הלכות קרבן פסח פרק ג

א) האומר לעבדו צא ושחוט עליי את הפסח -- אף על פי שדרך רבו לשחוט טלה בכל שנה, והלך ושחט עליו גדי, או שהיה דרכו לשחוט גדי, והלך ושחט עליו טלה -- הרי זה יאכל ממנו: שהרי לא פירש ואמר לו, שחוט לי ממין פלוני.

ב) הלך ושחט גדי וטלה -- אינו אוכל משניהן, אלא ייצאו לבית השריפה: שאין נמנין על שני פסחים. ואם היה מלך או מלכה, ואמר לעבדו לשחוט עליו, ושחט גדי וטלה -- יאכל מן הראשון, משום שלום מלכות.

ג) [ב] האומר לשלוחו צא ושחוט עליי את הפסח, וקבע לו גדי או טלה, ושכח מה אמר לו -- הרי זה שוחט גדי וטלה, ואומר, אם גדי אמר לי, גדי שלו וטלה שלי, ואם טלה אמר לי, טלה שלו וגדי שלי; שכח השולח מה אמר לו, שניהן ייצאו לבית השריפה. ואם שכח השולח קודם שייזרק הדם, חייבין לעשות פסח שני; שכח אחר שנזרק הדם, פטורין מלעשות פסח שני.

ד) וכן הדין באומר לעבדו צא ושחוט עליי, וקבע לו, ושכח העבד מה אמר לו רבו: והוא, שייתן לו רועה של רבו גדי וטלה, ויאמר לו שחוט שניהם כדי שתשחוט כמו שאמר לך רבך, והרי אחד מהן שלך על מנת שלא יהיה לרבך בו כלום; אם עשה הרועה כן, אחר כך יהיה אפשר לעבד להתנות כמו שביארנו.

ה) [ג] בני חבורה שאמרו לאחד, צא ושחוט עלינו את הפסח, ואמר הוא להם ואתם שחטו עליי, ושחט הוא ושחטו הם -- כולן אוכלין מזה שנשחט ראשון, והאחרון ייצא לבית השריפה.

ו) [ד] חבורה שאבד פסחה, אמרו לאחד צא ובקש ושחוט עלינו, הלך ומצא פסח שאבד ושחטו, והם לקחו פסח אחר ושחטוהו -- אם שלו נשחט ראשון -- הוא אוכל משלו, והן אוכלין עימו, והשני יישרף; ואם שלהן נשחט ראשון -- הן אוכלין משלהן, והוא אוכל משלו; אין ידוע איזה מהן נשחט ראשון, או ששחטו שניהן כאחת -- הוא אוכל משלו, והן אינן אוכלין עימו, ושלהן ייצא לבית השריפה, ופטורין מלעשות פסח שני.

ז) [ה] אמר להם זה ששלחוהו לבקש פסח שאבד ולשוחטו, אם איחרתי שחטו אתם עליי, הלך ומצא ושחט, והם לקחו ושחטו -- אם שלהם נשחט ראשון -- הם אוכלין משלהם, והוא אוכל עימהם, והשני יישרף; ואם שלו נשחט ראשון -- הוא אוכל משלו, והם אוכלים משלהם; אין ידוע איזה מהם נשחט ראשון, או ששחטו שניהם כאחד -- הם אוכלין משלהם, והוא אינו אוכל עימהם, ושלו ייצא לבית השריפה, ופטור מלעשות פסח שני.

ח) [ו] אבד להם פסח, ואבד לו פסח, ואמר להם צאו ובקשו ושחטו עליי, ואמרו לו צא ובקש ושחוט עלינו, והלך ומצא ושחט, ומצאו הם ושחטו -- אוכלין כולן מן הראשון, והשני יישרף; ואם אין ידוע איזה מהן נשחט ראשון, או ששחטו שניהם כאחת -- שניהם יישרפו, ופטורין מלעשות פסח שני.

