הלכות נזקי ממון פרק ו

א) איזה הוא מועד כל שהעידו בו שלשה ימים, אבל אם נגח ביום אחד או נשך או רבץ או בעט או נגף אפילו מאה פעמים אין זה מועד, העידו בו שלשה כתי עדים ביום אחד, הרי זה ספק אם הועד או לא הועד.

ב) אין העדה אלא בפני הבעלים ובפני בית דין שנאמר (שמות כא,כט) והועד בבעליו ואין העדה אלא בבית דין.

ג) שור של חרש שוטה וקטן ומי שהוא במדינת הים שנגחו פטורין, אבל בית דין מעמידין להם אפטרופין ומעידין בהן בפני האפטרופין.

ד) הזיקו אחר שהועדו בפני אפטרופין, אם עדיין הוא תם משלם חצי נזק מגופו ואם הועד בו שלשה ימים ואחר כך הזיק משלם נזק שלם מן היפה שבנכסי אפטרופין ולכשיגדלו היתומים יעשו דין עם האפטרופין וישלמו להן.

ה) שוורים שמשחקין בהן ומלמדין אותן שיגיחו זה את זה אינם מועדים זה לזה ואפילו המיתו את האדם אינן חייבין מיתה שנאמר (שמות כא,כח) כי יגח לא שיגיחוהו.

ו) שור שהועד ונמכר או ניתן במתנה חזר לתמותו, שהרשות שנשתנית משנה דינו, אבל אם השאילו או מסרו לשומר הרי הוא בחזקתו, וכן שור שהועד בפני אפטרופין ונתפקח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן אף על פי שבטל האפטרופוס הרי הן מועדין בחזקתן שהרי ברשות בעליהן הן.

ז) בהמה שהועדה וחזרה בה מדבר שהועדה לו חזרה לתמותה, כיצד, שור שהועד ליגח וחזר שלא ליגח אף על פי שהוא נוגף הרי זה תם לנגיחה, ומאימתי היא חזרתו עד שיהיו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח, וכן בשאר הדברים שהועד להן עד שימשמשו בו ולא יהיה עושה אותן.

ח) שור שהוא מועד למינו הרי זה אינו מועד לשאינו מינו, הועד לאדם אינו מועד לבהמה הועד לקטנים אינו מועד לגדולים, לפיכך אם הזיק את מין שהוא מועד לו משלם נזק שלם ואם הזיק לשאר המינין משלם חצי נזק. היה מועד לשבתות אינו מועד לימות החול ואם הזיק בשבתות משלם נזק שלם ובימות החול משלם חצי נזק, ומאימתי היא חזרתו משיהיו התינוקות ממשמשין בו ביום שהוא מועד לו ולא יהיה מזיק נזק שהועד לו.

ט) נגח שור היום וחמור למחר וגמל ביום שלישי נעשה מועד לכל, ראה שור היום ונגחו ולמחר ראה שור ולא נגחו וביום השלישי ראה שור ונגחו וברביעי ראה שור ולא נגחו ובחמישי ראה שור ונגחו ובששי ראה שור ולא נגחו, נעשה מועד לסירוגין לשוורים, וכן כל כיוצא בזה.

י) ראה שור היום ונגחו ולמחר ראה חמור ולא נגחו ובשלישי ראה סוס ונגחו וברביעי ראה גמל ולא נגחו ובחמישי ראה פרד ונגחו ובששי ראה ערוד ולא נגחו, נעשה מועד לסירוגין לכל ואם נגח ביום שהוא מועד לו אחד משלשת המינין שנגח בסירוגין הרי זה מועד.

יא) נגח בחמשה עשר לחודש זה ובששה עשר לחודש שני ובשבעה עשר לחדש שלישי, אינו מועד עד שישלש בדילוג, שמע קול שופר ונגח קול שופר ונגח קול שופר ונגח, נעשה מועד לשופרות, וכן כל כיוצא בזה.

