הלכות שאר אבות הטומאות פרק ג

א) נבילת העוף הטהור, מטמא מן התורה: מפי השמועה למדו שזה שנאמר "וכל נפש אשר תאכל נבילה וטריפה, באזרח ובגר -- וכיבס בגדיו ורחץ במים" (ויקרא יז,טו) -- אינו מדבר אלא בנבילת העוף הטהור בלבד, שהוא אסור משום נבילה וטריפה.

ב) וכיצד היא טומאתה, אינה מטמאה לא במגע ולא במשא, ולא כשהיא בתוך הפה, אלא בתוך בית הבליעה: שנאמר "וכל נפש אשר תאכל" (ויקרא יז,טו), אינה מטמאה אלא כשהיא בבית הנפש. וזה שנאמר "תאכל" -- לתת שיעור לטומאתה כשיעור אכילה, שהוא כזית. והרי נאמר בה "וכיבס בגדיו" (שם) -- מלמד שהמיטמא בה מטמא בגדיו עד שיפרוש ממטמאיו, כמו שביארנו.

ג) כיצד, הבולע כזית מנבילת העוף הטהור,ונגע בכלים בשעת בליעתו -- טימאן, ונעשו ראשון לטומאה.

ד) היה נוגע באדם ובכלי חרס בשעת בליעתו -- לא טימאן, כמו שביארנו בשאר אבות הטומאות. ואחר שבלע -- אינו מטמא שאר כלים, שהרי הוא ככל ראשון לטומאה אחר שפירש ממטמאיו: שאף על פי שהוא טעון טבילה והערב שמש, אינו מטמא כלי. [ב] אין נבילת העוף הטהור צריכה מחשבה, לטמא טומאה זו החמורה; אלא כיון שבלע ממנה כזית מכל מקום, הרי זו מטמאה בבית הבליעה.

ה) חישב עליה לאכילה, הרי זו מטמאה טומאת אוכלין; והרי היא כאוכל ראשון לטומאה -- אף על פי שלא נגע בה טומאה אחרת, אינה צריכה הכשר.

ו) [ג] פרה אדומה ושעירין הנשרפין אינן כן, אף על פי שהן מטמאין המתעסק בהן: אם חישב עליהן לאכילה -- צריכין שתיגע בהן טומאה, ואחר כך יטמאו טומאת אוכלין.

ז) [ד] כזית מנבילת הבהמה, שתחבו בכוש והכניס לתוך מעי האישה מלמטה, או שהכניסו לתוך בליעתו של חברו, במקום שנבילת העוף מטמאה -- הרי זה טמא משום נושא, לא משום נוגע, כמו שביארנו בתחילת הספר.

ח) [ה] הכורך כזית מבשר נבילת העוף הטהור בחזרת וכיוצא בה, ובלעו -- אף על פי שלא נגע בגרונו, הרי זה טמא; כרכו בסיב, ובלעו -- הרי זה טהור.

ט) [ו] הבולע נבילת העוף הטהור, ואחר שבלעה הקיאה קודם שתתאכל -- הרי זה אינו מטמא כשתצא לגרונו, בשעה שמקיאה: שאינה מטמאה בבית הנפש אלא בשעת בליעה, לא בשעה שמקיא אותה.

י) [ז] מעי של נבילת העוף הטהור שבלעו, מקצתו בבית הבליעה ומקצתו בחוץ בתוך פיו -- אם יש בבית הבליעה כזית, הרי זה טמא; ואם לאו, טהור.

יא) [ח] בלע ממנה אבר שלם שאין בו כזית, אינו מיטמא. אפילו נטל ציפור, ואכלה -- אם יש בה כזית, נטמא; ואם לאו, טהור.

יב) [ט] הכנפיים והנוצה -- אף על פי שהן כאוכלין, ומיטמאין ומטמאין טומאת אוכלין -- אינן מצטרפין בנבילת העוף הטהור לכזית; אבל המקומות הרכים הקרובים לבשר מן החרטום, והציפורניים -- הרי הן כבשר, ומצטרפין לכזית. ראשי אגפין, וראש הזנב, והעצמות, אפילו הרכות -- אינן מצטרפין.

