת תהיה,... והביא את אשמו" (ויקרא יט,כ-כא), היא לוקה והוא מביא קרבן. [ב] ומפי השמועה למדו שבזמן שהיא חייבת מלקות, הוא חייב בקרבן; ובזמן שהיא פטורה מן המלקות, הוא פטור מן הקרבן. [ג] בן תשע שנים ויום אחד שבא על שפחה חרופה -- היא לוקה, והוא מביא קרבן; וייראה לי שאינו מביא, עד שיגדיל ויהיה בן דעת.

ג) [ד] כבר ביארנו בהלכות ביאות אסורות, מה היא השפחה החרופה האמורה בתורה, ושאינן חייבין עד שיבעול כדרכה ויגמור. לפיכך אם אמרו לו שניים בעלת שפחה חרופה, והוא אומר לא בעלתי -- נאמן, ואינו מביא קרבן על פיהן: שהרי הוא יודע אם גמר ביאתו, או לא גמר; וזה שאמר לא בעלתי, כלומר לא גמרתי.

ד) [ה] הבא על השפחה ביאות הרבה, אינו חייב אלא אשם אחד. כיצד, הבא על השפחה ביאות הרבה בזדון, או שבא עליה בשגגה, ונודע לו, וחזר ובא עליה בשגגה, ונודע לו, אפילו מאה פעמים במאה העלמות -- מקריב אשם אחד, ומתכפר לו על הכול: על הזדונות שבה, ועל השגגות. במה דברים אמורים, בשפחה אחת; אבל הבא על שפחות הרבה, אפילו בעלם אחד -- חייב אשם על כל שפחה ושפחה.

ה) [ו] בעל שפחה והפריש אשמו, וחזר ובעלה אחר שהפריש אשמו -- חייב על כל אחת ואחת: שההפרשה מחלקת, ונמצא כמי שהקריב ואחר כך בעל.

ו) וכן אם בעל חמש בעילות בעלם אחד, בשפחה אחת, ונודע לו על אחת מהן, והפריש אשמו, ואחר כך נודע על השנייה -- מפריש אשם אחר: אף על פי שבעלם אחד היו כולן, הואיל ולא נודע לו אלא אחר שהפריש, נמצא כבועל אחר שהפריש, שדין השוגג והמזיד בשפחה אחד הוא.

ז) על הגזל כיצד, כל מי שיש בידו משווה פרוטה ומעלה מממון ישראל, בין שגזלו, בין שגנבו, בין שהפקידו אצלו, או הלווהו, או משום שותפות, או משאר דרכים, וכפר בו ונשבע על שקר, בין בזדון בין בשגגה -- הרי זה מביא אשם על חטאתו, וזה הוא הנקרא אשם גזילות. ומפורש בתורה שאין מתכפר לו באשם זה, עד שישיב הממון שבידו לבעליו; אבל החומש, אינו מעכב הכפרה.

ח) כבר ביארנו בהלכות שבועות אימתיי יהיה חייב בשבועה זו שמקריב עליה אשם זה, ואימתיי יהיה פטור ממנה, ועל איזו דרך יתחייב אשמות רבות כמניין חיוב השבועות, ועל איזו דרך לא יהיה חייב אלא אשם אחד.

ט) [ח] על המעילה כיצד, כל הנהנה משווה פרוטה מן ההקדש בשגגה -- מחזיר מה שנהנה, ויוסיף חומש; ויקריב אשם, ויתכפר לו. וכבר ביארנו בהלכות מעילה שהקרבן והקרן מעכבין הכפרה, ואין החומש מעכב.

י) [ט] האוכל מדבר שמועלין בו, בחמישה תמחויין בעלם אחד -- אף על פי שהוא מזבח אחד -- אם יש בכל אכילה ואכילה שווה פרוטה, חייב אשם על כל אחד ואחד: שהתמחויין מחלקין במעילה, והרי הם כמינין הרבה -- אף על פי שאין מחלקין בחיוב הכרתות. חומרה יתרה יש במעילה -- שהרי עשה בה המהנה כנהנה, ומצטרפת לזמן מרובה, ושליח שעשה שליחותו חייב המשלח: מה שאין דברים אלו בשאר האיסורין.

