הלכות מטמאי משכב ומושב פרק יג

א) כוהן שטיהר כליו לגת זו, והניחן לגת הבאה -- הרי אלו בחזקתן: שאין עמי הארץ נוגעין בכליו של כוהן זה, שהן בתוך גיתו -- מפני שהוא אוכל טהרות. אבל של ישראל -- הרי אלו טמאות, עד שיאמר בליבי היה לשמור עם הארץ שייכנס לגת שלא ייגע בכלים.

ב) הרוצה לעשות יינו בטהרה באומנין עמי הארץ, הרי זה מטביל את הבוצרין; וכן אם היה עושה שמן, מטביל את הבדדין: וצריך לעמוד על האומנים, עד שיטבלו בפניו -- שהרי אינם יודעים הלכות טבילה וחציצה.

ג) יצאו חוץ לפתח בית הבד, ונפנו אחורי הגדר, וחזרו -- הרי אלו בטהרתן: עד כמה ירחיקו והם טהורין, עד כדי שלא ייסתרו מעיניו; אבל אם נסתרו מעיניו -- חזרו לטומאתן, עד שיטבלו פעם שנייה, ויעריבו שמשן. [ג] הבדדין והבוצרים שנמצאת טומאה לפניהם, נאמנין לומר לא נגענו; וכן בתינוקות שביניהן.

ד) המטהר את הבדדין, והכניסן לבית הבד ונעל עליהם -- אם היו שם כלים שנטמאו במדרס -- הרי בית הבד כולו טמא, שמא נגעו באותן הכלים. ואפילו ראה אותן מקודם נזהרין מאותם הכלים, מפני טומאתם -- הרי בית הבד טמא, שמא הסיטו אותן והן מדמין שאין המסיט טמא: שאין עמי הארץ בקיאין בטומאת היסט.

ה) היו חמריו ופועליו טוענין טהרות, ועוברין לפניו -- אף על פי שהפליגו יותר ממיל, הרי אלו טהורות: מפני שהם בחזקת שהוא שומרן, והן מפחדין ליגע; ואומרים עכשיו יבוא, שהרי הוא אחרינו. אבל אם אמר להם, צאו ואני אבוא אחריכם -- כיון שנתכסו מעיניו, הרי הן טמאות.

ו) חבר שהיה לבוש בחלוק ועטוף בטלית ומהלך, ואמר בליבי היה לשמור את החלוק, והייתי נזהר בו, והסחתי דעתי מן הטלית -- הרי החלוק בטהרתו; והטלית טמאה, שמא נגע בה עם הארץ.

ז) היה סל על כתפו, ומגרפה בתוך הסל, ואמר בליבי היה לשמור את הסל ולשמור את המגרפה מדבר המטמאה, אבל לא מדבר הפוסלה -- הסל טהור, והמגרפה טמאה; וכל תרומה שבסל פסולה, מפני המגרפה שפוסלת האוכלין שבסל.

ח) היה משתמש מן החבית בטהרה בחזקת שהיא חולין, ואחר כך נמצאת תרומה -- אף על פי שהיא טהורה, הרי היא אסורה באכילה: שמא נגע בה טבול יום, שהוא פוסל בתרומה וטהור בחולין כמו שיתבאר; ואינו דומה משמר תרומה, למשמר חולין. ואם אמר בליבי היה לשומרו אפילו מדבר הפוסלה, הרי זו מותרת באכילה.

ט) נתחלפו לו כלים של שבת בשל חול, ולבשם -- נטמאו: שאינו משמר כלים של חול, ככלים של שבת. מעשה בשתי נשים חברות, שנתחלפו להן כליהן בבית המרחץ; ובא מעשה לפני חכמים, וטימאו הכלים.

י) אפילו נפלה מעפרתו ממנו, ואמר לחבר תנה לי, ונתנה לו -- נטמאת: גזירה שמא ייתננה לו עם הארץ; או שלא יהיה החבר משמרה -- שאין אדם משמר כלים שאינן שלו ככליו, אלא אם כן הודיע שסמך עליו.