יג) [י] האוכל מנבילת העוף הטהור, מן העצמות הרכין, או מן הגידין, ומן השלל של ביצים, ומן הדם, ומבשר מן החי ממנו -- טהור; אבל האוכל מן האשכול של ביצים, ומן הקורקבן, ומן בני המעיים, או שהמחה את החלב באור וגמאו -- הרי זה טמא, כאוכל מבשרה: שהשותה בכלל אוכל. המחהו בחמה וגמאו -- טהור, שהרי הסריחו.

יד) [יא] נבילת העוף הטהור שנפסדה מלאכול הכלב, טהורה; וכן אם יבשה כחרס, ואינה יכולה להישרות בפושרין מעת לעת ותחזור לכמות שהייתה -- הרי זו טהורה. והאוכל נצל של נבילת העוף הטהור, הרי זה טהור.

טו) [יב] עוף טהור שנטרף, ונשחט שחיטה כשרה -- שחיטתו מטהרתו, ואפילו נשחט בעזרה; ואם נמלק, ונמצא טריפה -- אין מליקתו מטהרתו.

טז) נמצאת אומר שהשוחט עוף טהור, בין בחוץ בין בפנים, בין קודשים בין חולין -- הרי זה טהור; והמולק חולין בפנים, או שמלק קודשים בחוץ -- הרי אלו מטמאין בגדים בבית הבליעה.

יז) [יג] המולק קודשים בפנים -- אם היו ראויין לקרבן, ולא נמצאו בהם מומין שביארנו במקומן -- הרי אלו טהורין. כיוצא בו, עגלה ערופה שנערפת כהלכתה -- טהורה: כפרה כתוב בה כקודשים. וכן אם נשחטה אחר ירידתה לנחל -- אף על פי שאסורה בהניה, הצילה אותה שחיטתה מידי נבילה.

יח) [יד] נבילת העוף הטמא -- טהורה, ואינה מטמאה בבית הבליעה; ואם חישב עליה לאכילה, והוכשרה -- הרי היא כאוכלין טמאין, שהן ראשון לטומאה. הכנפיים, והנוצה, והמקומות הרכין מן החרטום ומן הציפורניים שלה -- הרי הן כבשרה.

יט) [טו] אחד העוף הטהור, ואחד העוף הטמא -- אבר הפורש מהן טהור, ואין בו טומאה כלל: שנאמר "ולאלה, תיטמאו... לכל הבהמה" (ויקרא יא,כד-כו) -- להוציא את העוף, שאין לו פרסה; ומפי השמועה למדו, שלא בא הכתוב אלא לטמא אבר מן החי של בהמה או של חיה.

כ) [טז] אבר מן המת מן העוף, הרי הוא כנבילת העוף שפירש ממנו: אם הייתה נבילת עוף טהור, מטמא טומאה חמורה בבית הבליעה בכזית; ואם חישב עליו לאכילה, מטמא טומאת אוכלין. ואם הייתה נבילת עוף טמא, מטמא טומאת אוכלין, אם חישב עליו, והוכשר; ואינו מטמא אוכלין אחרים, עד שיהיה בו כביצה, כשיעור כל האוכלין לטמא, כמו שיתבאר.

---

הלכות שאר אבות הטומאות פרק ד

א) שמונה שרצים האמורין בתורה -- והן החולד, והעכבר, והצב, והאנקה, והכוח, והלטאה, והחומט, והתנשמת -- טומאת כולן שווה, והן הנקראין שרץ לעניין טומאה.

ב) השרץ -- אב מאבות הטומאות, מטמא אדם וכלים במגע, וכלי חרס באוויר, ואינו מטמא במשא; והנוגע בו, אינו מטמא בגדים בשעת מגעו. ושיעור טומאתן כעדשה, וכל השרצים מצטרפין לכעדשה.

