הלכות מטמאי משכב ומושב פרק ז

א) הזב מטמא את המשכב ואת המושב והמרכב בחמישה דרכים -- עומד, יושב, שוכב, נתלה, ונשען. כיצד, כלי העשוי למשכב או למושב או למרכב, אפילו היה תחת האבן -- אם עמד אחד ממטמאי משכב על האבן, או ישב עליה, או שכב, או נשען עליה, או נתלה בה -- הואיל ונתנשא על הכלי הזה מכל מקום, נטמא ונעשה אב. וכל אחד מחמישה דרכים אלו, הוא הנקרא מדרס בכל מקום.

ב) וכן המשכב והמרכב מטמאין את האדם בשבעה דרכים -- בחמישה דרכים אלו שמנינו, ובמגע, ובמשא. כיצד, משכב או מרכב שדרס עליו הזב, ונטמא במדרסו -- הנוגע בו או הנושאו, טמא. וכן היושב עליו, או העומד, או השוכב, או הנתלה, או הנשען, אף על פי שהייתה אבן מבדלת בין הטהור ובין המדרס -- הרי זה נטמא: שנאמר "והיושב על הכלי, אשר יישב עליו הזב -- יטמא" (ראה ויקרא טו,ד; ויקרא טו,ו) -- מפי השמועה למדו שמקום שהזב יושב ומטמא, אם ישב שם הטהור נטמא; מה הזב מטמא מרכב ומושב שתחת האבן, אף הטהור מיטמא מן המשכב או המרכב שהוא מתחת האבן -- ואף על פי שאין הזב שם על המשכב. ואדם זה שהוא למעלה מן המדרס -- מטמא בגדים כל זמן שלא פירש ממטמאיו, כמו שביארנו.

ג) אין הזב מטמא את המשכב, עד שיינשא רובו על המשכב או המושב או המרכב; וכן הטהור שדרס על מדרס הזב -- אינו מיטמא מחמת המדרס, עד שיינשא רובו עליו. אבל אם נישא מיעוטו -- הואיל ולא נגע, הרי זה טהור. כיצד, מקצת טמא על המשכב, ומקצת הטהור על אותו משכב -- המשכב טהור, והטהור שנישא מקצתו עליו טהור.

ד) הטמא שנישא רובו על מקצת המשכב או המרכב -- נטמא המשכב כולו, והמרכב כולו; וכן הטהור שנישא רובו על מקצת המדרס -- נטמא, ואף על פי שלא נישא אלא על מקצת המושב.

ה) [ד] זב שהיה מוטל על חמישה ספסלין, שהן מונחין לאורכן -- טמאין, שהרי נישא רובו על כל אחד מהן; היו מונחין לרוחבן -- טהורין, שהרי לא נישא רובו על כל אחד מהן. ואם ישן עליהם -- בין כך ובין כך, טמאים: שמא נתהפך עליהם, ונמצא רובו על כל אחד.

ו) היה מוטל על שישה כלים העשויים למשכב, שתי ידיו על שניים, ושתי רגליו על שניים, וראשו על אחד, וגופו על אחד -- אין טמא משום משכב אלא זה שתחת גופו, שהרי נישא רובו עליו; עמד על שני משכבות, רגלו אחת על אחד ורגלו שנייה על השני -- שניהם טמאין.

ז) [ה] היה יושב על גבי המיטה, וארבעה משכבות תחת ארבע רגלי המיטה -- כולן טמאות, מפני שאינה יכולה לעמוד על שלוש; [ו] היה רוכב על גבי בהמה, וארבעה משכבות תחת ארבע רגליה -- כולן טהורות.

ח) ומפני מה הן טהורות, מפני שבהמה יכולה לעמוד על שלוש; ונמצאת הרביעית מסייע, ומסייע אין בו ממש. והואיל וכל אחת ראויה להיות מסייע, ואין אנו יודעים איזו יד ואיזו רגל היא שלא היה נשען עליה -- הרי לא הוחזקה טומאה באחת מהן; לפיכך כולן טהורות.

