הלכות שגגות פרק ג

א) מי שהעידו עליו עדים שחטא חטא שחייבין עליו חטאת קבועה, ולא התרו בו, אלא אמרו ראינוך שעשית מלאכה בשבת, או שאכלת חלב, והוא אומר אני יודע בודאי שלא עשיתי דבר זה -- אינו חייב חטאת: הואיל ואם יאמר מזיד הייתי, ייפטר מן הקרבן, כשאמר להן לא אכלתי ולא עשיתי, נעשה כאומר לא אכלתי בשגגה אלא בזדון, שהוא פטור מן הקרבן, ולא הכחיש את העדים.

ב) שתק, ולא הפליג את העדים, אפילו אמרה לו אישה אכלת חלב או עשית מלאכה בשבת, ושתק -- חייב להביא חטאת. אמר לו עד אחד חלב הוא זה, ושתק, וחזר ואכלו בשגגה -- מביא חטאת; ואם התרו בו -- לוקה עליו, אף על פי שעיקר העדות בעד אחד.

ג) כבר ביארנו בהלכות פסולי המוקדשין, שהמפריש חטאתו על החלב שאכל -- לא יביאנה על השבת שחילל, או על הדם שאכל: שנאמר "והביא קרבנו שעירת עיזים... על חטאתו אשר חטא" (ויקרא ד,כח) -- עד שיהיה קרבנו לשם חטאו, לא שיקריבנה מחטא על חטא. ואם הקריב, פסולה.

ד) יתר על זה אמרו, הפריש חטאתו על חלב שאכל אמש -- לא יביאנה על חלב שאכל היום; ואם הביא, כיפר. ואין צריך לומר שאם הפרישה אביו, ומת, והיה הבן מחוייב באותו החטא -- שלא יביאנה הבן על חטאו, כמו שנתבאר שם.

ה) [ד] המביא חטאת על שני חטאים -- תרעה עד שייפול בה מום, ותימכר, ויביא בדמי חצייה לחטא זה, ובדמי חצייה לחטא השני; וכן שניים שהביאו חטאת אחת על שני חטאיהם -- תרעה עד שייפול בה מום, ותימכר, ויביא זה חטאתו בדמי חצייה, ויביא זה חטאתו בדמי חצייה.

ו) [ה] הביא שתי חטאות על חטא אחד -- יקריב איזו שירצה, והשנייה תרעה עד שייפול בה מום, וייפלו דמיה לנדבה. [ו] הביא שתי חטאות על שני חטאים -- זו תישחט לשם החטא האחד, והשנייה לשם החטא השני.

ז) כבר ביארנו בהלכות מעשה הקרבנות, שהמשומד לעבודה זרה, או לחלל שבתות בפרהסיה -- אין מקבלין ממנו קרבן כלל; והמשומד לעבירה משאר עבירות -- אין מקבלין ממנו חטאת, על אותו החטא.

ח) כיצד, משומד לאכול חלב, שאכל חלב בשגגה, והביא חטאתו -- אין מקבלין ממנו, עד שיחזור בתשובה. אפילו היה משומד לאכול חלב לתיאבון, ונתחלף לו חלב בשומן, ואכלו, והביא קרבן -- אין מקבלין ממנו: שמשאכל בזדון, בין להכעיס בין לתיאבון -- הרי הוא משומד. היה משומד לאכול חלב, ושגג ואכל דם -- מקבלין ממנו, כמו שביארנו.

ט) [ח] מי ששגג והפריש חטאתו, ואחר כך נשתשמד וחזר בתשובה, או נשתטה וחזר ונשתפה -- אף על פי שנדחה הקרבן בינתיים, הרי זה חזר ונראה: שאין בעלי חיים נדחין, כמו שביארנו בהלכות פסולי המוקדשין; לפיכך יקריבנה עצמה. וכשם שאם נולד בו מום עובר ונתרפא, יחזור לכשרותו -- כך אם נדחו הבעלים וחזרו ונראו, יקרב.

י) [ט] חייבי חטאות ואשמות ודאיין שעבר עליהן יום כיפורים, חייבין להביא לאחר יום הכיפורים; וחייבי אשמות תלויין פטורין, שנאמר "מכול חטאותיכם, לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז,ל) -- כך למדו מפי השמועה שכל חטא שאין מכיר בו אלא ה', נתכפר לו.

יא) לפיכך מי שבא על ידו ספק עבירה ביום הכיפורים, אפילו עם חשיכה -- פטור מאשם תלוי, שכל היום מכפר. נמצאת למד שאין מביאין על לא הודע של יום הכיפורים אשם תלוי, אלא אם כן לא כיפר לו יום הכיפורים, כמו שיתבאר.