ג) האברים, אין להם שיעור: אבר מן השרץ כברייתו [ד] בשר וגידים ועצם, שהוא פחות מכעדשה, בין שפירש מן החי, בין שפירש מן המת -- מטמא טומאתו: והוא שיהיה בבשר שעליו, או במוח שבעצם -- כדי להעלות ארוכה.

ד) [ה] בשר מן החי הפורש מן השרץ -- טהור, שאין מטמא אלא אבר הדומה לשרץ כולו: מה שרץ בשר וגידים ועצמות, אף אבר הפורש ממנו בשר וגידים ועצמות. [ו] הכליה והכבד והלשון וכיוצא בהן -- אף על פי שהן אבר, ואין עושין חליפין -- הרי הן כבשר; ואם פירשו מן החי, טהורין.

ה) [ז] דם השרץ כבשרו, ומצטרף לכעדשה כל זמן שהוא מחובר בבשר. [ח] עצמות השרץ וגידיו וציפורניו, טהורין. ועור החולד והעכבר והצב והתנשמת -- טהור, אף על פי שהוא לח ועדיין לא עיבדו ולא הילך בו כדי עבודה.

ו) אבל עור האנקה והכוח והלטאה והחומט -- כבשרן, ומטמא בכעדשה; ואם עיבדן, או שהילך בהן כדי עבודה -- טהורין. וכמה היא כדי עבודה, כדי הילוך ארבעת מילין.

ז) [ט] קולית השרץ -- הנוגע בה טהור, אף על פי שהיא מלאה מוח: והוא שיהיה המוח מתקשקש, שאינו מעלה ארוכה; אבל אם היה עומד במקומו, ויש בו כדי להעלות ארוכה בחי מבחוץ -- הרי הנוגע בה טמא ככל האברים שיש בהם כדי להעלות ארוכה, כמו שביארנו. ניקבה הקולית בכל שהוא -- הנוגע בה מכל מקום, טמא.

ח) [י] ביצת השרץ המרוקמת -- אף על פי שהשרץ נראה מתוכה, טהורה; ניקבה כל שהוא, הנוגע בה טמא. [יא] שרץ שחצייו בשר וחצייו אדמה -- הנוגע בבשר, טמא; ובאדמה, טהור: ואם השריץ על פני כולו -- אף הנוגע באדמה שעדיין לא נגמרה צורתו, טמא.

ט) [יב] בשר השרץ שנפסד והבאיש, ונפסל מלאכול הכלב -- טהור. יבש עד שנעשה כחרס -- אם יכול להישרות בפושרין מעת לעת ולחזור לכשהיה, מטמא; ואם לאו, טהור -- ואפילו כאוכלין טמאים, אינו מטמא.

י) במה דברים אמורים, במקצת השרץ. אבל שרץ שיבש ושלדו קיים, או שנשרף ושלדו קיים -- הואיל ותבנית כולו קיים, הרי זה מטמא; וקרוב בעיניי, שטומאה זו מדבריהם.

יא) [יג] כזית מן הנבילה או כעדשה מן השרץ, שצמקו וחסרו -- טהורין; פחות מכעדשה מן השרץ ופחות כזית מן הנבילה, שנתפחו ועמדו על כשיעור -- מטמאין מדברי סופרים.

יב) היו כשיעור בתחילה, וצמקו וחזרו ונתפחו עד שהגיעו לשיעורן -- הרי אלו מטמאין כשהיו, דין תורה; וכן אתה אומר, בכזית מן המת.

יג) [יד] השרץ אינו מטמא, עד שימות; הותזו ראשיהן -- אף על פי שעדיין הראש מעורה בעור הגוף, ואף על פי שהן מפרכסין כזנב הלטאה -- הרי אלו טמאין.