ט) לפיכך אם היה משכב אחד מונח תחת שתי ידי הבהמה, או תחת שתי רגליה, או תחת ידה ורגלה -- הרי זה טמא: שהרי ודאי נישא הזב על משכב זה, שאין הבהמה יכולה לעמוד על שתיים.

י) [ז] ישב הטמא על קורת בית הבד -- הכלים שבעקל טמאים, שהרי הם רצוצים תחת הקורה. אבל אם ישב על מכבש של כובסין, הרי הכלים שתחת לוח המכבש טהורים: מפני שהוא רפוי; ונמצאת משענת המכבש על רגליו, לא על הכלים שתחתיו -- שאם ירצה אדם להכניס סכין וכיוצא בה בין הכלים שתחת המכבש, ובין המכבש, מכניס, אף על פי שהוא קשור.

יא) [ח] זב שדרס על כלי שלא נעשה למשכב או למושב או למרכב, אף על פי שהוא ראוי למשכב, הואיל ולא נגע בו, הרי זה טהור -- שהרי אומרים לו, עמוד ונעשה מלאכתנו בכלי זה.

יב) כיצד, כפה סאה וישב עליה, כפה עריבה וישב עליה, או שישב על פרוכת או על קלע של ספינה, וכיוצא בהן -- הרי אלו טהורים: שנאמר "אשר יישב עליו" (ויקרא טו,ד) -- המיוחד לישיבה, לא שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו, מפני שכלי זה, לא נעשה לישיבה.

יג) היה הכלי משמש לישיבה, עם מלאכתו שעושה לה -- הרי זה מיטמא במדרס: כגון הרדיד, והחלוק, והטלית, והתורמל, והחמת -- שאף על פי שכל אחד מהם לא נעשה מתחילתו למשכב, הרי הוא משמש את המשכב עם מלאכתו; וכן כל כיוצא באלו. ובהלכות כלים, אבאר כל הכלים המיטמאין במדרס, וכלים שאין מיטמאין במדרס, ואיזה כלי ראוי לישיבה, ואיזה ראוי לשכיבה, ואיזה ראוי לרכיבה.

---

הלכות מטמאי משכב ומושב פרק ח

א) כבר ביארנו בתחילת ספר זה, שאם הסיט האדם את הטומאה שהיא מטמאה במשא, נטמא משום נושא; אבל אם הסיטה הטומאה את האדם, לא נטמא.

ב) אין בכל אבות הטומאות כולן, טומאה שאם תסיט את האדם הטהור או את הכלי הטהור תטמא אותן -- אלא הזב או חבריו בלבד; וזו היא הטומאה היתרה בזב, שלא מצינו כמותו בכל התורה -- שאם הסיט את הטהורין, טימאין.

ג) כיצד, הייתה קורה מוטלת על ראש הגדר, ואדם טהור או כלים אפילו כלי חרס על קצתה, והניד הזב את הקצה השני -- הואיל ונתנדנדו מחמת הזב, הרי זה כמי שנגע בהן; וטימאן ונעשו ראשון לטומאה, דין תורה. ואין צריך לומר שאם נשא הזב את האדם או את הכלים, שטימאן. ואחד זב או זבה ונידה ויולדת, בכל אלו הדברים.

ד) הנה למדת שהאדם הטהור שהסיט את הזב, נטמא משום נושא זב; והזב שהסיט את הטהור, בין אדם בין כלים אפילו כלי חרס -- טימאן, מפני שנידת הזב לאחרים כאילו נגע בהן.

ה) [ג] חומר בהיסט הזב ממגעו -- שאם נגע בכלי חרס המוקף צמיד פתיל, טהור; ואם הסיטו, טימאהו. וכן כלי חרס שהוא נבוב ככדור, ועדיין לא נעשה לו פה, כמו לפסין אירנייות -- אם הסיטן הזב, טימאן: ואף על פי שהם טהורות באוהל המת, שהרי הם ככלי חרס המוקף צמיד פתיל שפתחו סתום.