יא) [ז] חבר שמת, והניח טהרות -- הרי אלו טהורות. הניח כלים -- הרי הם טמאים: שאני אומר שמא נטמאו והזה עליהן בשלישי, ועדיין לא הזה עליהן בשביעי; או שמא הזה עליהן בשביעי, ועדיין לא הטביל; או שמא עדיין לא הזה עליהן כל עיקר.

יב) [ח] מי שאמר לו עד אחד נטמאו טהרותיך, והלה שותק -- הרי זה נאמן, והרי הן טמאות; ואם הכחישו ואמר, לא נטמאו -- הרי הן בחזקתן, עד שיעידו שניים.

יג) היה עושה עימו בטהרות או בזבחים, ולאחר זמן מצאו ואמר לו בשעה שפגע בו, טהרות שעשיתי עימך נטמאו, וזבחים שעשיתי עימך נתפגלו -- הרי זה נאמן; אבל אם פגע בו ולא אמר לו כלום, ואחר כך פגע בו פעם שנייה ואמר לו -- אינו נאמן, אלא הרי זבחיו בחזקת כשרות וטהרותיו בחזקת טהרה.

---

הלכות שאר אבות הטומאות

הלכות שאר אבות הטומאות. יש בכללן שלוש מצוות עשה, וזה הוא פרטן: (א) דין טומאת נבילה; (ב) דין טומאת שרץ; (ג) דין טומאת שכבת זרע. ועבודה זרה מטמאה כשרץ, וטומאתה מדברי סופרים. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.

---

הלכות שאר אבות הטומאות פרק א

א) הנבילה,אב מאבות הטומאות: כזית מבשרה -- מטמא אדם וכלים במגע, וכלי חרס באוויר; ומטמא את האדם במשא לטמא בגדים, כמרכב הזב.

ב) כיצד, אדם שנגע בנבילה -- נטמא, והרי הוא ראשון לטומאה. ואם נגע בכלים, אפילו בשעת מגעו בנבילה -- הרי הם טהורין; וכן כלים שעליו טהורין -- לפי שהוא ולד, ואין ולד מטמא כלים.

ג) אבל הנושא את הנבילה -- מטמא כלים בשעת נשיאתו, שנאמר "והנושא, את נבלתם -- יכבס בגדיו" (ויקרא יא,כח); ואותן הבגדים, ראשון לטומאה. ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס, ואפילו בשעת נשיאתו, כמו שביארנו במטמאי משכב ומושב.

ד) [ב] אחד בהמה וחיה, בין המותרין באכילה בין האסורין -- אם מתו, כולן בשרן מטמא בכזית. ושחיטת בהמה טהורה וחיה טהורה, מטהרת אותה בכל מקום: ואפילו שחט חולין בעזרה, וקודשים בחוץ -- הרי אלו טהורין; ואם אירע פסול בשחיטה -- הרי זו נבילה, כמו שביארנו בהלכות שחיטה, ומטמאה במשא.

ה) [ג] בהמה טמאה וחיה טמאה, אין השחיטה מועלת בה; ואחד השוחט אותה, או הנוחר או החונק או שמתה כדרכה -- הרי זו נבילה. וכל הנבילות מצטרפות לעניין טומאה לכזית, אחד טמאות ואחד טהורות.

ו) [ד] מוח, הרי הוא כבשר. ודם הנבילה -- אינו מטמא כנבילה, אלא הרי הוא כמשקין טמאין, שאינו מטמא לא אדם ולא כלים, מן התורה.

ז) [ה] חלב בהמה טהורה שמתה -- טהור, שנאמר "וחלב נבילה וחלב טריפה, ייעשה לכל מלאכה" (ויקרא ז,כד): מי שאיסורו משום נבילה וטריפה. ואם הוכשר במשקין המכשירין -- הרי זה כאוכלין טמאין, ואינו כבשר נבילה. והנוגע בחלב החופה את הכליה קודם הפרשה -- הרי זה טמא, כנוגע בכליה עצמה: שהרי כמה חוטין נמשכין ממנה בחלב.

ח) אבל בהמה טמאה, והחיה בין טהורה בין טמאה -- אחד בשרה ואחד חלבה לטומאה, ומטמא אדם וכלים בכזית כבשר הנבילה.