יא) [י] כל המחוייב אשם ודאי -- צריך שייוודע לו חטאו תחילה, ואחר כך יקריב אשמו; אבל אם הקריבו קודם שייוודע לו, ונודע לו אחר שהקריב -- אינו עולה לו. וכל חטא שחייבין עליו אשם ודאי -- אחד המלך, ואחד כוהן משוח, או שאר עם הארץ -- שווין בו.

יב) [יא] כל חטא שחייבין עליו אשם ודאי -- אם נסתפק לו אם עשהו או לא עשהו, פטור מכלום; לפיכך הבא על ידו ספק מעילה -- אינו חייב כלום, כמו שביארנו במעילה.

יג) [יב] הייתה לפניו חתיכה של חולין וחתיכה של הקדש, אכל אחת מהן, ואין ידוע איזו היא -- פטור. חזר ואכל את השנייה, מביא אשם על מעילתו; אכל אחר את השנייה, שניהן פטורין.

יד) [יג] חתיכה של חלב וחתיכה של הקדש, אכל אחת מהן -- מביא אשם תלוי משום חלב. אכל את השנייה -- מביא חטאת על החלב, ואשם ודאי של מעילה על ההקדש; בא אחר ואכל את השנייה, אף השני מביא אשם תלוי.

טו) חתיכה של חלב וחתיכה של חלב הקדש, אכל אחת מהן -- מביא חטאת. אכל את השנייה, אחר שנודע לו על הראשונה -- מביא שתי חטאות, ואשם ודאי על מעילתו; בא אחר ואכל את השנייה -- זה מביא חטאת וזה מביא חטאת, בלבד.

טז) כבר ביארנו בהלכות מאכלות אסורות, מאיזה טעם נוסף איסור הקדש על איסור חלב; וכן כל כיוצא באלו האיסורין.

---

הלכות שגגות פרק י

א) שישה, מצותן שיקריבו קרבן עולה ויורד; ואלו הן: המצורע, והיולדת, והנשבע שבועת העדות בין בזדון בין בשגגה, והנשבע שבועת ביטוי לשקר בשגגה, והטמא שאכל קודש בשגגה, והטמא שנכנס למקדש בשגגה.

ב) קרבן היולדת -- אם הייתה עשירה, מביאה כבש בן שנתו לעולה, ובן יונה או תור לחטאת. ואם אין ידה משגת, הרי קרבנה יורד, ומביאה שתי תורים או שני בני יונה, אחד עולה ואחד חטאת; אפילו הייתה ידה משגת לשה, ואינה משגת לנסכיו -- מביאה קרבן עני.

ג) המצורע כשיטהר -- מביא שלוש בהמות, מהן שני כבשים, אחד עולה ואחד אשם, וכבשה לחטאת; אם אין ידו משגת, מביא שתי תורים או שני בני יונה, אחד עולה ואחד חטאת, וכבש לאשם.

ד) על שבועת העדות, ועל שגגת שבועת ביטוי, ועל שגגת טומאת מקדש וטומאת קודשיו -- מביא כשבה או שעירה, כשאר החטאות הקבועות; ואם אין ידו משגת, מביא שתי תורים או שני בני יונה, אחד עולה ואחד חטאת; ואם אין ידו משגת לעוף, מביא עשירית האיפה סולת, והיא הקרויה מנחת חוטא, שכבר נתפרשו מעשיה בהלכות מעשה הקרבנות.

ה) כל הקרבנות האלו מפורשין בתורה, ומפורש זה שחייב להביאן: חוץ מטמא שנכנס למקדש או אכל קודש -- שכך כתוב שם, "ונפש כי תחטא, ושמעה קול אלה... או נפש, אשר תיגע בכל דבר טמא... או נפש כי תישבע לבטא בשפתיים... והיה כי יאשם, לאחת מאלה..." (ויקרא ה,א-ה); מפי השמועה למדו שזה שחייב כאן קרבן לטמא -- כשנטמא ונכנס למקדש או אכל קודש, והוא לא ידע.

