הלכות מטמאי משכב ומושב

הלכות מטמאי משכב ומושב. יש בכללן ארבע מצוות עשה, וזה הוא פרטן: (א) דין טומאת נידה; (ב) דין טומאת יולדת; (ג) דין טומאת זבה; (ד) דין טומאת זב. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.

---

הלכות מטמאי משכב ומושב פרק א

א) הזב והזבה והנידה והיולדת -- כל אחד מארבעתן אב מאבות הטומאות, מטמאין כלים במגע, ומטמא אדם במגע ובמשא; ומטמא משכב ומושב ומרכב מתחתיו, ועושה אותן אב טומאה, ומטמא מדף על גבו.

ב) אחד זבה קטנה ואחד זבה גדולה, ואחד זבה מחמת עצמה או מחמת אונס; ואחד זב בעל שתי ראייות או בעל שלוש: טומאת כולן, שווה לטמא אחרים.

ג) קטנה בת יום אחד, מיטמא בנידה; בת עשרה ימים, בזיבה; בת שלוש שנים ויום אחד, מטמאה את בועלה כמו שיתבאר.

ד) קטן בן יום אחד, מיטמא בזיבה. ואחד גרים ועבדים, ואחד ישראל -- מיטמאין בנידה ובזיבה.

ה) סריס אדם, סריס חמה -- מיטמאין בזיבה כשאר הבריאין.

ו) אין האישה מיטמאה בלובן, ולא האיש באודם; אלא האישה באודם, והאיש בלובן.

ז) טומטום ואנדרוגינוס, נותנין עליהם חומרי האיש וחומרי האישה: מיטמאין בלובן כאיש, ובאודם כאישה. וטומאתן בספק; לפיכך אין שורפין עליהן תרומה וקודשים, ואין חייבין עליהן על טומאת מקדש וקודשיו. ראה לובן ואודם כאחד, שורפין עליהן את התרומה ואת הקודשים; אבל אין חייבין עליהן על מקדש וקודשיו -- שנאמר "מזכר עד נקבה, תשלחו" (במדבר ה,ג), עד שתהיה הטומאה טומאת זכר ודאי או טומאת נקבה ודאית. וכן הנוגע בלובן ואודם שלו כאחת, אינו חייב על טומאת מקדש וקודשיו; נגע הוא בעצמו בלובן ואודם שראה, הרי זה חייב על ביאת המקדש.

ח) דם הנידה, או דם הזבה, או דם היולדת -- מטמא בכל שהוא, במגע ובמשא: שנאמר "והדווה בנידתה, והזב" (ויקרא טו,לג), מפי השמועה למדו שמדווה כמוה. וכבר ביארנו בעניין איסור נידה, שחמישה דמים טמאים באישה; אבל אם ראתה דם ירוק -- הרי הוא טהור, ואינו כמו רוקה ושאר משקין היוצאין ממנה, שהרוק מתעגל ויוצא, וזה שותת ויורד.

ט) אישה שיצא הוולד מדופנה, ויוצא עימו דם מן הדופן -- הרי אותו דם אב מאבות הטומאות, כדם הנידה והלידה והזיבה: שהמקור, מקומו טמא. והאישה טהורה, עד שייצא ממנה דם דרך הרחם.

י) מקור האישה שנעקר ונפל לארץ, האישה טמאה טומאת ערב; וכן מקור שהזיע כשתי טיפי מרגלייות, האישה טמאה טומאת ערב. אבל אינה נידה, עד שתראה אחד מחמישה דמים המטמאין אותה. [יא] הזיעה טיפה אחת -- הרי האישה טהורה, שאינה אלא מחוץ למקור.

יא) [יב] זובו של זב -- אב מאבות הטומאות כזב, שנאמר "זובו, טמא הוא" (ויקרא טו,ב); ומטמא במגע ובמשא, בכל שהוא. ראייה ראשונה של זב -- אינה מטמאה במשא, והרי היא כשכבת זרע, בין מאיש גדול, בין מקטן. וכן המשכבות והמושבות שישב עליהם, משראה ראייה ראשונה עד שראה השנייה -- טהורין: שאינו קרוי זב אלא אחר ראייה שנייה, כמו שביארנו בהלכות מחוסרי כפרה. ראה אחת מרובה כשתיים, אין טמא אלא המסיט טיפה אחרונה.

יב) [יג] ראייה ראשונה של מצורע -- מטמאה במשא, שנאמר "כל צרוע וכל זב, וכול, טמא לנפש" (במדבר ה,ב), הרי הצרוע כזב גמור: מה זב גמור, זובו מטמא במשא -- אף מצורע, ראייתו הראשונה מטמא במשא.