יד) שאר שקצים ורמשים כולן, כגון הצפרדע והנחש והעקרב והנדל וכיוצא בהן -- אף על פי שהן אסורין באכילה -- הרי הם טהורין מכלום, ואפילו כאוכלין טמאין אינן מטמאין; ואין לך בכל השרצים כולן מה שמטמא במותו, חוץ משמונת המינין המפורשין בתורה.

---

הלכות שאר אבות הטומאות פרק ה

א) שכבת זרע -- אב מאבות הטומאה, מטמאה אדם וכלים במגע, וכלי חרס באוויר, ואינה מטמאה במשא; ואין המיטמא בה, מטמא בגדים בשעת מגעו. ואחד הנוגע בה, ואחד הרואה אותה מבשרו -- שניהן ראשון לטומאה, דין תורה.

ב) וכמה שיעורה -- לנוגע, בכעדשה; ולרואה, בכל שהוא. ואין הרואה טמא, עד שתצא ממנו וייחתם פי אמה -- שנאמר "אשר תצא ממנו שכבת זרע" (ויקרא טו,לב; ויקרא כב,ד), ונאמר "או החתים בשרו" (ויקרא טו,ג); לפיכך אפילו ראה בקיסם -- הואיל והגיעה לפי אמה, נטמא. ואחד הרואה מחמת בשרו, או הרואה באונס -- הרי זה טמא.

ג) [ב] אין שכבת זרע של קטן מטמאה, עד שיהיה בן תשע שנים ויום אחד. [ג] שכבת זרע אדומה, טהורה -- עד שתהיה לבנה, ונמשכת. [ד] וכל שכבת זרע שאין כל גופו של אדם מרגיש בה, אינה מטמאה; לפיכך אם ראה בלא קישוי, ובלא תאווה -- אינה מטמאה משום שכבת זרע. נעקרה בהרגשה -- אף על פי שיצת שלא בהרגשה, טמאה.

ד) [ה] המהרהר בלילה, וראה ששימש מיטה בחלום, ועמד ומצא בשרו חם -- אף על פי שלא מצא שכבת זרע, הרי זה טמא: כיון ששימש בחלום, כבר ראה בהרגשה ולפיכך מצא בשרו חם; והייתה מעט ונתקנחה בבשרו או בכליו, ולפיכך לא מצא לחלוחית. הירהר ולא מצא בשרו חם, או שמצא בשרו חם ולא הירהר -- טהור.

ה) [ו] המטיל מים, וראה מים חלקין או עכורין בתחילה -- טהור; ראה אותם באמצע, או בסוף -- הרי זה טמא. היו המים שהטיל כולן מתחילה ועד סוף, חלקין או עכורין -- הרי זה טהור.

ו) היו לבנים ונמשכין, טמא. והמטיל טיפים עבות מתוך האמה, טהור.

ז) בעל קרי שטבל ולא הטיל מים קודם שיטבול -- כשיטיל מים, טמא, מפני ציחצוחי שכבת זרע, שאינן יוצאין אלא כשיטיל מים.

ח) במה דברים אמורים, בחולה או בזקן; אבל ילד בריא, טהור -- מפני שהוא יורה שכבת זרע בחוזקה כחץ, והיא כולה תינתק מן האמה.

ט) עד כמה הוא ילד, כל זמן שעומד על רגלו אחת, ונועל או חולץ מנעלו; ואם אינו יכול לעשות כן מפני חולייו, הרי זה חולה לעניין זה. [ח] וכל אישה ששימשה מיטתה, וירדה וטבלה קודם שתקנח עצמה יפה יפה -- הרי היא בטומאתה.

י) [ט] אחד האיש ואחד האישה ששימשו מיטתן, שניהם טמאים; ושניהם ראשון לטומאה, דין תורה. ואין האישה טמאה משום נוגעת בשכבת זרע, שנגיעת בית הסתרים אינה נגיעה; אלא המשמשת, הרי היא כרואה קרי: והוא שתהיה בת שלוש שנים ויום אחד, שנאמר "אשר ישכב את אישה" (ויקרא כ,יח).