ו) אף על פי שהדבר מפי הקבלה, הרי הוא כמפורש, שהרי בפירוש חייבה תורה כרת לטמא שאכל קודש, ולטמא שנכנס למקדש -- באוכל נאמר "והנפש אשר תאכל בשר, מזבח השלמים אשר לה', וטומאתו, עליו -- ונכרתה" (ויקרא ז,כ), ובנכנס למקדש נאמר "ונכרתה הנפש ההיא, מתוך הקהל: כי את מקדש ה' טימא" (במדבר יט,כ). וכיון שחייבה תורה כרת על טומאת מקדש וקודשיו, פירשה הקרבן שמביאין על שגגתן. [ו] כל קרבנות שהאישה חייבת, בעלה מביא על ידיה: אם היה עני, מביא קרבן עני; ואם היה עשיר, מקריב על ידיה קרבן עשיר. ומביא אדם על ידי בנו ועל ידי בתו ועל ידי עבדו ושפחתו קרבן עני, ומאכילן בזבחים.

ז) המלך וכוהן משיח -- מביאין קרבנן על שבועת העדות, או על שבועת ביטוי, או על טומאת מקדש וקודשיו, כשאר הדיוטות: שלא חילק הכתוב קרבן מלך מקרבן הדיוט ומקרבן כוהן משיח, אלא במצוות שחייבין על שגגתן חטאת קבועה, כמו שביארנו; אבל בקרבן עולה ויורד, כולם שווין.

ח) כבר ביארנו בהלכות שבועות, אימתיי יהיה חייב על שבועת העדות ועל שגגת שבועת ביטוי, ואימתיי יהיה פטור עליהן, ועל איזו דרך יהיה חייב קרבנות הרבה כמניין השבועות, ועל איזה דרך לא יהיה חייב אלא קרבן אחד. ובהלכות מחוסרי כפרה, אבאר באיזה דרך תתחייב היולדת והמצורע קרבנות הרבה, ובאיזה דרך יתחייב כל אחד מהם קרבן אחד.

ט) [ח] כל המביא קרבן על הזדון כשגגה -- אם היה אנוס, פטור מן הקרבן; ואין צריך לומר שאר עבירות שאינו חייב חטאת אלא על שגגתן -- שאם היה אנוס, פטור.

י) [ט] מי שהפריש מעות לכבשה של חטאתו, וצרך -- הרי זה מביא שעירה, ויחלל אותן המעות על השעירה, וייהנה בהן. וכן אם הפריש לשעירה, ולקח כשבה -- ייהנה בהן.

יא) [י] הפריש מעות לבהמה, והעני -- ייקח שתי תורים או שני בני יונה, ויחלל עליהן אותן המעות, וייהנה בהן. הפריש מעות לבני יונה או לתורים, והעני -- יביא עשירית האיפה, ויחלל עליהן אותן המעות, וייהנה בהן.

יב) וכן אם היה עני, והפריש מעות לעשירית האיפה, והעשיר -- יוסיף עליהן, ויביא עוף; הפריש לעוף, והעשיר -- יוסיף עליהן, ויביא כשבה או שעירה. אפילו היה מורישו גוסס -- הרי זה עני, עד שימות מורישו ויירשנו.

יג) [יא] עשיר שהפריש כשבה או שעירה, ונפל בה מום -- אם רצה, יביא בדמיה עוף; אבל אם הפריש עוף, ונפסל -- לא יביא בדמיו עשירית האיפה, שאין לעוף פדיון.

יד) [יב] הפריש עשירית האיפה, והעשיר -- אם עד שלא קידשה בכלי -- הרי היא ככל המנחות, ותיפדה ותיאכל; ומשקידשה בכלי -- תעבור צורתה, ותצא לבית השריפה.

טו) [יג] עשיר שהפריש קן למכור אותה, וליקח בדמיה כשבה או שעירה, והעני -- יביא קן זו, אף על פי שהיא קדושת דמים שהיא נדחית. ולמה לא נדחית -- מפני שדיחוי מעיקרו, אינו דיחוי; והרי נראה קן זו לו, עתה. עני שהקריב קרבן עשיר, יצא; ועשיר שהקריב קרבן עני, לא יצא.