יב) [י] אין יום הכיפורים, ולא החטאת, ולא האשם, מכפרין אלא על השבים המאמינים בכפרתן; אבל המבעט בהם, אינם מכפרין לו. כיצד, היה מבעט, והביא חטאתו או אשמו, והוא אומר או מחשב בליבו, שאין אלו מכפרין -- אף על פי שקרבו כמצותן, לא נתכפר לו. וכשיחזור בתשובה מבעיטתו, צריך להביא חטאתו ואשמו.

יג) וכן המבעט ביום הכיפורים, אין יום הכיפורים מכפר עליו. לפיכך אם נתחייב באשם תלוי, ועבר עליו יום הכיפורים, והוא מבעט בו -- הרי זה לא נתכפר לו; וכשיחזור בתשובה אחר יום הכיפורים, חייב להביא כל אשם תלוי שהיה חייב בו.

יד) [יא] כל אשמות שבתורה, מעכבין את הכפרה -- חוץ מאשם נזיר. ספק נזיר, וספק מחוסרי כפרה, וספק סוטה -- כולן מביאין קרבנותיהן אחר יום הכיפורים.

טו) [יב] מי שהוא מחוייב חטאת או אשם, והרי הוא יוצא ליהרג מבית דין -- אם היה זבחו זבוח, משהין אותו עד שייזרק הדם ואחר כך ייהרג; ואם עדיין לא נשחט הזבח -- אין משהין אותו עד שיקריבו עליו.

---

הלכות שגגות פרק ד

א) העושה עבירות הרבה בעלם אחד, חייב חטאת על כל אחת ואחת: אפילו עשה השלוש וארבעים אלו שמנינו בעלם אחד, חייב שלוש וארבעים חטאות. וכן אם עשה מעשה אחד שהוא חייב עליו משום שמות הרבה, חייב על כל שם ושם -- והוא, שיהיו האיסורין כולן באין כאחת, או איסור מוסיף, או איסור כולל.

ב) כיצד, השוחט בהמת קודשים חוץ לעזרה, בשבת, לעבודה זרה -- חייב שלוש חטאות: משום שוחט קודשים בחוץ, ומשום מחלל שבת, ומשום עובד עבודה זרה -- שהרי שלושת האיסורין באין כאחד.

ג) במה דברים אמורים, באומר בגמר זביחה הוא עובד אותה. אבל אם לא הייתה כוונתו לכך -- משישחוט בה מעט לשם עבודה זרה, תיאסר, ואינו חייב משום שוחט בחוץ עד שישחוט שניים או רוב שניים; ונמצא כשגמר השחיטה, שחט בהמה האסורה לקרבן, שאינו חייב עליה משום שוחט בחוץ, כמו שביארנו במעשה הקרבנות.

ד) הייתה חטאת העוף, והיה חצי קנה שלה פגום, והוסיף בו כל שהוא בשבת, לשם עבודה זרה -- חייב שלוש חטאות: שהרי שלושת האיסורין באים כאחת. וכן העושה מלאכה ביום הכיפורים, שחל להיות בשבת -- חייב שתי חטאות, מפני ששני האיסורין באין כאחת.

ה) הבא על אשת אחיו, הקיים, כשהיא נידה -- מביא שלוש חטאות: משום אשת איש, ומשום אשת אח -- והם שני איסורין הבאים כאחת; ומשום נידה -- שהוא איסור מוסיף, שמתוך שניתוסף בה איסור זה לבעלה, נוסף ליבמה. וכן כיוצא בזה.

ו) הבא על אביו, חייב שתיים: משום "ערוות אביך... לא תגלה" (ויקרא יח,ז); ומשום "ואת זכר, לא תשכב" (ויקרא יח,כב). וכן הבא על אחי אביו, חייב שתיים: שנאמר "ערוות אחי אביך, לא תגלה" (ויקרא יח,יד).

ז) הבא על הזכור, והביא זכור עליו, בעלם אחד -- אף על פי שהם שני גופין, אינו חייב אלא חטאת אחת: שנאמר "ואת זכר, לא תשכב" (ויקרא יח,כב) -- השוכב והנשכב שם אחד הוא. וכן הבא על הבהמה, והביא בהמה עליו, בעלם אחד -- אינו חייב אלא חטאת אחת. עשו השוכב והנשכב בבהמה וזכור, כבעילה אחת.

ח) [ב] יש בועל בעילה אחת, וחייב עליה שמונה חטאות. כיצד, יעקוב שהייתה לו בת מזלפה ושמה תמנע, נשא לבן תמנע, והוליד ממנה בת, ושמה סרח, ואין ללבן בת אלא רחל לבדה. נמצאת סרח בת בת יעקוב, ואחות אשתו מאביה; והם שני איסורין, הבאין כאחת.