ו) וכן מחט שהייתה בלועה בתוך העץ, וטבעת הבלועה בתוך הלבינה, והסיט הזב את העץ, או הלבינה -- נטמאו הכלים הבלועין שבתוכן; וכן כל כיוצא בזה.

ז) [ד] זב שהכניס ידו או רגלו לאוויר כלי חרס, הואיל ולא נגע בו מתוכו ולא הנידו, הרי זה טהור, שאין הנידה וכיוצא בה מטמאין לאברים.

ח) [ה] זב שהיה קנה אחוז בתוך קומטו, והסיט בקצה הקנה אדם או כלים -- הרי הם טהורין, שנאמר "וכול אשר ייגע בו הזב, וידיו לא שטף במים" (ויקרא טו,יא): מפי השמועה למדו שהכתוב הזה מדבר בהיסט הזב, והוציאו בלשון נגיעה; מה נגיעה בידיו והדומה לידיו משאר גופו הגלוי אצל הנגיעה, אף היסטו -- עד שיסיט בגלוי שבגופו, לא שיסיט בבית הסתרים.

ט) היה הקנה בקומטו של טהור, והסיט בו את הזב -- נטמא: שהמסיט את הטומאה כנושא אותה; וכשם שהנושא בבית הסתרים טמא, כמו שביארנו בתחילת ספר זה -- כך המסיט בבית הסתרים טמא.

י) [ו] הזב בכף מאזניים, וכלי העשוי למשכב או למרכב כנגדו בכף שנייה -- כרע הזב, הרי הם ככלים שנגע בהן: שהרי הסיטן. כרעו הם -- הרי אלו מיטמאין משום משכב, ונעשו אב: שהרי נשאו הזב, וכאילו עמד עליהן. היה בכף שנייה שאר כלים, או אוכלין ומשקין, או אדם -- בין שכרעו הן בין שכרע הזב, כולן ראשון לטומאה.

יא) [ז] הזב והטהור שישבו על הספסל או על הנסר, בזמן שהן מחגירין, או שעלו באילן שכוחו רע, והוא האילן שאין בעובי עיקרו כדי לחוק רובע הקב, או שעלו בסוכה שכוחה רע, והיא שהנחבא בה ודוחק אותה תזוז בו, או שעלו בסולם מצרי שאינו קבוע במסמר, או שעלו על הכבש ועל הקורה ועל הדלת, בזמן שאינן מחוברין בטיט -- הרי זה טמא מפני שהן מתנדנדין בהן, וכאילו הסיט הזב את הטהור שעימו.

יב) אבל אם ישבו בספינה גדולה, שאינה יכולה להמיט באדם, או על הנסר או על הספסל, בזמן שאינן מחגירין, או שעלו באילן ובסוכה שכוחן יפה, או בסולם מצרי הקבוע במסמר, או בכבש ובקורה ובדלת שהן עשויין בטיט -- אפילו עלו מצד אחד, הרי זה טהור.

יג) [ח] זב וטהור שהיו שניהם כאחד מגיפין את הדלת, או פותחין -- הרי זה טהור; היה אחד מגיף, ואחד פותח -- נטמא. העלו זה את זה מן הבור -- אם הטמא העלה את הטהור, טימאהו: מפני שהסיטו. ואם הטהור העלה את הטמא, נטמא במשא כמו שביארנו.

יד) [ט] זב וטהור שהיו מפשילין בחבלים -- אם היה זה מושך אילך, וזה מושך אילך -- נטמא. היו אורגין, בין בעומדין בין ביושבין, או טוחנין, או פורקין מן החמור, או טוענין -- בזמן שמשאן כבד, הרי זה טמא; ואם היה משוי קל, טהור.

טו) [י] טהור שהיה מכה את הזב, הרי זה טהור. וזב שהכה את הטהור, טימאהו: שאם יימשך הטהור, הרי הטמא נופל; ונמצא כאילו נשען עליו, ולפיכך אף בגדי הטהור טמאין.

