הלכות זכיה ומתנה פרק ז

א) מנהג פשוט ברוב המדינות שבזמן שישא אדם אשה משלחין לו ריעיו ומיודעיו מעות כדי שיתחזק בהן על ההוצאה שמוציא באשתו ובאים אותן הריעים והמיודעים ששלחו לו ואוכלין ושותין עם החתן בשבעת ימי המשתה או במקצתן, הכל כמנהג המדינה, ואלו המעות שמשלחין נקראין שושבינות, ואותם ששלחו המעות ואוכלין ושותין עם החתן נקראים שושבינין.

ב) השושבינות אינה מתנה גמורה, הדברים ידועים שלא שלח זה עשרה דינרין בשביל שיאכל וישתה בזה ולא שלח אלא מפני שבדעתו היה שאם ישא הוא אשה יחזור וישלח לו כמו ששלח לו, לפיכך אם נשא זה אשה ולא החזיר לו השושבינות הרי זה תובעו בדין ומוציא ממנו.

ג) ואין יכול לתבעו עד שישא כדרך שנשא הוא, כיצד ראובן שנשא בתולה ושלח לו שמעון שושבינות ואחר כך נשא שמעון אלמנה, אינו יכול לתבוע להחזיר לו השושבינות שהרי אומר לו איני מחזיר לך אלא בבתולה כמו שנתת לי, וכן אם שלח לו בנשואי אלמנה אינו יכול לתובעו להחזיר לו בנשואי בתולה.

ד) עשה ראובן משתה בגלוי ובפרהסיה ועשה שמעון בצנעה, או שעשה ראובן בצנעה ושמעון בפרהסיה אינו יכול לתבעו, שהרי אומר לו איני עושה עמך אלא כדרך שעשית עמי.

ה) ראובן שנשא אשה ושלח לו שמעון שושבינות ואכל ושתה עמו ואחר כך נשא שמעון כנשואי ראובן עצמן ובא ראובן ואכל ושתה עמו, או שקרא לו שמעון ולא רצה לבא, או שהיה במדינה ושמע קול טבלא במקום שאין דרכן לקרות אחד אחד אלא כל השומע יבא, ושמע ולא בא, חייב להחזיר לו השושבינות כולה, שהרי ידע ולא בא או קרא לו במקום שדרכן לקרות אחד אחד ולא בא.

ו) לא היה ראובן במדינה מנכין לו דמי מה שאכל ושתה שמעון אצלו ומחזיר לו שאר השושבינות, וכן אם היה במדינה ולא קראהו או לא הודיעו מנכין לו ויש לו עליו תרעומת מפני שלא הודיעו.

ז) וכמה מנכין, נהגו בנכוי אם דינר אחד שלח לו שמעון אינו מחזיר לו כלום שהרי זה דמי מה שאכל, ואם יתר על הדינר עד סלע מנכה לו מחצה, מסלע ולמעלה אומדין דעת המשלח.

ח) ושיעור השושבינות אם אדם חשוב מנכה לו מחצה, ואם צר עין ומדקדק בהוצאתו אינו מנכה לו אלא שיעור מה שאכל ושתה ומשלם לו השאר.

ט) מת שמעון קודם שישא אשה או שנשא ומת בתוך ימי המשתה אין ראובן חייב להחזיר ליורשי שמעון כלום שהרי אומר להם תנו לי שושביני ואשמח עמו.

י) לפיכך אם שמח עמו ואחר כך מת שמעון, או קרא לו ולא בא או שלא היה במדינה או שלא הודיעו הואיל ושלמו ימי המשתה ואחר כך מת שמעון, חייב ראובן להחזיר השושבינות ליורשיו או כולה או בנכוי אם לא הודיעו או לא היה עמו במדינה.

יא) מת ראובן ואחר כך נשא שמעון אשה ושלמו ימי המשתה, מקום שנהגו לגבות השושבינות מיורשין כופין יורשי ראובן להחזיר בנכוי, ומקום שלא נהגו אין היורשין משלמין כלום.