יב) נגח שלשה שוורים בשלשה ימים זה אחר זה וברביעי נגח חמור ובחמישי נגח גמל או שנגח חמור וגמל בתחלה בשני ימים זה אחר זה ואחר כך נגח שלשה שוורים זה אחר זה הרי זה ספק אם הוא מועד לשוורים בלבד או לשלשת המינין הוא מועד. וכן אם נגח בשלש שבתות זו אחר זו ובאחד בשבת ובשני בשבת או שנגח בחמישי בשבת ובערב שבת וביום השבת ובשתי שבתות הבאות אחריה הרי זה ספק אם הוא מועד לשבתות בלבד או לשלשת הימים ששנים מהן חול.

יג) וכל אלו הספיקות וכיוצא בהן אין מחייבין בהן את המזיק אלא חצי נזק ואם תפש הניזק נזק שלם אין מוציאין מידו.

---

הלכות נזקי ממון פרק ז

א) שור שקשרו בעליו במוסרה ונעל בפניו כראוי ויצא והזיק, אם תם הוא משלם חצי נזק, ואם היה מועד פטור שנאמר ולא ישמרנו הא אם שמרו פטור ושמור הוא זה, וכן אם הזיק בדבר שהוא מועד לו מתחלתו כגון שאכל דברים הראויין לו או שבר ברגלו כדרך הלוכו פטור מלשלם.

ב) היה מועד לקרן ימין ואינו מועד לקרן שמאל ויצא אחר ששמרו כראוי ונגח בין בקרן ימין בין בקרן שמאל משלם חצי נזק.

ג) בהמה שחבלה באדם בין בכוונה בין שלא בכוונה, אם תמה היא משלם חצי נזק מגופה ואם מועדת משלם נזק שלם, ופטור מן השבת ומן הבושת ומן הצער ומן הרפוי, שארבעה דברים אלו לא חייבה תורה בהן אלא לאדם שחבל בחבירו אבל בהמתו שחבלה באדם הרי זה כמי שהזיקה ממונו שאינו חייב אלא נזק בלבד. לפיכך שורו שבייש פטור ואם בייש הוא בעצמו חייב כמו שיתבאר, ושורו שחבל באביו או באמו או שהדליק גדיש חבירו בשבת חייב בנזקיו ואילו היה הוא בעצמו העושה זה היה פטור מלשלם כמו שיתבאר.

ד) המכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות ונגחו שורו של בעל הבית או נשכו כלבו פטור, ואם נגח הוא שורו של בעל הבית, אם היה תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם כדין הנוגח ברשות הרבים.

ה) נפל לבור שבחצר זו והבאיש את מימיו, אם הבאיש מיד בשעת נפילה חייב בנזקי המים ואם אחר זמן פטור שהרי נעשה השור תקלה כבור והמים הרי הן ככלים ולא מצאנו בור שחייב בו על הכלים כמו שיתבאר, ואם הכניס ברשות בעל השור פטור, ואם קבל עליו בעל הבית לשמור הרי הוא חייב בנזק השור שנפל לבור.

ו) הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות והזיק את בעל הבית או שהוזק בו בעל הבית או שחפר בחצר בורות שיחין ומערות, בעל השור חייב בנזקי חצר ובעל חצר חייב בנזקי הבור שהרי עליו לסתמו.

ז) הזיק בעל הבית את השור, אם הזיקו שלא לדעת פטור שהרי אומר לו למה נכנסת שלא ברשות שלא ידעתי עד ששגגתי בך, ואם הזיקו לדעת חייב נזק שלם מפני שיש לו רשות להוציאו מרשותו אבל להזיקו אין לו רשות.

ח) שמין לנזקין, כיצד, הרי ששבר כלי של חבירו בין הוא בין בהמתו אין אומרין למזיק קח אתה את הכלי השבור ושלם לזה דמי כליו אלא אומדין כמה פחת הכלי מדמיו ונותן לו כל הפחת אם היה המזיק מועד או חצי הפחת אם היה תם שנאמר (שמות כא,לו) והמת יהיה לו לניזק. פחת הנבלה על הניזק, ושבח הנבילה חולקין אותו הניזק והמזיק.