טז) [יא] זב שנישא מקצתו על הטהור, או טהור שנישא מקצתו על הזב -- נטמא. כיצד, אצבעו של זב שהניחה למעלה מן הטהור, או הטהור שהניח אצבעו למעלה מן הזב -- אף על פי שיש ביניהן אבן או קורה וכיוצא בהן, הרי זה טמא.

יז) וכן חיבורי הזב שנישאו על הטהור, או חיבורי טהור שנישאו על הזב -- הרי זה טמא, וכאילו נשא כל אחד מהם עצמו של חברו. ואלו הם החיבורים -- השיניים, הציפורניים, והשיער שלהן; וייראה לי שטומאה זו, מדבריהם.

---

הלכות מטמאי משכב ומושב פרק ט

א) דבר שהיה מחובר לארץ, או מסומר במסמרים -- אם היה כוחו יפה וחזק, והקיש עליו הזב, ובעת שהקיש הניד כלי או אוכלין ומשקין מכוח הכיתו, או שהפילן -- הרי אלו טהורין.

ב) ואם לא היה כוחו יפה וחזק, אלא היה מתנדנד, והקיש עליו הזב, והפיל או הניד בכוח הכיתו כלים או אוכלין ומשקין -- הרי אלו טמאין; וכאילו הסיטן, שהרי מכוחו נפלו. זה הכלל -- כל שנפל מכוח היסטו, טמא; מכוח הרעדה, טהור.

ג) כיצד, הקיש על אילן או סוכה שכוחן רע, או על סולם מצרי שאינו קבוע במסמר, או על קורה ודלת וכבש שאינן מחוברין בטיט, או שהקיש על הנגר ועל המנעול ועל המשוט, ובשעה שהקיש הפיל אוכלין ומשקין או כלים -- אפילו הנידן, ולא נפלו -- הרי אלו טמאין.

ד) אבל אם הקיש על אילן או על סוכה שכוחן יפה, או על סולם מסומר, או על כבש או קורה או דלת המחוברין בטיט, או על המריש, או על התנור, ובשעה שהקיש הניד כלים או אוכלין ומשקין -- אפילו הפילן, הרי אלו טהורין. וכן כל כיוצא באלו.

ה) [ב] תנור שהייתה הפת דבוקה בו, והקיש על התנור, ונפל כיכר -- אפילו היה תרומה, הרי זה טהור; ואם היה חרס מן התנור מודבק בכיכר שנפל -- אפילו היה חולין, הרי זה טמא.

ו) [ג] אין המשכב או המרכב מטמא כלים או אוכלין ומשקין, אלא במגע בלבד; אבל אם היו כלים או אוכלים ומשקין למעלה מן המדרס, או שהיה המדרס למעלה מהם -- אפילו לא הפסיק ביניהם אלא נייר, הואיל ולא נגע בהן, הרי אלו טהורין. וכן אם הסיט המשכב את הכלים או את האוכלין והמשקין, הרי אלו טהורין.

ז) [ד] הזב והטהור שישבו בספינה קטנה, היכולה להמיט באדם אחד או באסדה, או שרכבו על גבי בהמה -- אף על פי שאין בגדיהן נוגעין זה בזה, הרי בגדי הטהור טמאים מדרס; וטומאתן בספק, שמא דרס הזב עליהן.

ח) וכן נידה שישבה עם הטהורה במיטה -- בגדיה טמאין מדרס, חוץ מכופח שבראשה; וכן הבגדים שבראש הנס שבספינה, טהורין.

ט) [ה] הנדחק בריחיים שהגוי בתוכן, או זב וכיוצא בו -- הרי בגדיו טמאין מדרס; באיזו ריחיים אמרו, בריחיים שמנדנדין את הקרקע, עד שעוקרין את העומד כאן ודוחפין אותו ממקומו. ודבר ברור הוא שטומאה זו בספק -- שמא נעקר הטמא, ודרס על בגדי הטהור.