יב) מת ראובן אחר שנשא שמעון אשה ושלמו ימי המשתה, כופין את יורשיו ומשלמין השושבינות בכל מקום, שהרי נתחייב אביהן לשלם, ואם כולה היה חייב לשלם משלמין כולה, ואם בנכוי משלמין בנכוי.

יג) חמשה דברים נאמרו בשושבינות, נגבית בבית דין שאינה אלא כמו מלוה, ואינה משתלמת אלא בעונתה כעין נשואי ראשון, שזה כמו תנאי הוא אף על פי שלא פירש שעל דעת זה שלחה, ואין בה משום ריבית, אפילו שלח לו דינר והחזיר לו עשרה מותר שלא על מנת להוסיף לו שלח, ואין השביעית משמטתה שאינו יכול לגוש אותו ולתובעו עד שישא כדרך שנשא הוא, ואין הבכור נוטל בה פי שנים כשתחזור ליורשין מפני שהוא ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כמו שיתבאר במקומו.

יד) השולח תשורה לחבירו, או שנתן לו מעות כשמטה ידו והוא ממאן ליקח וזה נשבע שאי אפשר שלא תקח והפציר בו עד שלקח וכן כל כיוצא בהן, אף על פי שלא פירש הרי אלו מתנה, ואינו יכול לחזור הוא ולתבוע עד שיפרש שהוא מלוה.

טו) וכן השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן ופירות בעת הנשואין, אין נגבין בבית דין, מפני שהיא גמילות חסדים, ולא נאמרו דיני שושבינות אלא במעות בלבד.

---

הלכות זכיה ומתנה פרק ח

א) הסומה או הפסח, או הגדם, או החושש בראשו, או בעינו, או בידו או ברגלו וכיוצא בהן הרי הוא כבריא לכל דבריו במקחו או בממכרו ומתנותיו.

ב) אבל החולה שתשש כח כל הגוף, וכשל כחו מחמת החולי עד שאינו יכול להלך על רגלו בשוק והרי הוא נופל על המטה, הוא הנקרא שכיב מרע, ומשפטי מתנותיו אינם כמתנת בריא, כיצד שכיב מרע שצוה ואמר ליתן לפלוני כך וכך בין בחול בין בשבת, בין כתב בין לא כתב, זכו הכל כשימות בכל מה שנתן להם ואינו צריך קנין, שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין הן, ודבר זה מדברי סופרים, ואף על פי שאינו אלא מדבריהם עשו אותה כשל תורה, כדי שלא תטרף דעתו עליו כשידע שאין דבריו קיימים.

ג) לפיכך אם אמר קנו ממני, אפילו בשבת קונין ממנו שזה הקנין אינו צריך.

ד) ואין שכיב מרע צריך לומר אתם עדי, אלא כל השומע את דבריו הרי זה עד, שאין אדם משטה בשעת מיתה.

ה) שכיב מרע שצוה לתת מתנה לעובר שבמעי אמו, זכה העובר מפני שדעתו של אדם קרובה אצל בנו כמו שביארנו.

ו) אמר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ואם נקבה מאתים, וילדה זכר נוטל מנה, ילדה נקבה נוטלת מאתים, ילדה זכר ונקבה הזכר נוטל מנה והנקבה מאתים, ילדה טומטום ואנדרוגינוס נוטל כפחות שבשניהם.

ז) שכיב מרע שאמרו לו נכסיו למי, ואמר להם דומה שיש לו בן או שאשתו מעוברת עכשיו שאין לו בן או שאין אשתו מעוברת נכסיו לפלוני, ונודע שיש לו בן או שהיתה אשתו מעוברת אף על פי שהפילה או מת הבן אחר כך, אין מתנתו מתנה.

ח) מתנת שכיב מרע אינה קונה אלא לאחר מיתה, ואין אחר זוכה בדבר שצוה לו בין במקרקע בין במטלטלי אלא לאחר מיתה.