ט) הלך הוא לבקש, והלכו הם לבקש, ולא אמרו זה לזה כלום -- אף על פי שהיה בליבם שישחוט כל אחד מהם על חברו, או שהיה שם רמיזות ודברים שאומדן הדעת בהם שכל אחד שימצא ישחוט על חברו, הואיל ולא פירשו ולא אמרו זה לזה כלום, אינם אחראין זה לזה.

י) [ז] שתי חבורות שנתערבו פסחיהם קודם שישחטו -- חבורה זו לוקחין כבש אחד מן התערובת, והשנייה לוקחין השני, ואחד מבני חבורה זו בא אצל אלו, ואחד מבני שנייה בא אצל הראשונה; וכל חבורה מהן אומרת לזה האחד שבא אצלם, אם שלנו הוא הפסח הזה, ידיך משוכות משלך ונמנית על שלנו, ואם שלך הוא הפסח הזה, ידינו משוכות משלנו ונמנינו על שלך.

יא) וכן חמש חבורות של חמישה חמישה בני אדם, או עשר חבורות של עשרה עשרה -- מושכין להם אחד מכל חבורה לחבורה האחרת, וכך הם מתנים ואומרים; ואחר כך שוחטין.

יב) [ח] שניים שנתערבו פסחיהם -- זה לוקח לו פסח אחד מן התערובת, וזה לוקח לו אחד, וזה ממנה על פסחו אחד מן השוק, והאחר ממנה עימו אחד מן השוק, כדי שיהיו שתי חבורות; ואחר כך יבוא אחד משניהם אצל אלו, ויבוא אחד מאלו אצל האחר, ומתנה כל אחד מהן עם חברו שבא אצלו מחבורה שנייה ואומר, אם שלי הוא פסח זה, ידיך משוכות משלך ונמנית על שלי, ואם שלך הוא, ידי משוכה מפסח שלי ונמניתי על שלך. ונמצא שלא הפסידו כלום.

יג) [ט] חמישה שנתערבו עורות פסחיהם, ונמצאת יבולת בעור אחד מהם -- כולם ייצאו לבית השריפה; ואם נתערבו קודם זריקת דמים, חייבין בפסח שני. נתערבו אחר זריקה, פטורין מלעשות פסח שני: שאם הקריבו פסח שני, נמצא זה שקרב בראשון קרבן כשר מביא חולין לעזרה; ואם נמנו כולם על פסח אחד, נמצא נשחט שלא למחוייב, וזה כמי שנשחט שלא למנוייו; ואם התנה כל אחד מהם ואמר אם אינו פסח יהיה שלמים, דם הפסח בשפיכה ודם השלמים בזריקה, והניתנין בזריקה לא ייתן אותן בשפיכה לכתחילה. לפיכך פטורין מפסח שני.

---

הלכות קרבן פסח פרק ד

א) כבר נתבאר בהלכות פסולי המוקדשין, שהפסח אינו נשחט אלא לשם פסח ולשם בעליו, ואם שחטו במחשבת שינוי השם, פסול. השוחט את הפסח על בני חבורה, ואמר להם לאחר זמן, אותו הפסח ששחטתי עליכם, שלא לשמו שחטתיו -- אם היה נאמן להם, סומכין על דבריו; ואם לאו, שורת הדין שאינו נאמן, והרוצה להחמיר על עצמו, הרי זה משובח ויביא פסח בשני.

ב) בשר הפסח שנטמא, ונודע לו קודם זריקה -- אף על פי שהאימורין טהורין, לא יזרוק את הדם: שאין הפסח בא אלא לאכילה. ואם זרק, לא הורצה. ואם לא נודע לו עד שנזרק הדם, הורצה -- שהציץ מרצה על שגגת הבשר שנטמא, ואינו מרצה על הזדון. נטמאו מקצת האברים -- שורף את הטמאים, ואוכל את הטהורים. נטמאו האימורים, והבשר קיים -- זורק את הדם, והבשר נאכל לערב.

ג) נטמאו הבעלים אחר שנשחט, לא יזרוק את הדם; ואם זרק, לא הורצה. לפיכך חייבין בפסח שני, שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף, אלא אם נטמאה בטומאת התהום, כמו שביארנו בהלכות ביאת המקדש.

