הלכות בכורות פרק ז

א) מי שהיו לו עשרה טלאים, והפריש אחד מעשרה, היו לו מאה, והפריש עשרה למעשר -- אין אלו מעשר. אלא כיצד עושה, כונס כל הטלאים או כל העגלים לדיר, ועושה לו פתח קטן, כדי שלא ייצאו שניים כאחד; ומעמיד אימותיהם מבחוץ, והן גועות, כדי שישמעו הטלאים קולן, וייצאו מן הדיר לקראתן: שנאמר "כל אשר יעבור, תחת השבט" (ויקרא כז,לב) -- עד שיעבור מעצמו, ולא שיוציאו בידו.

ב) וכשייצאו מן הדיר זה אחר זה, מתחיל ומונה אותן בשבט: אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה, שישה, שבעה, שמונה, תשעה; והיוצא עשירי -- בין זכר בין נקבה, בין תמים בין בעל מום, סוקרו בסקרה, ואומר הרי זה מעשר. לא סקרו בסקרה, ולא מנין בשבט, או שמנין רבוצין או עומדין -- הרי אלו מעשר: הואיל ומנין עשרה עשרה, וקידש עשירי -- הרי זה מעשר.

ג) [ב] אין צריך לצרף כל בהמה שנולדה ברשותו לדיר אחד, אלא מצרף כל עדר ועדר לבדו; היו לו חמישה טלאים בירושלים, וחמישה טלאים בעכו -- אין מצטרפין, וכולן פטורין מן המעשר.

ד) וכמה יהיה בין אלו לאלו, ויצטרפו -- לשישה עשר מיל. [ג] היו שלושה עדרים, בין כל אחד ואחד שישה עשר מיל -- הרי שלושתן מצטרפין; כיצד, היה תשעה מכאן, ותשעה מכאן, ואחד באמצע -- הרי שלושתן מצטרפין ונכנסין לדיר להתעשר.

ה) [ד] אין מעשרין מן הצאן על הבקר, ולא מן הבקר על הצאן; אבל מעשרין מן הכבשים על העיזים, ומן העיזים על הכבשים: שנאמר "וכל מעשר בקר, וצאן" (ויקרא כז,לב), כל צאן אחד -- ששניהם נקראים שה, והרי הם כמין אחד.

ו) [ה] אין מעשרים מן הנולדים בשנה זו, על הנולדים בשנה אחרת, כשם שאין מעשרין בזרע הארץ מן החדש על הישן, ולא מן הישן על החדש -- שנאמר "היוצא השדה, שנה שנה" (דברים יד,כב). וייראה לי שאם עישר בהמה משנה על שנה -- הרי זה מעשר, מפני חומרת הקודשים: שהרי לא הקפידה תורה על מעשר בהמה בפירוש, שיהיה שנה שנה.

ז) [ו] כל הנולדים מאחד בתשרי עד עשרים ותשעה באלול מצטרפין, ומעשרין מאלו על אלו. נולדו חמישה טלאים בתשעה ועשרים באלול, וחמישה באחד בתשרי -- אין מצטרפין; ילדו הוולדות בתוך שנתן, הרי היא ובתה נכנסות לדיר להתעשר.

ח) [ז] אין הטלאים הנולדים כמו הטבל, שאסור לאכול ממנו עד שיעשר, כמו שביארנו במקומו. אלא מותר למכור ולשחוט כל מה שירצה, עד שיעשר; ויהיה המעשר קודש, וייאכל כהלכתו, כמו שביארנו.

ט) [ח] קבעו חכמים, שלושה זמנים בשנה למעשר בהמה. ומשיגיע זמן מהן, אסור לו למכור או לשחוט עד שיעשר; ואם שחט, הרי זה מותר. ואלו הן השלושה זמנים -- בחמישה עשר יום קודם הפסח, ובחמישה עשר יום קודם עצרת, ובחמישה עשר יום קודם החג; וכל זמן מאלו, נקרא גורן מעשר בהמה.

י) נמצאת אומר שהגרנות של מעשר בהמה -- ביום אחרון מחודש אדר, וביום חמישה ושלושים מספירת העומר, וביום אחרון מחודש אלול. ולמה קבעו הגרנות בימים אלו, כדי שתהיינה הבהמות מצויות לעולי רגלים: שאף על פי שמותר למכור קודם שיעשר, כמו שביארנו, היו נמנעים למכור, עד שיעשרו ויעשו המצוה.

יא) [ט] הכניס כל הצאן או הבקר לדיר, והתחיל למנות ולקדש עשירי, עד שנשארו בתוך הדיר פחות מעשרה -- הרי זה מניחן לגורן אחר; והן מצטרפין לאלו שייוולדו, ויתעשרו הכול בגורן אחד. ואף על פי שהוא יודע שאלו יישארו במניין, חייב להכניס הכול לדיר, והנשאר יישאר.