יג) [יד] רוקו של זב, ומימי רגליו, ושכבת זרעו -- כל אחד משלושתן אב טומאה, דין תורה; ומטמא בכל שהוא, במגע ובמשא: הרי הוא אומר ברוק "וכי ירוק הזב, בטהור" (ויקרא טו,ח); ומימי רגליו ושכבת זרעו, אי אפשר שלא יהיה בהן ציחצוחי זיבה כל שהוא. [טו] ואחד זב, ואחד נידה ויולדת וזבה -- כל אחד מהן, רוקו ומימי רגליו אב טומאה כזב; וכן כל מקום שנאמר בהלכות אלו הזב -- אחד הזב, ואחד שאר הארבעה.

יד) [טז] תשעה משקין בזב: שלושה מהן, אב טומאה; והן -- רוקו, ושכבת זרעו, ומימי רגליו. וכל אחד מאלו מטמא אדם וכלים בכל שהוא, כמו שביארנו.

טו) ושלושה מהן, כוולד הטומאה; ואלו הן -- דמעת עיניו, ודם מגפתו, וחלב האישה. כל אחד מאלו כמשקין טמאין שאין מטמאין אדם, אבל מטמאין כלים מדברי סופרים כמו שיתבאר.

טז) ושלושה מהן, טהורין; ואלו הן -- זיעתו, וליחה סרוחה היוצאת ממנו, והראי. הרי אלו השלושה מן הזב וחבריו, כמותן משאר האדם.

יז) כיחו וניעו ורירו ומי האף שלו -- הרי הן כרוקו לכל דבר, ובכלל הרוק הן חשובין. דם היוצא מפי אמה, ודם השותת מפיו -- הרי הם בכלל דם מגפתו; היה מוצץ וירק דם -- הרי זה מטמא כרוק, שהדם שימצוץ אי אפשר לו בלא ציחצוחי רוק.

---

הלכות מטמאי משכב ומושב פרק ב

א) דם נידה וזבה ויולדת, מטמא לח ויבש. אבל זובו של זב, ורוקו, ושכבת זרעו -- אינו מטמא אלא כל זמן שהוא לח; אבל יבש יותר מדיי, אינו מטמא. ועד כמה, אם שורין אותן בפושרין מעת לעת, וחוזר לכמות שהיה -- הרי זה מטמא כלח: אם היו המים פושרין בתחילתן, אף על פי שאינן פושרין בסופן. וכל הדברים האלו, דברי קבלה.

ב) פשתן שטוותו נידה, המסיטו טהור; ואם היה לח -- הרי זה מטמא, מפני רוק פיה. [ג] זב שהניח פיו על פי הכוס, ונמלך שלא לשתותו -- המסיט את הכוס טהור; שתה ממנו הזב כל שהוא -- המסיטו טמא, מפני משקה פי הזב.

ג) [ד] זב שנשך את הפת ואת הבצל, המסיטן טהור; נשך את הקישות ואת המלפפון -- המסיטן טמא, מפני משקה פי הזב המתערב בהן. [ה] קליפי פולין וקליפי תורמוסין שקצצן הגוי -- המסיטן טמא, שכל הגויים כזבין לכל דבריהן כמו שיתבאר; הקליפין שבשווקין, הולכין בהן אחר הרוב.

ד) [ו] דם טמא שנתערב במים -- אם בטלו מראיו, הכול טהור; נתערב בדם טהור וביין, רואין אותו כאילו הוא מים. וכן רוק טמא שנתערב במים -- אם היה קשור כברייתו, הרי זה טמא; ואם נמחה במים -- אם בטלו מראיו, הכול טהור. נתערב ברוק אחר, רואין אותו כאילו הוא מים.

ה) וכן מי רגלי טמא מאלו שנתערבו במים -- אם בטלו מראיהן, הכול טהור; ואם לאו, טמא. נתערבו ביין, או במי רגליים טהורין -- רואין אותן כאילו הן מים. נתערבו במי רגליים של גויים, הולכין אחר הרוב.

ו) כיצד, עוקה או כלי גדול שהיו ישראל וגויים מטילין שם מי רגליהם -- אם רוב גויים, הכול טמא; ואם רוב ישראל, הכול טהור; מחצה למחצה, הכול טמא. וכן אם נתערב מי רגלי גוי זה, במי רגלי ישראל זה -- הולכין אחר הרוב.

ז) שואלין מי רגליים מכל מקום, ואין חוששין שמא של נידות הן -- שלא נחשדו בנות ישראל, לכנס את מי רגליהן כשהן נידות.

ח) חרס שהיה הזב או הזבה מטילין בו מימי רגליהן, וכיבסו פעם ראשונה ושנייה -- הרי המשקין שכיבסו בהן טמאין. ופעם שלישית -- טהורין, בין שכיבסו במים בין שכיבסו במימי רגליים: שהרי לא נשאר בה לחלוחית ממימי רגליים הראשונים.