ד) [ג] הפסח שיצא מירושלים, או שנטמא בארבעה עשר -- יישרף מיד; נטמאו הבעלים או מתו או משכו את ידיהם, אפילו נטמאו או מתו קודם זריקת הדם -- מניחין אותו עד שתעבור צורתו, ואחר כך יישרף. זה הכלל, כל שפסולו בגופו, יישרף מיד; בדם או בבעלים -- תעבור צורתו, ואחר כך יישרף.

ה) לפיכך אם שחטו אחר שנודע שמשכו הבעלים את ידיהם, או מתו, או נטמאו ונדחו לפסח שני -- הרי זה יישרף מיד.

ו) במה דברים אמורים שיישרף אם נטמאו הבעלים, כשנטמאו כל בני החבורה; אבל אם נטמאו מקצתם, זכו טהורים בחלקם של טמאים. אף על פי שנטמאו מקצתם אחר שהתחילו לאכול, זכו הטהורים שעדיין לא התחילו; אבל אם התחילו כולם, ונטמאו מקצתם -- לא זכו טהורים בחלקם של טמאים, אלא הטהורים אוכלין חלקם, וחלק הטמאים יישרף. והוא הדין, אם מתו מקצתם.

ז) נטמא שלם או רובו -- שורפים אותו לפני הבירה בפני הכול, כדי לביישן כדי שייזהרו בו. ושורפין אותו מעצי המערכה, כדי שלא יחשדו אותם ויאמרו, מעצי המערכה גנבו; לפיכך אם ישרפוהו בקנים ובקש, ורצו לשרוף משל עצמם -- שורפין. נטמא מיעוטו, וכן הנותר -- שורפין אותו בחצרותיהם מעצי עצמם, אבל לא מעצי המערכה: שלא יישארו מהם אצלם, וימעלו בהם.

ח) [ד] המפריש נקבה לפסחו, או זכר בן שתי שנים -- ירעה עד שייפול בו מום ויימכר, ויביא בדמיו פסח; ואם לא נפל בה מום עד שהקריב פסחו, יביא בדמיו שלמים. [ה] הפריש פסחו ומת -- לא יביאנו בנו אחריו לשם הפסח, אלא לשם שלמים; ואם היה ממונה עם אביו עליו, יביאנו לשם פסח.

ט) במה דברים אמורים, בשמת אביו אחר חצות ארבעה עשר; אבל קודם חצות -- הרי זה נדחה לפסח שני מפני שהוא אונן כמו שיתבאר, ויביא פסח זה בשני.

י) [ו] מי שאבד פסחו, ומצאו אחר שהפריש פסח אחר, והרי שניהן עומדין -- יקריב איזה מהם שירצה לשם פסח, והשני יקרב שלמים; מצאו אחר ששחט פסחו, הרי זה יקרב שלמים. וכן אם המיר בזה הנמצא אחר שחיטה, הרי תמורה זו תקרב שלמים.

יא) אבל אם מצאו קודם שחיטת זה שהפריש, הואיל וזה הנמצא ראוי להקריבו פסח וראוי להקריבו שלמים כמו שביארנו, אם המיר בזה הנמצא, בין קודם שחיטת המופרש תחתיו בין אחר שחיטה -- אין תמורתו קרבה; אלא תרעה עד שייפול בה מום, ויביא בדמיה שלמים.

יב) [ז] פסח שעברה שנתו, והשלמים הבאים מחמת הפסח -- הרי הם כשלמים לכל דבר: טעונין סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק: מה שאין כן בפסח.

יג) [ח] פסח שנתערב בשלמים, יקרבו כולם שלמים; נתערב בזבחים אחרים -- ירעו עד שייפול בהם מום, ויביא בדמי היפה שבהם ממין זה, ובדמי היפה שבהם שלמים, ויפסיד המותר כמו שביארנו בפסולי המוקדשין.

יד) נתערב בבכורות -- ירעו הכול עד שייפול בהם מום, וייאכלו כבכור בעל מום. ויביא בהמה שהיא יפה כיפה שבתערובת, ויאמר, כל מקום שהוא הפסח, קדושתו תחול על זו; ויקריבנה שלמים.