ט) כיצד, שור שוה מאתים שנגחוהו ומת והרי הנבלה שוה בשעת מיתה מאה ובשעת העמדה בדין פחתה והרי היא שוה שמונים, אין המזיק משלם אלא מאה אם היה מועד ואם היה תם משלם לו חמשים מגופו.

י) השביחה הנבלה והרי היא שוה בשעת העמדה בדין מאה ועשרים, הרי המזיק משלם לו תשעים אם היה מועד ואם היה תם משלם חמשה וארבעים מגופו וזה הוא שנאמר (שמות כא,לה) וגם את המת יחצון שבח המת יחצון.

יא) שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים והפחיתו חמשים ובשעת העמדה בדין השביח הניזק והרי הוא שוה ארבע מאות ואלולי הנגיחה שהפחיתו היה שוה שמונה מאות בין שפטמו בין ששבח מאליו אינו נותן לו אלא כשעת הנזק, כחש מחמת המכה בשעת העמדה בדין והרי הפחת שוה מאה נותן לו כשעת העמדה בדין.

יב) השביח המזיק בשעת העמדה בדין, אם מחמת שפטמו שבח אינו משתלם ממנו אלא מה שהיה שוה בשעה שהזיק ואם מחמת עצמו השביח משתלם חצי נזק ממנו כלו כשעת העמדה בדין.

יג) על המזיק לטרוח בנבלה עד שממציא אותה לניזק, כיצד, כגון שנפל השור לבור ומת מעלה הנבלה מן הבור ונותנה לניזק ואחר כך שמין לו פחת הנבלה שנאמר (שמות כא,לד) כסף ישיב לבעליו והמת יהיה לו מלמד שהוא חייב להשיב את הנבלה ואת הפחת שפחתה מן החי לניזק ואם היה תם חצי הפחת כמו שביארנו.

---

הלכות נזקי ממון פרק ח

א) שור של ישראל שנגח שור של הקדש או של הקדש שנגח שור של ישראל פטור שנאמר (שמות כא,לה) שור רעהו, וכל הקדשים שחייבין עליהן מעילה הן שאין בהן דין נזקין, ופסולי המוקדשין יש בהן דין נזקין בין שהזיקו בין שהוזקו שהרי יצאו לפדיון ולהיותן חולין.

ב) שלמים שהזיקו גובה מבשרם ואינו גובה מן הבשר כנגד האימורין שהאימורין של קדשים קלים מועלין בהן כמו שביארנו בהלכות מעילה, וכן תודה שהזיקה גובה מבשרה ואינו גובה מן הלחם הבא עמה שאין הלחם מכלל הבשר.

ג) וכיצד גובה, שיאכל הניזק וחבורתו מן הבשר בקדושה כנגד חצי נזק שלו. וכיצד אינו גובה כנגד האימורין, שאם היה לו לגבות בחצי נזקו שוה דינר והיה כל הבשר עם האימורין שוה שני דינרים והבשר בלא אימורין שוה דינר וחצי אינו גובה שני שלישי הבשר אלא חצי הבשר בלבד.

ד) וכן שור ההפקר שהזיק פטור שנאמר שור רעהו עד שיהיו הנכסים מיוחדים לבעלים, כיצד, שור ההפקר שנגח וקודם שיתפוש אותו הניזק עמד אחר וזכה בו הרי זה פטור, ולא עוד אלא שור המיוחד לבעלים שהזיק ואחר שהזיק הקדישו או הפקירו הרי זה פטור עד שיהיו לו בעלים בשעת היזקו ובשעת העמדה בדין.