ט) זבה שנעקרו מימי רגליה בסוף שבעת ימי הספירה, וירדה וטבלה, והטילה מים אחר הטבילה -- הרי הן ספק אם אחר עקירה הולכין, וזבה הייתה, או אחר היציאה, שהיא טהורה. וכן גויה שנעקרו מימי רגליה, ונתגיירה וטבלה, והטילה מים אחר שטבלה -- הרי זה ספק אם אחר עקירה הולכין, והרי הם כמי רגלי הנוכרי, או אחר יציאה, והרי הן כמימי רגלי ישראל הטהורין.

י) העבדים מיטמאין בזיבה ובנידה ובלידה, כישראל; אבל הגויים אין מיטמאין, לא בזיבה ולא בנידות ולא בלידה -- דין תורה: שנאמר "דברו אל בני ישראל, ואמרתם אליהם: איש איש, כי יהיה זב" (ויקרא טו,ב) -- בני ישראל מיטמאין בזיבה, לא הגויים. וחכמים גזרו על כל הגויים שיהיו טמאים כזבים לכל דבריהם, זכרים ונקבות: והוא -- שיהיה הזכר בן תשע שנים ויום אחד ומעלה, והנקבה בת שלוש שנים ויום אחד ומעלה; אבל הקטנים למטה מזמן זה, לא גזרו עליהם טומאה -- שעיקר הגזירה, כדי שלא יהיה תינוק ישראל רגיל אצל הגוי במשכב זכור, ופחות מזמן זה, אין ביאתן ביאה.

יא) בעת שגזרו עליהן, לא גזרו על שכבת זרע שלהן; אלא שכבת זרעו של גוי, טהורה כדין תורה. ומפני מה לא גזרו עליה טומאה, כדי להודיע שטומאתן מדברי סופרים: שהרי הכול יודעין שאילו היו זבין דין תורה, הייתה שכבת זרען אב טומאה כשכבת זרע הזב; ומאחר שיודעין בטומאתן שהייתה מדברי סופרים, לא יבואו לשרוף עליהן תרומה וקודשים.

יב) נמצאת למד שזובו של גוי, ודם נידה או דם זיבה ולידה של גויה, והגוי והגויה עצמן -- אף על פי שהן נקיים מן התורה מדם וזוב, ורוק הגוי, ומימי רגליהם, ומשכבן ומרכבן, ובועל גויה -- כל אחד מאלו אב טומאה מדברי סופרים; לפיכך אין חייבין עליהן על ביאת מקדש וקודשיו, ואין שורפין עליהן את התרומה.

יג) וכולן מטמאין אדם וכלים במגע, ומטמאין אדם במשא -- כמו הזב לכל דבר, אלא שהטומאה מדבריהם כמו שביארנו. ודם נוכרית כרוקה; ומימי רגליה מטמא לח, ואינו מטמא יבש.

---

הלכות מטמאי משכב ומושב פרק ג

א) בועל נידה -- כנידה, שהוא אב מאבות הטומאות של תורה, מטמא כלים במגע, ומטמא אדם במגע ובמשא, ומטמא בהיסט, ומטמא משכב ומרכב כנידה.

ב) אין משכב בועל נידה ומרכבו, כמשכב נידה ומרכבה: שהמשכב או המרכב שדרסה עליו נידה, אב מאבות הטומאות; ומשכב בועל נידה ומרכבו, ולד טומאה ככלים שנוגע בהן -- שאינן מטמאין אדם ולא כלים, אלא אוכלין ומשקין בלבד.

ג) ולמה נגרעה טומאת משכבו מטומאת משכבה, מפני שנאמר בבועל נידה "ותהי נידתה עליו -- וטמא, שבעת ימים" (ויקרא טו,כד), ונאמר בו "וכל המשכב אשר ישכב עליו, יטמא" (שם): מאחר שנאמר "ותהי נידתה עליו" איני יודע שהוא מטמא משכב. ולמה נאמר "וכל משכב אשר ישכב עליו, יטמא", מפי השמועה למדו שהכתוב נתקו מטומאה חמורה מלטמא אדם וכלים; ותלאו בטומאה קלה, שיהיה משכבו ולד, ולא יטמא אדם וכלים אלא אוכלין ומשקין בלבד, כשאר ולדות הטומאות.

ד) [ג] אחד הבא על הנידה, או על הזבה, או על שומרת יום כנגד יום, או על היולדת -- בין כדרכן בין שלא כדרכן, אחד המערה ואחד הגומר, בין גדול שבא על הקטנה, בין קטן שבא על הגדולה.

ה) במה דברים אמורים, בשהיה הבועל בן תשע שנים ויום אחד, והנבעלת בת שלוש שנים ויום אחד; אבל פחות מכאן, אינו נטמא משום בועל נידה, אלא משום נוגע בנידה בלבד, שהוא ולד ואינו אב. וכן בועל הזב, הרי הוא כנוגע בו; ואחד הנוגע בזב, או הנבעל מן הזב.