ט) [ו] הכוי -- חלבו מטמא כבשרו, וטומאתו בספק. לפיכך אין שורפין עליו תרומה וקודשים; ואין חייבין כרת על טומאתו על ביאת המקדש, או על אכילת קודשיו.

י) [ז] ואלו דברים שאין מטמאין מן הנבילות -- העצמות; והקרניים והטלפיים, אפילו עיקרן הרך שאם ייחתך מן החי יוציא דם; והעור, אף על פי שאינו מעובד; והאלל, והגידים, והמרק והתבלין שמתבשלין עימה.

יא) במה דברים אמורים, בזמן שפירשו מן הנבילה. אבל הנוגע באחד מכל אלו כשהן מחוברין בבשר, הרי זה טמא: והוא, שהיה בבשר כזית -- שאין אחד מכל אלו מצטרף לכזית. [ח] האלל, בין שפלטתו סכין בין שפלטתו חיה -- אינו מצטרף לכזית; ואם כנסו, והיה בו כזית -- מטמא.

יב) [ט] ואלו בהמות שעורותיהן כבשרן -- עור חזיר של יישוב, ועור חטורת הגמל הרכה, ועור בית הבושת, ועור השליל, ועור שתחת האליה: הרי אלו מטמאין מן הנבילה. ואם עיבדן, או הלך בהן כדי עבודה -- הרי אלו טהורים. ואם עשה בהן מעשה שביטלן -- טהורין, אף על פי שלא הלך בהן כדי עבודה; כיצד, אוזן חמור שטליה לכפיפתו, טהורה.

יג) כמה הוא כדי עבודה, ארבעת מילין. ואיזו היא חטורת רכה, כל זמן שלא טענה: הגיע זמן לטעון ולא טענה, או שטענה קודם שיגיע זמנה -- הרי זה ספק.

יד) [י] המפשיט נבילת בהמה או חיה, בין טמאה בין טהורה, בין דקה בין גסה -- אם לשטיח הפשיט -- כיון שהפשיט מן העור כדי אחיזה והוא שני טפחים, הנוגע בעור זה שהופשט טהור; ועד שלא הופשט שני טפחים, הנוגע בעור כנוגע בבשר.

טו) הפשיטה כדי לעשות מן העור חמת -- הרי העור חיבור, עד שיפשיט את כל החזה. ואם הפשיטה מרגליה בלבד -- הרי העור כולו חיבור והנוגע בעור כנוגע בבשר, עד שיפריש העור כולו מעל הבשר.

טז) וכן המפשיט בשרצים -- חיבור, עד שיפשיט העור כולו. עור שעל הצוואר -- חיבור, עד שיפשיט את כולו. וכל עור שהוא חיבור לטמא, כך הוא חיבור להתטמא: שאם הייתה שחוטה, ונגעה טומאה בעור זה שהוא חיבור -- טמא הבשר.

יז) [יא] עור שיש עליו כזית נבילה -- הנוגע בציב היוצא ממנו, ובשיערה שכנגדו מאחורי העור -- נטמא: מפני שהעור בשיערו שומר לבשר. במה דברים אמורים, שפלטתו חיה; אבל פלטתו סכין -- אם היה מרודד, בטל על גב העור.

יח) [יב] עור שיש עליו כשני חציי זיתים בשר נבילה, העור מבטלן; ואינן מטמאין לא במגע ולא במשא -- שכל שאינו מטמא מן הנבילה במגע, אינו מטמא במשא.

יט) אבל שני חציי זיתים שתחבן בקיסם -- הנושא אותן טמא, שהרי נשא כזית; והנוגע טהור, שאין חיבורי אדם חיבור: והוא שיהיו שניהן מרודדין ודבוקין זה בזה, כדי שיינטלו כאחד; אבל אם היה חצי זית זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, בקיסם אחד -- אפילו הוליך והביא כל היום, טהור.

כ) [יג] בשר נבילה שנפסד והבאיש, ונפסל מלאכול הכלב -- טהור; לפיכך נצל הנבילה, ספק אם מטמא בכזית או אינו מטמא. בשר נבילה שיבש -- אם יכול לשרות בפושרין מעת לעת לחזור לח וראוי לכלב, מטמא; ואם לאו, טהור: ואפילו כאוכלין טמאין, אינו מטמא.