ט) לפיכך מוציאין לכתובת האשה ומזון האלמנה והבנות מיד אלו שצוה לתת להם, שהרי במיתתו נתחייבו הנכסים בכתובה ובמזונות, ואלו שנתן להם לא יקנו אלא לאחר מיתה.

י) מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין, בין שהיתה במקצת נכסיו בין שהיתה בכל נכסיו, חוששין לה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, והואיל ומתנה זו לא תקנה אלא לאחר מיתה, אין שטר לאחר מיתה והרי המתנה בטילה.

יא) ואם קנו ממנו כדי ליפות כח המקבל, כגון שכתוב וקנינו ממנו מוסיף על מתנה זו, הרי היא קיימת.

יב) שכיב מרע שאמר כתבו ותנו לפלוני מנה, ומת קודם שיכתבו ויתנו לו, אין כותבין ואין נותנין, שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה.

יג) ואם אמר כתבו, כדי ליפות כח המקבל כגון שאמר תנו מנה לפלוני ואמר ואף כתבו ותנו לו, הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לאחר מיתה.

יד) שכיב מרע שכתב כל נכסיו מתנה סתם ולא שייר כלום, אם עמד חוזר, ואפילו קנו מידו כדי ליפות את כחו, בין שהקנה כל נכסיו לאחד בין שכתבם לשנים, שאומד דעת הוא שלא נתן זה הכל אלא שנתכוון שלא יקנו כלום אלא לאחר מותו.

טו) שייר כלום לעצמו בין קרקע בין מטלטלין, הרי זו מתנה במקצת וסתמה כמתנת בריא שקונה מזמן הכתיבה לפיכך אינו חוזר, והוא שקנו מידו שמתנת שכיב מרע במקצת צריכה קנין, בין עמד בין לא עמד.

טז) במה דברים אמורים בשנתן סתם, שהרי אנו אומדין דעתו ואומרין הואיל ושייר לא נתכוון אלא להקנות לו מחיים במתנת בריא.

יז) אבל אם נתן לו המקצת בפירוש במתנת שכיב מרע שאינו אלא לאחר מיתה אינו צריך קנין ואם עמד חוזר, ואם לא עמד קנה זה המקצת, ואם היה בה קנין, לא קנה אלא אם כן היה מיפה כחו כמו שביארנו.

יח) אל תטעה בשכיב מרע שכתב כל נכסיו ופירש שנתן הכל מעכשיו והקנה מחיים, שאין זה מתנת שכיב מרע אלא כשאר כל מתנות הבריאים, שאם הגיע השטר ליד המקבל או שקנו מיד הנותן קנה הכל ואין יכול לחזור בו.

יט) הנותן מתנה כשהוא שכיב מרע וכתב בה בחיים ובמות או מחיים ובמות, בין בכל בין במקצת, הואיל וכתוב בו ובמות הרי זו מתנת שכיב מרע, שזו שכתוב בה ובמות שלא יקנה אלא לאחר מיתה, וזה שכתוב בה מחיים סימן ליישב את דעתו שיחיה מחולי זה.

כ) שכיב מרע שנתן הנכסים שהדבר גלוי שהן כל נכסים שיש לו, הרי זה כמתנה במקצת ואם קנו מידו ועמד אינו חוזר, חוששין אנו שמא נשארו לו נכסים אחרים במדינת הים, עד שיאמר כל נכסי שהן אלו או שהיה מוחזק שאין לו נכסים אלא אלו, ואחר כך תהיה המתנה בכל.

כא) שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים, רואין אם כמחלק כתבם, מת קנו כלן, עמד חוזר בכולן, ואם כנמלך אחר ששייר חזר וכתב וקנו מידו על כל אחד ואחד, מת קנו כולן, עמד אינו חוזר אלא באחרון שהרי נתן לו כל הנכסים הנשארים.