ט) נישאת סרח לראובן, ונאסרה על שאר בני יעקוב; נוסף בה איסור ליעקוב, והרי היא כלתו. מת ראובן, או גירש, ונישאת סרח זו לאחי יעקוב מאימו -- מתוך שנאסרה על שאר אחי יעקוב, נוסף ליעקוב בה איסור אשת אחיו.

י) מת או גירש, ונישאת סרח זו לישמעאל -- מתוך שנאסרה על שאר אחי ישמעאל, נוסף ליעקוב בה איסור אשת אחי אביו. מת ישמעאל, ונפלה לייבום לפני יצחק, ועבר יצחק וייבמה, אף על פי שהיא שנייה לו -- מתוך שנאסרה על שאר אחיו, נוסף בה איסור ליעקוב משום אשת אביו, ומשום אשת איש: ששני האיסורין באין כאחד.

יא) אם שגג יעקוב ובא על סרח זו, כשהיא נידה, בחיי יצחק בעלה, ובחיי רחל אשת יעקוב -- הרי זה חייב עליה שמונה חטאות: משום בת בתו, ומשום אחות אשתו, ומשום כלתו, ומשום אשת אחיו, ומשום אשת אחי אביו, ומשום אשת אביו, ומשום אשת איש, ומשום נידה. וכן כל כיוצא בזה.

יב) [ג] כל אלו שתיאסר זו הערווה עליהן באיסור מוסיף -- צריך שיהו האנשים האחרים מצויין בעולם, כדי שתיאסר עליהן, ומתוך שתיאסר עליהן, ייתוסף איסור אחר לזה; אבל אם אינם מצויין, אין אומרין הואיל אילו היה לזה בנים או אחים, הייתה נאסרת עליהם, ייתוסף בה איסור לזקן: שהרי אין שם עתה, לא בן ולא אח. וכן כל כיוצא בזה.

יג) [ד] מי שהיה נשוי שלוש נשים, ובא על אימה של אחת מהן, שהיא אם אימה של שנייה, שהיא אם אביה של שלישית -- אף על פי שזקנה זו היא חמותו, ואם חמותו, ואם חמיו, ושלושה שמות הם, ואיסור בת אחת היא -- אינו חייב אלא חטאת אחת: לפי שנאמר באישה ובתה ובת בנה ובת בתה "שארה הנה, זימה היא" (ויקרא יח,יז) -- הכתוב עשה שלושה גופין, כגוף אחד; לפיכך ייחשבו השלושה שמות, כשם אחד.

יד) [ה] אבל הבא על אחותו, שהיא אחות אביו, והיא אחות אימו -- חייב שלוש חטאות: שנאמר "ערוות אחותו גילה" (ויקרא כ,יז), לחייב על אחותו בפני עצמה -- ואף על פי שהיא אחות אימו, ואחות אביו. והיאך תהיה זאת, כגון שבא על אימו, והוליד ממנה שתי בנות, ובעל אחת מבנותיו, והוליד ממנה בן -- כשיבוא הממזר הזה על הבת השנית, שהיא אחות אימו הממזרת, שהיא אחותו מאביו, שהיא אחות אביו מאימו -- חייב שלוש חטאות. וכן כל כיוצא בזה.

---

הלכות שגגות פרק ה

א) הבא על ערווה ביאות הרבה, בעלם אחד -- אף על פי שהיה בין בעילה ובעילה ימים הרבה, הואיל ולא נודע לו בינתיים והרי היא גוף אחד, הרי הכול שגגה אחת, ואינו חייב אלא חטאת אחת. אבל אם שגג בה, ואחר כך נודע לו, וחזר ושגג בה עצמה, ובעלה -- חייב על כל בעילה ובעילה: שהידיעות, מחלקות השגגות.

ב) הבא על הערווה ביאות הרבה, בעלם אחד, וזו הנבעלת הייתה לה ידיעה בין כל ביאה וביאה, שנמצאו הביאות אצלה בהעלמות הרבה -- הוא מביא חטאת אחת, והיא מביאה חטאת על כל ביאה וביאה; היו לו הוא ידיעות בינתיים, והיא בהעלם אחד -- הוא מביא חטאות הרבה, והיא מביאה חטאת אחת.

ג) הבא על עריות הרבה, בעלם אחד -- אף על פי שכולן משם אחד, הואיל והן גופים מחולקין, חייב על כל אחת ואחת. כיצד, הרי שבעל חמש נשים נידות, או שבא על חמש אחיותיו, או על חמש בנותיו, בעלם אחד -- חייב על כל גוף וגוף.

