הלכות טומאת מת

הלכות טומאת מת. מצות עשה אחת, והוא דין טומאת מת. וביאור מצוה זה בפרקים אלו.

---

הלכות טומאת מת פרק א

א) המת מטמא במגע ובמשא ובאוהל, טומאת שבעה; וטומאת מגע ואוהל, מפורשין בתורה -- שנאמר "הנוגע במת, לכל נפש אדם -- וטמא, שבעת ימים" (במדבר יט,יא), ונאמר "כל הבא אל האוהל, וכל אשר באוהל -- יטמא, שבעת ימים" (במדבר יט,יד).

ב) טומאת משא, מפי השמועה; וקל וחומר הדברים: אם נבילה שהיא טומאת ערב ואינה מטמאה באוהל, מטמאה במשא, שנאמר "והנושא, את נבלתם" (ויקרא יא,כח) -- המת, לא כל שכן; ומה נבילה שמגעה טומאת ערב, משאה טומאת ערב -- אף המת שמגעו טומאת שבעה, משאו טומאת שבעה.

ג) אין טומאת משא במת מדברי סופרים, אלא דין תורה; וייראה לי ששתק ממנה הכתוב, כדרך ששתק מאיסור הבת לפי שאסר בפירוש אפילו בת הבת, ושתק מאיסור אכילת בשר בחלב לפי שאסר בפירוש אפילו בישולו -- כך שתק מטומאת משא במת לפי שטימא בפירוש אפילו טומאת אוהלו, כל שכן משאו.

ד) [ג] טומאת מגע האמורה בכל מקום, בין במת בין בשאר המטמאים -- הוא שייגע האדם בבשרו בטומאה עצמה: בין בידו, בין ברגלו, בין בשאר בשרו, ואפילו בלשונו -- הרי זה טמא.

ה) וכן נראה לי שאם נגע בציפורניו או בשיניו -- נטמא: כיון שהם מחוברים לגוף, הרי הם כגוף. אבל אם תחב אדם טומאה בכוש, והכניסה לתוך גרונו של אדם טהור, ולא נגעה בלשונו, או שהכניסה לתוך מעי האישה מלמטה, ולא נגעה בבשרה -- לא נטמא הבולע משום מגע זה: שהרי לא נגע -- שנגיעת פנים, אינה נגיעה.

ו) [ד] קרום שעל המכה, הרי הוא כעור הבשר לעניין מגע טומאות. וכשות שעל הקטן, אינה כעור הבשר. כיצד, מי שנגעה טומאה בקרום מכתו נטמא, כאילו נגעה בעורו; נגעה בשיער הדק שעל בשר הקטן, לא נטמא.

ז) וכן אדם טמא שהייתה בו מכה, ונגע הטהור בקרום מכת הטמא -- נטמא; אם היה קטן טמא, ונגע הטהור בכשות שלו -- לא נטמא: בין בטומאת מת, בין בשאר טומאות. וכן לכלוכי צואה וטיט, וכיוצא בהן מדברים שחוצצין על הגוף -- אינם כעור הבשר, לא לטמא ולא להתטמא.

ח) [ה] כשם שאדם מיטמא בנגיעתו בטומאה, כך הכלים מיטמאין בנגיעת הטומאה בהן: חוץ מכלי חרס -- שאינו מיטמא אלא מאווירו, כמו שיתבאר בהלכות כלים. וזה כלל גדול בטומאות -- כל המטמא אדם במגע, מטמא כלים; וכל שאינו מטמא אדם במגע, אינו מטמא כלים.

ט) [ו] טומאת משא האמורה בכל מקום, בין במת בין בשאר כל המטמאין במשא -- הוא שיישא האדם הטומאה, אף על פי שלא נגע בה: אפילו היה בינו לבינה אבן, ונשא -- נטמא. ואחד הנושא על ראשו, או על ידו, או על שאר גופו, ואחד הנושא הוא בעצמו, או שנשאה אחר והניחה למעלה מזה -- הואיל ונישאת עליו מכל מקום, נטמא. ואפילו הייתה הטומאה תלויה בחוט, או בשערה, ותלה החוט בידו, והגביה הטומאה כל שהוא -- הרי זה נושא, ונטמא.