---

הלכות שגגות פרק יא

א) שינוי יש בשגגת טומאת מקדש וקודשיו, מה שאין כן בשאר כרתות: שכל הכרתות -- כיון ששגג ונודע לו בסוף שחטא, אף על פי שלא הייתה לו ידיעה בתחילה, הרי זה חייב חטאת; אבל בטומאת מקדש וקודשיו -- אינו מביא קרבן עולה ויורד, עד שתהיה לו ידיעה לטומאה וידיעה לקודש או למקדש בתחילה, וידיעה לטומאה וידיעה לקודש או למקדש בסוף, והעלם בינתיים.

ב) כיצד, נטמא ונכנס למקדש או אכל קודש, ואחר כך נודע לו שנטמא ושהיה טמא בשעה שאכל או שנכנס, ושקודש היה זה שאכלו או מקדש היה זה שנכנס לו -- הרי זה פטור מקרבן: עד שידע שנטמא ושזה קודש ושזה מקדש, קודם שייכנס או קודם שיאכל.

ג) כיצד, נטמא וידע שנטמא, וידע שזה מקדש ושזה קודש, ואחר כך נעלמה ממנו הטומאה ושכח שנטמא, ונכנס למקדש או אכל קודש, והוא יודע שזה מקדש ושזה קודש; או ששגג ושכח שזה מקדש או שזה בשר קודש, והוא יודע שהוא טמא, ונכנס או אכל; או ששגג או שכח שנטמא, ושכח שזה בשר קודש ושזה מקדש, ונכנס או אכל; ואחר כך נודע לו דברים אלו שנתעלמו ממנו -- הרי זה מביא קרבן עולה ויורד, בכל צד וצד משש מחלקות אלו.

ד) ומניין שדין שגגת מקדש וקודשיו כך הוא, שהרי בשאר שגגות נאמר "בעשותה אחת ממצוות ה', אשר לא תיעשינה -- ואשם. או הודע אליו, חטאתו אשר חטא" (ויקרא ד,כז-כח) -- כיון שידע בסוף, אף על פי שלא ידע בתחילה; ובטומאת מקדש וקודשיו נאמר "ונעלם ממנו, והוא ידע ואשם" (ויקרא ה,ג): מאחר שנאמר "ונעלם ממנו" מכלל שהייתה שם ידיעה בתחילה, ונאמר "והוא ידע" -- הא למדת שהוא צריך ידיעה בתחילה, וידיעה בסוף, והעלם בינתיים.

ה) [ב] נטמא וידע שנטמא, אבל לא ידע באיזה אב נטמא, ושכח שנטמא, ואחר כך נכנס למקדש או אכל קודש, ונודע לו אחר שנכנס או אחר שאכל באיזה אב נטמא -- הרי זה חייב בקרבן, ואף על פי שלא ידע בתחילה באיזה אב נטמא: הואיל וידע שהוא טמא, הרי הייתה שם ידיעת טומאה בתחילה.

ו) אבל אם נעלמו ממנו הלכות טומאה, כגון שנטמא בכעדשה מן השרץ, וידע שהשרץ מטמא, ולא ידע בשיעור, ושכח שנגע בשרץ כלל, ונכנס או אכל, ואחר כך נודע לו שנגע בכעדשה מן השרץ -- הרי זה ספק אם חייב קרבן, או פטור.

ז) וכן מי שלא ראה המקדש מימיו, ולא הבין מקומו -- אם נטמא וידע שנטמא, ושכח שנטמא, ונכנס למקדש ולא ידע בתחילה שזה הוא מקומו, שהרי לא ראהו מעולם, ואחר כך זכר הטומאה, וידע שזה מקדש -- הרי זה ספק אם ידיעה שיש מקדש בעולם ידיעה, או עד שידע מקומו תחילה.

ח) ייראה לי שאלו החייבין קרבן מספק -- אינן מביאין קרבן, שמא יכניסו חולין לעזרה. ואם תאמר והלא חטאת העוף באה על הספק, ואינה נאכלת, מפני שהמביא אותה מחוסר כיפורים, אסור לאכול בקודשים עד שיביא כפרתו; אבל מי שאינו מחוסר כיפורים, אינו מביא קרבן מספק.