כא) [יד] בשר נבילה שהיה סרוח מעיקרו, ואינו ראוי למאכל אדם -- הרי זה טהור: שנאמר "לגר אשר בשעריך תיתננה ואכלה" (דברים יד,כא), עד שתהיה תחילתה ראויה לגר.

כב) [טו] שליה של נבילה -- הרי היא כפרש וכרעי, ואינה מטמאה כנבילה; ואם חישב עליה לאכילה, מיטמאה טומאת אוכלין. הקיבה והחלב של נבילה, טהורין מכלום.

כג) [טז] בהמה ששפעה חררת דם -- אף על פי שנפטרה מן הבכורה -- אינה מטמאה לא במגע ולא במשא עד שיהיה בה צורת נפל, לפי שהיא בטילה ברוב היוצא עימה; לפיכך היא טהורה, אף על פי שהייתה ראויה לגר על גב אימה.

כד) [יז] נבילה שנתערבה בשחוטה -- אם רוב מן השחוטה -- בטלה הנבילה בשחוטה, ואין הכול מטמא במגע; אבל אם נשא הכול, נטמא: שאי אפשר לשחוטה, שתחזור נבילה; אבל הנבילה -- אפשר שתטהר כשתיסרח, לפיכך תיבטל.

---

הלכות שאר אבות הטומאות פרק ב

א) בהמה או חיה טמאה שנשחטה -- אינה מטמאה משום נבילה כל זמן שהיא מפרכסת עד שתמות, או עד שיתיז את ראשה; והרי היא כאוכלין טמאין.

ב) נחרה, ועדיין היא מפרכסת -- אין בה אפילו טומאת אוכלין, כל זמן שהיא מפרכסת. ואבר הפורש מן המפרכסת אסור לבני נח, כפורש מן החי; ובשר הפורש ממנה, כפורש מן החי.

ג) וכן טהורה שנפסלה בשחיטתה, ועדיין היא מפרכסת. שחט בה אחד, או רוב אחד -- אין בה טומאה כלל, עד שתמות.

ד) חלק הבהמה לשניים, או שניטלה ירך וחלל שלה -- הרי זו נבילה, ומטמאה במשא ובמגע: אפילו שעדיין היא בחיים.

ה) וכן אם קרעה מגבה, או שנשברה מפרקת ורוב בשר עימה -- הרי זו כנבילה לכל דבר.

ו) [ב] בהמה שמת עוברה בתוך מעיה, והושיט הרועה את ידו ונגע בו, בין בבהמה טמאה, בין בטהורה -- הרי זה הנוגע טהור: עד שייצא הנפל לאוויר העולם.

ז) [ג] בשר הפורש מן הבהמה וחיה כשהן חיין, בין טמאין בין טהורין -- הרי הוא טהור, ואינו מטמא כנבילה. אבל אבר מן החי הפורש מהן, מטמא כנבילה: אחד אבר מן החי הפורש מן הבהמה עצמה, או אבר הפורש מן השליל שבבטנה. והאברים, אין להם שיעור; אפילו היה כשעורה או פחות, מטמא: והוא שיהיה האבר כברייתו בשר וגידין ועצמות, ויהיה עליו בשר כדי להעלות ארוכה; היה הבשר פחות מלהעלות ארוכה בחי, או חסר עצמו -- טהור. [ד] הכליה והלשון והשפה, וכיוצא בהן -- אף על פי שהן אברים, ואין עושין חליפין, הואיל ואין בהן עצם, הרי הן כבשר.

ח) [ה] הבשר או האבר המדולדלין בבהמה או חיה, שאינן יכולין לחזור ולהידבק בשאר הגוף -- אינן מטמאין כנבילה, כל זמן שהבהמה בחיים; והרי הן כשאר אוכלין -- אם הוכשרו, מקבלין טומאה במקומן. נשחטה הבהמה -- הוכשרו בשחיטה, ואינן מטמאין כנבילה: שאין השחיטה עושה אותן כמו שפירשו מחיים.