כב) הכותב כל נכסיו לעבדו ועמד חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד, שהרי יצא עליו שם בן חורין.

כג) שכיב מרע שצוה מחמת מיתה, כגון שהיתה דעתו נוטה שהוא מת ודאי, וניכר דבר זה מכלל דבריו, אף על פי שקנו מידו במקצת אם עמד חוזר.

כד) והמפרש בים, והיוצא בשיירה, והיוצא בקולר, והמסוכן והוא שקפץ עליו החולי והכביד עליו חליו, כל אחד מארבעתן כמצוה מחמת מיתה, והרי דבריו ככתובין וכמסורין ומקיימין אותן אם מת, ואם ניצל ועמד אפילו קנו מידו במקצת חוזר, כדין כל מצוה מחמת מיתה.

כה) שכיב מרע שניתק מחולי לחולי, אם לא עמד ולא הלך על משענתו בשוק מתנתו מתנה.

כו) עמד בין החולי שצוה בו ובין החולי שמת ממנו והלך על משענתו, אומדין אותו על פי רופאים, אם מחמת חולי הראשון מת מתנתו קיימת ואם לאו אין מתנתו קיימת, ואם הלך בשוק בלא משענת אינו צריך אומד אלא בטלו מתנותיו הראשונות.

כז) מתנת שכיב מרע שאין כתוב בה שמתוך החולי הזה שצוה בו מת ואין העדים מצויין לשאול להם, אף על פי שהרי זה המצוה מת, הרי המתנה בטילה, שאין מיתתו ראיה, שמא מחולי שנתן בו המתנה נרפא ואחר כך חלה חולי אחר ומת, לפיכך הנכסים בחזקת היורשין, עד שיביא ראיה שמתוך החולי הזה שנתן בו מתנה זו מת.

---

הלכות זכיה ומתנה פרק ט

א) שכיב מרע שצוה ואמר לא תגלו מתנה זו ולא תודיעו בה אדם אלא לאחר מיתה, הרי זו מתנה קיימת ואינה מתנה מסותרת, שבעת שהקנה שהוא אחר מותו הרי אמר גלו אותה.

ב) מצוה מחמת מיתה אין צריך לומר גלו את המתנה, אלא אף על פי שהיא כתובה סתם אין חוששין לה שמא מסותרת היא.

ג) שכיב מרע שצוה ואמר יטול פלוני כל נכסי או מקצת נכסי, או יחזיק, או יזכה, או יקנה, כולן לשון מתנה היא, וכן אם אמר יחסן או יירש על מי שראוי ליורשו הרי זה קנה.

ד) אמר יהנה פלוני בהן, יעמד בהן, ישען בהן, לא קנה.

ה) שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר, אם אינו ראוי ליורשו נוטלן משום מתנה, ואם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה, במה דברים אמורים בשהיה היורש הזה אחת מבנותיו או אחד מכלל בני בניו או אחד מכלל אחיו וכיוצא בהן משאר יורשין, אבל אם כתבהו לאחד מבניו לא עשהו אלא אפוטרופוס כמו שביארנו.

ו) מי שאמרו לו בשעת מיתתו נכסיך למי הן שמא לפלוני ואמר להן אלא למי, רואין אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה.

ז) גר שיש לו בן שאין הורתו בקדושה, הואיל ואינו יורשו כמו שיתבאר במקומו, כך אינו יכול ליתן לו כל נכסיו במתנת שכיב מרע, לא כל נכסיו ולא מקצתן, שלשון ירושה ומתנה לגבי יורש אחד הן, ואם תאמר יקנה נמצא זה יורש את אביו.

ח) לפיכך אם נתן לגר משאר הגרים מתנתו קיימת.

ט) שכיב מרע שהודה שיש לו לפלוני אצלי כך וכך תנוהו לו, או שאמר כלי פלוני פקדון הוא בידי לפלוני תנוהו לו, חצר פלונית של פלוני הוא, חוב שיש לי ביד פלוני אינו שלי של פלוני הוא, בכל אלו הדברים וכיוצא בהן הודאתו הודיה, ואפילו הודה הגר לבנו שאין הורתו בקדושה דבריו קיימין, אפילו הודה שכיב מרע לגוי נותנין לו.