ה) שור של ישראל שנגח שור של נכרי בין תם בין מועד פטור, לפי שאין הגוים מחייבין את האדם על בהמתו שהזיקה והרי אנו דנין להם כדיניהן, ושור של נכרי שנגח שור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם, קנס הוא זה לגוים לפי שאינן זהירין במצות אינן מסלקין הזיקן ואם לא תחייב אותן על נזקי בהמתן אין משמרין אותה ומפסידין ממון הבריות.

ו) שור תם שהזיק אם מכרו המזיק עד שלא עמד בדין אף על פי שהוא מכור הרי הניזק גובה ממנו וחוזר הלוקח וגובה מן המזיק שמכר לו, שכיון שנגח קול יש לו ולא היה לו ליקח עד שיגבה הניזק.

ז) הקדישו המזיק הרי זה מוקדש כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון, שחטו גובה הניזק מבשרו, נתנו במתנה מה שעשה עשוי ויגבה הניזק ממנו.

ח) הזיק ועמד בדין ואחר כך מכרו אינו מכור, הקדישו אינו מוקדש, נתנו במתנה לא עשה כלום, קדמו בעלי חובות של מזיק ותפסוהו בין שחב עד שלא הזיק בין הזיק עד שלא חב לא זכו אלא הניזק גובה ממנו, שאפילו היה של בעלי חובות מתחלה והזיק הרי זה גובה מגופו.

ט) מועד שהזיק בין עמד בדין בין שלא עמד בדין והקדישו או מכרו או נתנו במתנה או שחטו, מה שעשה עשוי, קדמו בעלי חובות והנהיגוהו בין חב להם עד שלא הזיק בין הזיק עד שלא חב זכו בו, לפי שאין משתלם הניזק אלא מן היפה שבנכסי המזיק והרי כל נכסיו משועבדין לנזק זה.

י) כשבית דין נזקקין לגבות הניזק מנכסי המזיק גובין מן המטלטלין תחלה, אם לא היו לו מטלטלין כלל או שלא היו המטלטלין כנגד כל הנזק גובין השאר מן הקרקע מן היפה שבנכסי המזיק, וכל זמן שימצאו מטלטלין אפילו סובין אין נזקקין לקרקע.

יא) מת המזיק קודם שישלם אין בית דין נזקקין למטלטלין של יתומים אלא לקרקע וגובין לניזק מן הזבורית, מפני שהניזק נעשה כבעל חוב והמטלטלין אינן משועבדין לבעל חוב, ואם תפס הניזק המטלטלין בחיי המזיק גובין לו מהן אחר מותו.

יב) כבר תקנו הגאונים לגבות בעל חוב מן המטלטלין ופשטה תקנה זו בכל בתי דינין, לפיכך מגבין הנזקין מן המטלטלין של יתומים, ואם לא הניח מטלטלין גובין להם מן הזבורית שכל הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יגבה אלא מן הזבורית כמו שיתבאר.

יג) אין הנזקין משתלמין ואין חייבין בכופר ואין הבהמה נהרגת אלא בראיה ברורה ובעדים הכשרים להעיד, שלא תאמר הואיל ואין מצויין באוריות הסוסים וברפת הבקר וגדרות הצאן אלא העבדים והרועים וכיוצא בהן אם העידו שבהמה זו היא שהזיקה את זו שומעין להן או אם העידו קטנים או נשים שאדם זה חבל את זה או העידו בשאר נזקין סומכין עליהן, אין הדבר כן, אלא לעולם אין מחייבין ממון על פי עדים עד שיהיו עדים הכשרים להעיד שאר עדיות ויעידו בבית דין ויחייבו בית דין המזיק לשלם.

יד) שור שהיה רועה על גב הנהר ונמצא שור הרוג בצדו, אף על פי שזה מנוגח וזה מועד ליגח זה מנושך וזה מועד לישך אין אומרין בידוע שזה נשכו וזה נגחו אפילו גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו אין אומרין בידוע שזה הרגו עד שיראוהו עדים כשרים.