יא) הייתה קטנה מבת שלוש שנים, אינה מיטמאה בשכיבה; אבל מיטמאה בנגיעת שכבת זרע, אם נגע בבשרה מבחוץ. לפיכך הבועל גדולה שלא כדרכה, טהורה -- שלא טימא הכתוב אותה בטומאת בית הסתרים, אלא כדרכה.

יב) [י] הבועל את האישה, ולא הוציא שכבת זרע -- טהור, אף על פי שהערה; וכן האישה טהורה, עד שיוציא האיש.

יג) [יא] האישה שפלטה שכבת זרע -- אם פלטה אותה בתוך שלוש עונות, הרי היא טמאה כרואה קרי, לפיכך סותרת יום אחד אם הייתה זבה, כאיש שראה קרי; ומטמאה בכל שהוא. אף על פי שלא יצאת לחוץ, אלא נעקרה והגיעה לבין השיניים -- נטמאה, שהרי שכבת זרע כדמה: מה דמה מטמא בפנים, אף שכבת זרע שתפלוט תטמא אותה בפנים.

יד) [יב] שכבת זרע עצמה שנפלטה בתוך השלוש עונות -- מטמאה אחרים שנגעו בה, כדרך שטימאה האישה שפלטה אותה. ואם פלטה אחר שלוש עונות, הרי האישה טהורה; וכן שכבת זרע שנפלטה, טהורה -- שכבר נפסדה צורתה. [יג] וכמה היא עונה, יום או לילה; ואין העונה שנבעלה בה מן המניין.

טו) כיצד, נבעלה בלילי שבת -- שלוש עונות שלה, יום השבת וליל אחד בשבת ואחד בשבת; ואם פלטה בתוך זמן זה, טמאה.

טז) פלטה מליל שני והלאה, טהורה. והאיש שפירשה ממנו שכבת זרע, אפילו לאחר כמה עונות -- הרי זו טמאה כל זמן שהיא לחה; והפורשת ממנו, טמא.

יז) [יד] שכבת זרע, אינה מטמאה אלא כשהיא לחה: יבשה כחרס, טהורה; ואם יכולה להישרות מעת לעת בפושרין ולחזור לכמות שהייתה, הרי זו טמאה.

יח) [טו] כבר ביארנו בפרק זה שהרואה קרי, והאישה ששכב איש אותה שכבת זרע, והנוגע בשכבת זרע -- טמאים מן התורה; וכן האישה שפלטה בתוך שלוש עונות -- הרי היא טמאה מן התורה, כרואה קרי.

יט) אבל שאר האמורין בפרק זה שהן טמאים, כגון מהרהר ומטיל מים -- אינם טמאין אלא מדבריהם. ולא גזרו עליהם טומאה, אלא לתרומה; אבל לחולין, טהורין.

כ) [טז] נוכרית שפלטה שכבת זרע של ישראל בתוך השלוש עונות, וכן הבהמה שפלטה שכבת זרע של ישראל בתוך זמן זה -- הרי אותה הנפלטת טמאה; פלטתו לאחר זמן זה -- הרי היא ספק נסרחה, או עדיין לא נסרחה.

כא) [יז] כבר ביארנו בהלכות מטמאי משכב ומושב, ששכבת זרעו של נוכרי טהור מכלום; לפיכך בת ישראל שפלטה שכבת זרע של נוכרי, אפילו בתוך שלוש עונות -- הרי היא טהורה. [יח] גוי שהרגיש, ונתגייר וירד לטבול, וטבל ויצא ממנו שכבת זרע שהרגיש בה, אחר שטבל -- הרי זה ספק טמא.

כב) [יט] גדולה ששכב אותה קטן פחות מבן תשע שנים, או נוכרי או בהמה -- הרי זו טהורה, שנאמר "ואיש אשר ישכב את אישה" (ויקרא כ,יח): עד שיהיה השוכב איש ומישראל, כמו שביארנו.