הלכות טומאת מת פרק ח

א) שדה שאבד קבר בתוכה -- עפרה מטמא במגע ובמשא, כבית הפרס: שמא נידוש הקבר בה, ויהיו עצמות כשעורה בתוך עפרה. וכל השדה כולה -- המאהיל עליה, נטמא; ואם העמיד בתוכה אוהל, נטמא כל שיש באוהל -- שמא האוהל שהעמיד באותה שדה, על הקבר הוא מאהיל.

ב) בנה בה בית ועלייה על גביו -- אם היה פתחה של עלייה מכוון כנגד פתחו של בית, העלייה טהורה: שאפילו היה הקבר תחת משקוף הבית, העלייה טהורה -- שהרי הוא אוהל על גבי אוהל, כמו שיתבאר. ואם לא היה מכוון, אף העלייה טמאה: שמא אסקופת עלייה על הקבר, והרי העלייה מאהילה על הקבר.

ג) ושדה זו -- מותר לזרוע בתוכה כל זרע, לפי שאין שורשי זרעים מגיעין עד לקבר; אבל אין נוטעין בתוכה אילני מאכל, מפני שהשורשין מגיעין עד המת.

ד) התלולייות הקרובות לעיר, הסמוכה לבית הקברות או לדרך בית הקברות -- אחד חדשות ואחד ישנות, הרי אלו בחזקת טומאה: מפני שהנשים קוברות שם את הנפלים, ומוכי שחין קוברין שם אבריהן.

ה) אבל הרחוקות החדשות טהורות; והישנות טמאות, שמא היו קרובות מעיר שחרבה או מדרך שאבדה. ואיזה הוא תל קרוב, כל שאין שם תל אחר קרוב יותר ממנו; וישן, שאין אדם זוכרו.

ו) [ד] שדה בוכין, והוא המקום הקרוב לבית הקברות שהנשים יושבות שם ובוכות -- אף על פי שעפרו טהור, שהרי לא הוחזקה שם טומאה -- אין נוטעין אותו, ואין זורעין אותו, שלא להרגיל רגל אדם לשם, שמא יש שם טומאה: מפני שהוא קרוב לבית הקברות, כבר נתייאשו בעליו ממנו; לפיכך אפשר שיבוא אדם ויקבור בו, מפני זה חששו לו. ועושין מעפר מקום זה תנורים לקודש, שהרי לא הוחזקה טומאה שם.

ז) [ה] קבר הנמצא, מותר לפנותו; ואם פינהו -- מקומו טמא, ואסור בהניה, עד שייבדק כמו שיתבאר. וקבר הידוע, אסור לפנותו; ואם פינהו -- מקומו טהור, ומותר בהניה. [ו] קבר שהוא מזיק את הרבים, מפנין אותו; ומקומו טמא, ואסור בהניה.

ח) [ז] הפוגע במת מצוה -- אם מצאו בתוך התחום, מביאו לבית הקברות; מצאו חוץ לתחום, אפילו בתוך שדה כרכום, קנה מקומו, וייקבר במקום שנמצא. מצאו על המצר, מסלקו לצדדין.

ט) שדה בור מצד זה, ושדה ניר מצד זה -- קוברו בשדה בור; שדה ניר ושדה זרע, קוברו בשדה ניר; שדה זרע ושדה כרם, קוברו בשדה זרע. שדה אילן ושדה כרם, קוברו בשדה כרם -- מפני אוהל הטומאה. היו שניהם שווין, מסלקו לאיזה צד שירצה. [ח] קבר הנמצא, מטמא למפרע; ואם בא אחר ואמר ברי לי שלא היה כאן קבר, אפילו קודם לעשרים שנה -- אינו מטמא אלא משעת מציאה ואילך.

י) [ט] כל המוצא קבר, או מת, או דבר שמטמא באוהל מן המת -- חייב לציין עליו, כדי שלא יהיה תקלה לאחרים; ובחולו של מועד, היו יוצאין מבית דין לציין על הקברות.

יא) אין מציינין על כזית מצומצם מן המת, לפי שסופו יחסר בארץ. ובמה מציינין, בסיד -- ממחה ושופך על מקום הטומאה.

יב) אין מעמידין את הציון על גבי הטומאה, אלא יהי עודף מכאן ומכאן בצידי הטומאה, שלא להפסיד את הטהרות; ואין מרחיקין את הציון ממקום הטומאה, שלא להפסיד את ארץ ישראל. ואין מציינין על הודאייות, שהרי הן ידועין לכול; אלא על הספקות, כגון שדה שאבד בה קבר והסככות והפרעות.

יג) [י] מצא שדה מצויינת, ואין ידוע מה טיבה -- אם אין בה אילנות, בידוע שאבד בה קבר; יש בה אילנות, בידוע שנחרש בה קבר כמו שיתבאר.

יד) [יא] מצא אבן אחת מצויינת, תחתיה טמא. היו שתיים -- אם יש סיד ביניהן, ביניהן טמא. ואם אין סיד ביניהן, אלא על ראשיהן -- אם יש חרס ביניהן -- טהור, שאין זה אלא בניין; ואם אין חרס ביניהן, והיה הסיד מרודה על ראשיהן מכאן ומכאן -- הרי זה ציון, וטמא.

טו) מצא מצר אחד מצויין -- הוא טמא, וכל השדה טהורה; וכן שניים, וכן שלושה. מצא ארבעת מצריה מצויינין -- הם טהורין, וכל השדה כולה טמאה: שאין מרחיקין הציון ממקום הטומאה.