י) אבל שכיב מרע שצוה ליתן לגוי מתנה אין שומעין לו, שזה כמי שצוה לעבור עבירה מנכסיו.

יא) אמר פלוני עבדי עשו אותו בן חורין, או שאמר עשיתי אותו בן חורין, או הרי הוא בן חורין, כופין את היורשין ומשחררין אותו, שעבד ישנו במקצת מצות.

יב) אמר פלונית שפחתי עשו לה קורת רוח, עושין לה קורת רוח ואינה עובדת אלא עבודה שהיא רוצה בה מכל העבודות הידועות לעבדים באותו מקום.

יג) שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחד, ואמר הלה איני רוצה בהן לא קנה.

יד) שתק ואחר כך צוח קנה, שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין הן, וכיון ששתק אינו יכול לחזור בהן.

טו) שכיב מרע שכתב לזה וחזר וכתב לאחר האחרון קנה, שיש לו לחזור עד שימות, בין בכל בין במקצת בין לעצמו בין לאחר, ואפילו כתב וזכה לראשון וכתב וזכה לאחרון, האחרון קנה, ששכיב מרע שזכה עדיין מתנת שכיב מרע היא.

טז) אבל שכיב מרע שכתב וזכה וקנו מידו אין לאחר קנין כלום, ואינו יכול לחזור בו לא לאחר ולא לעצמו, בין שנתן הכל בין שנתן מקצת.

יז) שכיב מרע שחזר במקצת חזר בכל, כיצד נתן כל נכסיו לראשון וקנו מידו כדי ליפות את כחו, וחזר ונתן מקצתן לאחר וקנו מידו כדי ליפות את כחו, השני קנה, אבל הראשון לא קנה כלום בין שעמד בין שמת.

יח) נתן מקצת נכסיו וקנו מידו, ואחר כך נתן כלן לאחר וקנו מידו כדי ליפות את כחו, אם מת קנה הראשון המקצת וקנה השני את השאר, ואם עמד, ראשון קנה שני לא קנה.

יט) שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ולא שייר כלום או הפקיר או חלקן לעניים, אם עמד חוזר בכל.

כ) מכר כשהוא שכיב מרע, ממכרו קיים כבריא.

כא) מכר כל נכסיו, אם המעות עצמן קיימות אם עמד חוזר, ואם הוציא המעות אינו יכול לחזור.

כב) מתנה שהיא סתם ולא נתפרש בה שהיה בריא כשנתן או שהיה שכיב מרע, הוא אומר שכיב מרע היית והרי עמדתי ואחזור במתנתי, ומקבל מתנה אומר בריא היה ואינו יכול לחזור, על המקבל להביא ראיה שבריא היה, לא מצא ראיה נשבע הנותן שבועת היסת ויפטר ותעמוד הקרקע בחזקת הנותן.

כג) אבל אם היו מטלטלין ביד המקבל, מתוך שיכול לומר שלי הן ישבע היסת שבריא היה כשנתן לו מתנה זו.

כד) מי שמת ונמצא מתנה קשורה על ירכו, אף על פי שהיא בעדים וקנו מידו ליפות כח אלו שנתן להם הרי זו אינה כלום, שאני אומר כתבה ונמלך.

כה) ואם זכה בה לאחר, בין מן היורשין בין שאינו מן היורשין, כל הדברים שבה קיימין ככל מתנת שכיב מרע.

כו) וכן מי שכתב שטר חוב על עצמו בשם אחר, או בשם אחד מבניו או מן היורשין ונתן השטר עד יד שליש ואמר לו יהיה זה אצלך, ולא פירש לו כלום, או שאמר לו הנח עד שאומר לך מה תעשה ומת, הרי זו אינה כלום.