י) [ז] מסיט, בכלל נושא הוא; וכל דבר שמטמא במשא, מטמא בהיסט. כיצד, קורה שהיא מונחת על הכותל, ועל צידה מת או נבילה וכיוצא בהן, ובא הטהור לקצה הקורה השני, והנידו -- כיון שהניד את הטומאה שבקצה השני, טמא משום נושא; ואין צריך לומר אם משך את הקצה השני כנגד הארץ, עד שהגביה הטומאה או שגרר הטומאה על הארץ -- שזה נושא ודאי. וזו וכל כיוצא בה, היא טומאת היסט האמורה בכל מקום.

יא) [ח] הנושא בתוך בית הסתרים, נטמא -- שאף על פי שאין הנגיעה שם נגיעה, הנושא שם נושא הוא: אלא אם כן נבלעה הטומאה בתוך מעיו -- שמאחר שהגיעה לתוך בטנו, אינו לא נוגע ולא נושא; ואם טבל -- טהר, ואף על פי שהטומאה בתוך מעיו.

יב) [ט] אין מיטמא במשא אלא האדם בלבד, לא הכלים. כיצד, הרי שהיה מונח על ידו עשרה כלים, זה על גבי זה, והנבילה וכיוצא בה בכלי העליון -- האדם טמא משום נושא נבילה, והכלים שעל ידו כולם טהורים, חוץ מכלי העליון, שנגעה בו הטומאה. וכן כל כיוצא בזה.

יג) [י] טומאת אוהל -- אינה בשאר טומאות, אלא במת בלבד: ובין שהאהיל האדם או הכלי, אפילו מחט שהאהילה על המת, או שהאהיל המת על האדם או על הכלים, או שהיה המת עם האדם או עם הכלים תחת אוהל אחד -- הרי אלו טמאים. [יא] וטומאת אוהל האמורה בכל מקום -- הוא שתטמא אותה טומאה את האדם או את הכלים, באחת משלושה דרכים.

יד) אחד הבא כולו לאוהל המת, או הבא מקצתו -- הרי זה נטמא באוהל: אפילו הכניס ידו, או ראשי אצבעותיו, או חוטמו לאוהל המת -- הרי זה נטמא כולו. נגע במשקוף, וצירף ידו עם המשקוף -- נטמא, וכאילו בא מקצתו. נגע באסקופה -- מטפח ולמטה קרוב לארץ, טהור; ומטפח ולמעלה, טמא. וייראה לי שדבר זה, מדבריהם.

טו) [יב] אחד המת מישראל, או מן הגויים -- מטמא במגע, ובמשא. [יג] ואין הגוי מטמא, באוהל: ודבר זה, קבלה הוא; והרי הוא אומר במלחמת מדיין "כול נוגע בחלל" (במדבר לא,יט), ולא הזכיר שם אוהל. וכן הגוי, אינו נעשה טמא מת; אלא גוי שנגע במת, או נשאו, או האהיל עליו -- הרי הוא כמי שלא נגע: הא למה זה דומה, לבהמה שנגעה במת או האהילה על המת.

טז) ולא בטומאת המת בלבד, אלא בכל הטומאות כולן -- אין הגויים ולא הבהמה מיטמאין בהן. [יד] ומדברי סופרים, שיהו הגויים כזבים לכל דבריהם. ואין לך בכל מיני נפש חיה מה שמיטמא והוא חי, או מטמא והוא חי -- חוץ מן האדם בלבד: והוא, שיהיה מישראל. אחד גדול ואחד קטן -- מיטמאין בכל הטומאות, אפילו בטומאת המת: שנאמר בה "ואיש אשר יטמא" (ויקרא יט,כ) -- אחד האיש בה, ואחד הקטן; שהרי הוא אומר שם "ועל הנפשות אשר היו שם" (ויקרא יט,יח). אפילו קטן בן יומו שנגע, או נשא, או האהיל על המת -- נטמא, והרי הוא טמא מת: והוא, שנולד לתשעה; אבל בן שמונה -- הרי הוא כאבן, ואינו מקבל טומאה.

יז) [טו] המת אינו מטמא, עד שתצא נפשו; אפילו מגוייד, או גוסס, אפילו נשחטו בו שני הסימנין -- אינו מטמא, עד שתצא נפשו: שנאמר "בנפש האדם אשר ימות" (ויקרא יט,יג). נשברה מפרקתו ורוב בשרה עימה, או שנקרע כדג מגבו, או שהותז ראשו, או שנחלק לשני חלקים בבטנו -- הרי זה מטמא, אף על פי שעדיין הוא מרפרף באחד מאבריו.