ט) [ג] מי שנטמא בעזרה -- צריך שידע תחילה שנטמא ושזה מקדש, ואם נעלם ממנו אחרי כן שנטמא והרי הוא זכור שזה מקדש, או שנעלם ממנו שזה מקדש ולא שכח שנטמא, או שנתעלמו ממנו זה וזה -- כשייוודע לו, יביא קרבן עולה ויורד: והוא שישהה כשיעור, כמו שביארנו בהלכות ביאת המקדש.

י) [ד] מי שטימא עצמו במזיד, ולא שיהה כשיעור -- הרי זה ספק אם שיעור השתחוויה לאנוס בלבד, או אף למזיד; ולפיכך אם נעלם ממנו, ויצא ולא שיהה -- אינו מביא קרבן. וכן אם תלה עצמו באוויר עזרה -- הדבר ספק אם אוויר עזרה כעזרה, או אינו כעזרה.

יא) [ה] מי שנסתפק לו אם נכנס למקדש או אכל קודש בטומאה או לאו, אינו מביא אשם תלוי -- שאין מביאין קרבן על לא הודע, אלא בכרת שחייבין על שגגתו חטאת קבועה.

יב) [ו] מי שהיו לפניו שני שבילים, אחד טמא ואחד טהור, הלך בראשון וחזר והלך בשני, ובעת שהלך בשני שכח שהלך בראשון, ונעלמה ממנה טומאה זו, ונכנס למקדש או אכל קודש -- חייב: ואף על פי שלא הייתה לו בתחילה ידיעה גמורה לטומאה, אלא מקצת ידיעה -- שהרי לא ידע שהלך בשני שבילין, שבהילוך שניהן יהא טמא בודאי; ואף על פי כן חייב חטאת -- שמקצת ידיעה, ככל ידיעה.

יג) הלך בראשון, ונכנס למקדש או אכל קודש -- פטור, מפני שהוא ספק טמא. [ז] הזה שלישי ושביעי וטבל, אחר שנכנס למקדש, והלך בשני, וחזר ונכנס למקדש -- חייב: שהרי נכנס כשהוא טמא למקדש בודאי, או בפעם ראשונה או בפעם שנייה; ואף על פי שכל ידיעה מהן ספק ידיעה היא, שהרי כל שביל מהן ספק הוא -- כאן בטומאת מקדש וקודשיו, עשו ספק ידיעה כידיעה.

יד) [ח] היה טמא, ואמרו לו שניים נכנסת למקדש, והוא אומר להן לא נכנסתי -- נאמן, ואינו מביא קרבן: שאם ירצה, יאמר מזיד הייתי. אמרו לו שניים טמא היית כשנכנסת למקדש, ובפנינו נטמאת וידעת שאתה טמא -- אף על פי שהיה בין טומאה זו שמעידין בה ובין כניסתו למקדש ימים רבים, שאפשר לו שיאמר כבר טבלתי, הואיל והכחיש את העדים ואמר לא נטמאתי מעולם, הרי אלו נאמנין ומביא קרבן על פיהן: אם הביאוהו שניים לידי מיתה חמורה, קל וחומר שיביאוהו לידי קרבן הקל -- שהרי הכחישן.

טו) [ט] טומאת מקדש וקודשיו -- שהיה לה ידיעה בתחילה, ולא היה לה ידיעה בסוף -- שעיר של יום הכיפורים הנעשה בפנים ויום הכיפורים תולין, עד שייוודע לו ויביא קרבן עולה ויורד. ושאין בה ידיעה בתחילה, אבל יש בה ידיעה בסוף -- שעיר הנעשה בחוץ ביום הכיפורים ויום הכיפורים מכפרין. ועל שאין בה ידיעה, לא בתחילה ולא בסוף -- שעירי הרגלים ושעירי ראשי חודשים מכפרין.

טז) ועל זדון טומאת מקדש וקודשיו -- פר כוהן גדול של יום הכיפורים מכפר, אם היה המזיד מן הכוהנים; ואם היה מישראל, דם שעיר הנעשה בפנים ויום הכיפורים מכפר -- שנאמר "וכיפר על הקודש, מטומאות בני ישראל" (ויקרא טז,טז).