ט) אבל אם מתה הבהמה -- הבשר שהיה מדולדל בה, צריך הכשר; והאבר, מטמא משום אבר מן החי, ואינו צריך הכשר, ואינו מטמא משום אבר מן הנבילה.

י) ומה בין אבר מן החי לאבר מן הנבילה -- שהבשר הפורש מאבר מן החי, טהור; והבשר הפורש מאבר מן הנבילה, מטמא בכזית במגע ובמשא: וזה וזה שווין לשיעור.

יא) [ו] טריפה שנשחטה שחיטה כשרה -- אף על פי שהיא אסורה באכילה, הרי היא טהורה; וכן השוחט את הבהמה, ומצא בה עובר מת -- שחיטת אימו מטהרתו מידי נבילה. מצא בה בן שמונה חי נטרף -- אף על פי שנשחט אחר שנטרף, אין שחיטתו מטהרתו מידי נבילה: לפי שאין למינו שחיטה.

יב) לפיכך ולד בהמה שלא שהה שבעה ימים גמורין -- אם שחטו בתוך שבעה, אין שחיטתו מטהרתו: מפני שהוא כנפל.

יג) [ז] השוחט את הבהמה, ומצא בה בן תשעה חי קודם שיהלך על הקרקע -- אף על פי שאינו צריך שחיטה כמו שביארנו, שהרי שחיטת אימו מטהרתו -- אם נטמאת אימו, לא נטמא הוא; ואם נתנבלה אימו, הרי הוא טהור: שאין החי מיטמא לא טומאת אוכלין ולא טומאת נבילה, ואף על פי שהוא כאבר מאבריה. ואם מת קודם שיפריס על גבי קרקע -- הרי הוא טהור, ששחיטת אימו טהרתו.

יד) [ח] טריפה שנשחטה -- אף על פי שהיא טהורה, מן התורה -- אם נגע בה הקודש, נטמא מדברי סופרים; וזו מעלה יתרה שעשו בקודש.

טו) [ט] בהמה המקשה לילד, והוציא העובר את ידו, וחתכה, ואחר כך שחט את אימו -- האבר שנחתך נבילה, ושאר בשר העובר טהור; שחט את אימו, ואחר כך חתכה -- האבר כטריפה שנשחטה, ושאר בשר העובר מגע טריפה שחוטה, שהיא מטמאה את הקודש, אבל לא את התרומה.

טז) הוציא העובר את ידו בין שחיטת סימן לשחיטת סימן, וחתכה -- מצטרף שחיטת סימן לסימן לטהר האבר מידי נבילה.

יז) [י] שחיטת הנוכרי -- נבילה, ומטמאה במשא: ואפילו ישראל עומד על גביו, ושחט בסכין יפה שחיטה כראוי. אחד הנוכרי, ואחד הכותי או גר תושב -- שחיטתם נבילה. וקרוב בעיניי, שאף זה מדברי סופרים -- שהרי טומאת עבודה זרה וטומאת תקרובתה מדבריהם, כמו שיתבאר; ובגלל עבודה זרה נתרחקו הכותים, ונאסרה שחיטתן. ואם תאמר והלא היא אסורה באכילה, דין תורה -- לא כל האסור באכילה מטמא, שהרי הטריפה אסורה וטהורה. ואי אפשר לחייב כרת על טומאה זו על ביאת מקדש ואכילת קודשיו, אלא בראיה ברורה.

יח) [יא] קולית הנבילה -- הנוגע בה או נושאה, טהור: שכל דבר מן הנבילה שאינו מטמא במגע, אינו מטמא במשא. ניקבה כל שהוא -- הנוגע בה או נושאה, טמא.

יט) במה דברים אמורים, כשהיה המוח שבה מתקשקש, שהרי אינה מעלה ארוכה; אבל אם היה עומד במקומו -- אם יש בו כדי להעלות ארוכה לעצם מבחוץ, הרי זו מטמאה במגע ובמשא ככל האברים. וכבר פירשנו שהקולית, הוא העצם הסתום מכל צדדיו.

כ) [יב] קולית שחישב עליה לנוקבה, ועדיין לא נקבה -- הרי הנוגע בה, ספק טמא: שהרי יש בדבר ספק אם מחוסר נקיבה כמחוסר מעשה, או לא.