הלכות בכורות פרק ה

א) רחל שלא ביברה, וילדה שני זכרים -- אפילו יצאו שני ראשיהן כאחד, אי אפשר שלא קדם אחד: הואיל ואין ידוע איזה יצא ראשון -- הכוהן נוטל את הכחוש, והשני ספק בכור. מת אחד מהן, אין לכוהן כלום: שזה החי, ספק הוא; והמוציא מחברו, עליו הראיה.

ב) וכן אם ילדה זכר ונקבה -- הרי הזכר ספק, שמא הנקבה יצאת תחילה; לפיכך אין לכוהן כלום -- שהמוציא מחברו, עליו הראיה.

ג) [ב] שתי רחלות שלא ביכרו, וילדו שני זכרים -- שניהם לכוהן; זכר ונקבה, הזכר לכוהן. שני זכרים ונקבה -- הכוהן נוטל את הכחוש, והשני ספק בכור; ואם מת אחד מהן, אין לכוהן כלום: שזה הזכר החי, ספק בכור הוא; והמוציא מחברו, עליו הראיה.

ד) ילדו שתי נקבות וזכר, או שני זכרים ושתי נקבות -- הרי הזכרים ספק בכור: שאני אומר שמא הנקבה נולדה תחילה, ואחר כך הזכר; לפיכך אין כאן לכוהן כלום -- שהמוציא מחברו, עליו הראיה.

ה) אחת ביברה ואחת שלא ביברה, וילדו לו שני זכרים -- אחד לו ואחד לכוהן, וכל אחד מהם ספק בכור; והכוהן נוטל את הכחוש. מת אחד מהן, אין כאן לכוהן כלום: שזה החי, ספק הוא. וכן אם ילדו זכר ונקבה, אין כאן לכוהן כלום: שזה הזכר, ספק בכור הוא.

ו) [ג] כל בכור שהוא ספק -- דינו שירעה עד שייפול בו מום, וייאכל לבעליו. ואם תפשו הכוהן, אין מוציאין אותו מידו; ואוכל אותו במומו, אבל אינו מקריבו -- שאין מקריב לעולם אלא בכור ודאי, שמא ישחוט חולין בעזרה.

ז) [ד] מי שהיה בעדרו מבכרות ושאינן מבכרות, וילדו ואין שם אדם, ונכנס ומצא את המבכרות מניקות נקבות, ואת שאינן מבכרות מניקות זכרים -- אינו חושש שמא בנה של זו בא לו אצל זו, ובנה של זו בא לו אצל זו; אלא הרי הדבר בחזקתו, שכל אחת מניקה בנה.

ח) [ה] שניים שהפקידו שני זכרים אצל הרועה, האחד בכור והשני פשוט, ומת אחד מהן -- מניח הרועה השני ביניהן ומסתלק; והרי הוא ספק בכור, ושניהן חולקין אותו: שאין אחד מהן מכיר את שלו.

ט) [ו] הפקיד בכור אצל בעל הבית, והניחו בעל הבית עם פשוט שלו, ומת אחד מהן, ואין ידוע איזה הוא -- המוציא מחברו, עליו הראיה; והרי הוא ספק בכור. ואפילו רועה כוהן שהניח בכורו בחצר בעל הבית, עם פשוט של בעל הבית, ומת אחד מהן -- המוציא מחברו, עליו הראיה; ואין מוציאין מחצר בעל הבית, אלא בראיה: שהרי מדעת בעל הבכור, הניחו עם הפשוט של בעל הבית.

י) [ז] לא נחשדו ישראל על הבכורות; לפיכך נאמן הישראלי לומר, זה ספק בכור הוא, ורואין לו מומו, ואוכל אותו במומו.

יא) [ח] כל הקודשים שקדם מום קבוע להקדשן, ונפדו -- חייבין בבכורה; ואם קדם מום עובר להקדשן, או שהקדישן תמימין ואחר כך נולד להן מום קבוע, ונפדו -- פטורין מן הבכורה: שהרי לא יצאו לחולין לכל דבר -- מפני שהן אסורין בגיזה ועבודה, כמו שביארנו בהלכות מעילה.

יב) [ט] הלוקח בהמה ממעות מעשר שני בירושלים, חייבת בבכורה. אבל הלוקח בהמה מפירות שביעית, הרי זו פטורה מן הבכורה: לפי שאינו רשאי לעשות סחורה בפירות שביעית -- שהרי נאמר בה "והייתה שבת הארץ לכם, לאוכלה" (ויקרא כה,ו), ולא לסחורה; ואם תהיה חייבת בבכורה -- הרי זה משתכר בבכור, שהרי יצא מתורת פירות שביעית.

יג) כבר ביארנו בהלכות מאכלות אסורות, שאסור לעשות סחורה בדברים האסורים באכילה; וכן ביארנו בתרומות, שאסור לעשות סחורה בתרומות. וכן אסור לעשות סחורה בבכורות, אף על פי שמותר למוכרם על דרך שביארנו. [י] לקח בכור למשתה בנו, או לרגל, ולא צרך לו -- מותר למוכרו.

יד) [יא] אין שמין בכורות תמימין לישראל, אבל שמין להן בכורות בעלי מומין. ושמין בכורות תמימין לכוהנים בזמן הזה, שהן עומדין להיאכל במומן; ואין צריך לומר, ששמין להן בעלי מומין.