הלכות בכורות פרק ג

א) אין שוחטין את הבכור אלא על פי מומחה, שנתן לו הנשיא שבארץ ישראל רשות, ואמר לו, התר בכורות במומן; אפילו היה מום גדול וגלוי לכול, לא יתירו אלא מומחה שנטל רשות. וכל הבכורות אדם רואה, חוץ מבכור עצמו.

ב) אם אין שם מומחה, והיה המום מן המומין הגלויין המובהקין, כגון שנסמית עינו, או נקטעה ידו, או נשברה רגלו -- הרי זה ישחוט על פי שלושה בני הכנסת; וכן בכור שיצא לחוצה לארץ, ונפל בו מום מובהק -- הרי זה ניתר על פי שלושה בני הכנסת.

ג) אין רואין את הבכור לישראל, עד שיהיה כוהן עימו -- שמא יאמר לו המומחה מום הוא, ומותר לשחוט עליו, וילך וישחטנו לעצמו, ולא ייתננו לכוהן: שאף על פי שאינו חשוד לאכול קודשים בחוץ, חשוד הוא לגזול מתנות כהונה. לפיכך אם היה חכם, וידוע שהוא מדקדק על עצמו -- רואין לו.

ד) היה המום גלוי לכול, כגון שנקטעה ידו או רגלו -- הואיל והביאו לחכם המומחה, הרי זה בחזקת מדקדק על עצמו; לפיכך רואין לו, אף על פי שאין עימו כוהן.

ה) [ד] השוחט את הבכור, ואחר כך הראה את מומו -- אף על פי שהוא מום גלוי, שאינו משתנה בשחיטה, כגון שנחתכה ידו או רגלו -- הואיל ונשחט שלא על פי מומחה, הרי זה אסור; וייקבר כבכור שמת.

ו) [ה] בכור שהייתה לו ביצה אחת, ושני כיסין, ובדקו המומחה, והושיבוהו על הרגוזו ומעכו, ולא יצאת ביצה שנייה, והתירו המומחה, ונשחט, ונמצאת השנייה דבוקה בכסלים -- הרי זה מותר, הואיל ומעכו; אבל אם לא נמעך -- אף על פי שנשחט על פי מומחה, הרי זה ייקבר.

ז) [ו] מי שאינו מומחה, וראה את הבכור, ונשחט על פיו -- הרי זה ייקבר, וישלם מביתו; וכמה משלם -- רביע לדקה, ומחצה לגסה. ומפני מה לא ישלם כל דמיו, מפני שקנסו את בעל הבהמה, כדי שלא ישהה אותה, ולא יגדל בהמה דקה בארץ ישראל.

ח) [ז] הנוטל שכרו להיות רואה בכורות -- אין שוחטין על פיו אלא אם כן היה מומחה גדול, וידעו בו חכמים שאין כמותו, ופסקו לו שכר על הראייה והביקור, בין שנמצא בעל מום בין שנמצא תמים. ולא ייטול שכר על בהמה זו, חוץ מפעם אחת; ורואה אותה לעולם כל זמן שמביאין אותה, כדי שלא יבוא לידי חשד.

ט) [ח] החשוד על הבכורות למכור אותן לשם חולין -- אין לוקחין ממנו אפילו בשר צבאים, מפני שהוא דומה לבשר העגל. ואין לוקחין ממנו עורות שאינן עבודין, אפילו של נקבה, שמא יחתוך זכרותו, ויאמר עור נקבה הוא. ואין לוקחין ממנו צמר, אפילו מלובן; ואין צריך לומר, צואי.

י) אבל לוקחין ממנו טווי, ולבדין, ועורות עבודין -- שאינו מעבד עור בכור תמים, מפני שהוא מפחד לשהותו אצלו, שמא ישמעו הדיינים, ויקנסו אותו כפי רשעו.

יא) [ט] השוחט את הבכור, ומכרו, ונודע שלא הראהו למומחה -- מה שאכלו -- אכלו, ויחזיר להם את הדמים. ומה שלא נאכל -- ייקבר, ויחזיר את הדמים. וכן הדין במאכיל את הטריפה, כמו שיתבאר בהלכות מקח וממכר.

יב) [י] בכור שנמצא טריפה -- אם תמים הוא, ונמצא טריפה אחר שהופשט -- העור יישרף כמו שביארנו בהלכות פסולי המוקדשין, והבשר ייקבר. ואם במומו נשחט -- הבשר ייקבר, וייאתו הכוהנים בעורו: והוא, שנשחט על פי מומחה.

יג) [יא] הבכור שנאכל בשרו כהלכה, בין תמים בין בעל מום -- כשם שמותר ליהנות בעורו, כך נהנין בגיזתו; אבל כל צמר שנגזז ממנו כשהוא חי, אפילו נשר -- הרי הוא אסור בהניה, ואפילו נשר ממנו אחר שנפל בו מום. ואפילו אחר שחיטתו, ואין צריך לומר אחר מיתתו -- הרי אותו הצמר שנשר ממנו מחיים, באיסורו עומד. וכן במעשר בהמה.

יד) וכבר ביארנו בהלכות מעילה, שלא גזרו גזירה זו אלא על הבכור ועל המעשר בלבד, מפני שאינן באין לכפרה, שמא ישהה אותן אצלו כדי ליקח כל הצמר שינשור מהן. וכבר ביארנו שמצוה לאוכלו תוך שנתו, בין תמים בין בעל מום.

טו) [יב] בכור שהיה בו צמר מדובלל, ושחטו -- את שהוא נראה עימו מן הגיזה, מותר בהניה; ואת שאינו נראה עימו, והוא הצמר שעיקרו הפוך כלפי ראשו -- אסור, שזה כמו שנשר מחיים.

טז) [יג] גיזת בכור, אפילו בעל מום, שנתערבה בגיזי חולין, אפילו אחת בכמה אלפים -- הכול אסורים: הרי הוא דבר חשוב, ומקדש בכל שהוא.

יז) האורג מלוא הסיט מצמר הככור בבגד, יידלק: מצמר המוקדשין, מקדש בכל שהוא.