ו) [ד] הנידה, והזבה, ושומרת יום כנגד יום, והיולדת אף על פי שלא ראת דם -- כולן מיטמאות למפרע מעת לעת, או מפקידה לפקידה; וזה הוא הנקרא מעת לעת שבנידה.

ז) כיצד, אישה שהייתה טהורה, ואין לה וסת, ובדקה עצמה בשחרית ומצאה טהור, ובחצי היום בדקה עצמה ומצאה דם -- הרי כל הטהרות שעשת משעת פקידה ראשונה עד שעת פקידה השנייה, טמאות למפרע.

ח) וכן אם בדקה היום ומצאה טהור, ולאחר שניים או שלושה ימים בדקה ומצאה דם -- הרי כל הטהרות שעשת מעת שבדקה ומצאה דם עד עשרים וארבע שעות, טמאות למפרע. ועד שלאחר התשמיש, הרי הוא כפקידה; ושלפני התשמיש, אינו כפקידה -- מפני שאינה בודקת בו יפה.

ט) [ה] אישה שיש לה וסת, וראת דם בשעת וסתה -- דייה שעתה, ואינה טמאה למפרע. הגיע שעת וסתה ולא בדקה עצמה, ולאחר ימים בדקה עצמה ומצאה דם -- הרי זו טמאה למפרע, והרי היא בחזקת נידה משעת וסתה; וזו היא טומאת וסתות האמורה בכל מקום. ואם מצאה עצמה טהורה, כשבדקה אחר הווסת -- הרי זו טהורה.

י) [ו] כל אישה שיש לה וסת -- תרגיש בעצמה מפהקת, או מתעטשת, או חוששת פי כרסה ושיפולי מעיה, או אוחזתה צמרורית, או ראשה כבד עליה, או אבריה כבדין, וכיוצא באלו.

יא) יש אישה שדרכה לראות בעת שיתחיל בה מקרה אחד מאלו, מיד בתחילתו; ויש אישה שתמתין במקרה זה שעה או שתיים, ואחר כך תראה הדם בסוף הווסת. הייתה למודה להיות רואה בתחילת הווסת, כל הטהרות שעשת בתוך הווסת טמאות; הייתה למודה להיות רואה בסוף הווסת, כל הטהרות שעשת בתוך הווסת טהורות, ואינה חוששת אלא משעה שדרכה לראות, עד עת שמצאה דם.

יב) [ז] הרואה כתם -- טמאה למפרע, עד עת הפקידה. וכן הבגד שנמצא עליו הכתם, טמא למפרע; עד כמה, עד שתאמר בדקתי החלוק הזה, ולא היה עליו כתם.

יג) אפילו כיבסה אותו, ולא בדקה -- טמא מקודם הכיבוס למפרע, עד שעת בדיקה. ואפילו נמצא הכתם לח -- הרי זה מטמא למפרע, עד שעת הבדיקה: שאני אומר מימים היה שם, ועתה נפלו עליו מים ונעשה לח. [ח] וכל הנשים שדיין שעתן -- כתמן כראייתן, ואינו מטמא אותן למפרע.

יד) כל אלו הנשים המיטמאות למפרע -- בין רואה דם בין מוצאה כתם, מטמאות משכב ומרכב למפרע לטמא אדם ובגדים; וכן רוקן ומימי רגליהן, טמאין למפרע. ואפילו כלי חרס המוקף צמיד פתיל, מטמאות אותו למפרע; אבל אינן מטמאות את הבועל למפרע משום בועל נידה, אלא משום נוגע בלבד. וכל הרואה כתם -- הבועל אותה מאחר שנמצאת הכתם, טמא משום בועל נידה.

טו) [ט] מעוברת שהוציא עוברה את ידו, והחזירה -- אימו טמאה לידה. וטומאת יולדת יד, וטומאת מעת לעת או מפקידה לפקידה למפרע כמו שביארנו, וטומאת וסתות, טומאת כתמים -- הכול מדברי סופרים, וטומאתן בספק.

טז) לפיכך אין שורפין עליהן תרומה וקודשים, אלא תולין; וכן חולין שנעשו על טהרת הקודש שנטמאו באלו, תולין. אבל הנעשין על טהרת התרומה, וחולין הטבולין לחלה -- אין מיטמאין בכל אלו הטומאות שהן מדבריהם. נמצאת אומר שכל אחת מאלו הנשים, ומשכבן ומרכבן, ורוקן ומימי רגליהן, ובועל רואה כתם מאחר שנמצא הכתם, ובועל יולדת מאחר שיצא האבר וחזר -- כולן אבות טומאות מדברי סופרים.