ד) מכאן אתה למד שזה שאמרו חכמים, הבא על הזכור והביא זכור עליו, בעלם אחד -- חייב חטאת אחת: בשהיה אותו הזכור עצמו. אבל אם היה זכור אחר, בין שבא על שניהן, בין שבא על זה והביא זה עליו -- חייב על כל גוף וגוף; והוא הדין בבא על הבהמה, והביא בהמה עליו.

ה) [ד] האישה שהביאה עליה בהמות הרבה, בעלם אחד -- חייבת חטאת על כל בהמה ובהמה: שהרי גופין מחולקין, והרי זו כמי שנבעלה לאנשים הרבה בעלם אחד -- שהיא חייבת חטאת, על כל איש ואיש.

ו) [ה] האישה שהלך בעלה למדינת הים, ושמעה שמת או שבאו עדים שמת, ונישאת, בין על פי עצמה בין על פי בית דין, ונודע שבעלה קיים -- חייבת קרבן אחד; ואם נישאת לאנשים הרבה, או שזינת עם אנשים הרבה -- חייבת חטאת על כל איש ואיש: מפני שהן גופין מחולקין, ואף על פי שהכול בשגגה אחת.

ז) הבא על הנידה בשגגה, וטהרה מנידתה וטבלה, וחזרה וראת נידה, ובא עליה פעם שנייה באותה שגגה עצמה -- חייב על כל פעם ופעם: אף על פי שהוא בעלם אחד, והוא גוף אחד -- שזמן נידות זה חוץ מזמן נידות השני, והרי הן כשתי נשים נידות.

ח) [ו] הבא על אשתו שלא בשעת וסתה, וראת דם בעת התשמיש -- הרי אלו פטורין מקרבן חטאת, מפני שזה כאנוס הוא ולא שוגג: שהשוגג -- היה לו לבדוק ולדקדק, ואילו בדק יפה יפה ודיקדק בשאלות, לא היה בא לידי שגגה; ולפי שלא טרח בדרישה ובחקירה ואחר כך יעשה, צריך כפרה. אבל זה, מה היה לו לעשות -- הרי טהורה הייתה, ושלא בשעת וסתה בעל: אין זה אלא אונס.

ט) לפיכך בין שנמצא דם על עד שלה, בין שנמצא על עד שלו -- פטורין. אבל אם עבר, ובא עליה סמוך לווסתה, ודימה שיבעול ויפרוש קודם שתראה דם, וראתה בשעת התשמיש -- חייבין בקרבן, שזו שגגה היא.

י) לפיכך אם נמצא דם על עד שלו -- שניהם טמאים, וחייבין בקרבן; נמצא על עד שלה -- אם קינחה עצמה מיד כשפירש הבעל, ולא שיהת -- שניהם טמאים, וחייבין בקרבן. ואם שיהת כדי שתושיט ידה לתחת הכר, או לתחת הכסת, ותיטול עד לבדוק בו, ואחר כך קינחה עצמה -- שניהם טמאים בספק, ופטורין מקרבן; ואם שיהת כדי שתרד מן המיטה, ותדיח את פניה, ואחר כך קינחה עצמה, ונמצא דם -- בעלה טהור.

יא) [ז] מי שעבר, ובעל סמוך לווסת, על דעת שתקדום ביאתו לראיית הדם, והרגישה האישה שנטמאת בשעת תשמיש, ואמרה לו נטמאתי -- הרי זה לא יפרוש כשהוא מתקשה, כמו שביארנו בהלכות איסורי ביאה. ואם לא ידע שאסור לפרוש מיד, ופירש כשהוא מתקשה -- חייב שתי חטאות: אחת על כניסתו, שהרי בעל נידה; ואחת על יציאתו, שיציאתו הנאה לו כביאתו.

יב) במה דברים אמורים, בשידע שאסור לבעול בשעת הווסת, ודימה שתקדום בעילתו לראייתה, ולא ידע שאסור לפרוש מיד -- שנמצאו לו שתי העלמות בשתי הבעילות; אבל אם לא ידע שאסור לבעול בשעת הווסת, ולא ידע שאסור לפרוש מן הטמאה מיד -- אף על פי שפירש מיד והוא מתקשה, אינו חייב אלא חטאת אחת: מפני שכניסתו ויציאתו, שהן כשתי בעילות, בשגגה אחת הן, ובהעלם אחד עשה הכול.

יג) והוא הדין בשאר עריות, שאם שגג ובא על הערווה על דעת שהיא מותרת, ונודע לו שהיא ערווה והוא בתוך התשמיש -- לא יפרוש מיד, שיציאתו הנאה לו כביאתו; ואם לא ידע שאסור לפרוש מיד, ופירש והוא מתקשה -- אינו חייב אלא חטאת אחת, שהכול שגגה אחת היא.