טו) [ט] המפריש פסחו עד שלא נתגייר, ונתגייר, עד שלא נשתחרר, ונשתחרר, עד שלא הביא שתי שערות, והביא -- הרי זה מקריבו לשם פסח: שאין בעלי חיים נדחין, כמו שביארנו בפסולי המוקדשין.

טז) [י] המפריש מעות לפסחו, והותירו -- המותר יביא שלמים. הממנה אחרים על פסחו ועל חגיגתו -- הרי המעות שייקח מהן בחלקן חולין: אף על פי שזה הפריש טלה לפסחו, וזה הפריש מעות לפסחו, ולקח ממנו המעות ומינהו על פסחו -- הרי המעות חולין, שעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהם ואת חגיגתם ואת מעות פסחיהם וחגיגתם.

יז) [יא] עצים של צליית הפסח, כפסח; וכן מצה ומרור: הואיל והם מכשירי הפסח, הרי הם כפסח. ואם לקח ממעות הפסח ממי שמינה אותם עימו, כדי למנותם עימו במצה ומרור, או להיות לו חלק בעצים שצולה בהם -- הרי המעות חולין.

---

הלכות קרבן פסח פרק ה

א) מי שהיה טמא בשעת שחיטת הפסח, שאין שוחטין עליו, או שהיה בדרך רחוקה, או נאנס באונס אחר, או ששגג, ולא הקריב בראשון -- הרי זה שוחט פסח בארבעה עשר של חודש השני בין הערביים. ושחיטת פסח זה -- מצות עשה בפני עצמה, ודוחה את השבת, שאין השני תשלומין לראשון, אלא רגל בפני עצמו; לפיכך חייבין עליו כרת.

ב) כיצד, מי ששגג או נאנס ולא הקריב בראשון -- אם הזיד ולא הקריב בשני, חייב כרת; ואם שגג או נאנס אף בשני, פטור. הזיד ולא הקריב בראשון, הרי זה מקריב בשני; ואם לא הקריב בשני -- אף על פי ששגג, הרי זה חייב כרת, שהרי לא הקריב קרבן ה' במועדו, והיה מזיד.

ג) אבל מי שהיה טמא או בדרך רחוקה, ולא עשה את הראשון -- אף על פי שהזיד בשני, אינו חייב כרת, שכבר נפטר בפסח ראשון, מן הכרת. [ג] ומי שהיה בדרך רחוקה, ושחטו וזרקו עליו -- אף על פי שבא לערב -- לא הורצה, וחייב בפסח שני.

ד) טמא שיכול ליטהר בפסח ראשון, שלא טבל אלא ישב בטומאתו עד שעבר זמן הקרבן, וכן ערל שלא מל עד שעבר זמן הקרבן -- הרי זה מזיד בראשון; לפיכך אם לא עשה את השני, אפילו בשגגה -- חייב כרת.

ה) כשם שמילת עצמו מעכבת אותו מלעשות פסח -- כך מילת בניו הקטנים ומילת כל עבדיו בין גדולים בין קטנים מעכבת אותו, שנאמר "הימול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו" (שמות יב,מח); ואם שחט קודם שימול אותם, הפסח פסול.

ו) וכן טבילת אמהותיו לשם עבדות מעכבת אותו; ודבר זה, מפי הקבלה שהטבילה לשפחות כמילה לעבדים. [ו] הקטן אין מילת עבדיו וטבילת שפחותיו מעכבת אותו מלהימנות על הפסח -- שנאמר "וכל עבד איש" (שמות יב,מד), להוציא את הקטן.

ז) גר שנתגייר בין פסח ראשון לפסח שני, וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים -- חייבין לעשות פסח שני; ואם שחטו עליו בראשון, פטור.

ח) נשים שנדחו לשני, בין מפני האונס והשגגה, בין מפני הטומאה ודרך רחוקה -- הרי פסח שני להם רשות: רצו, שוחטין; רצו, אין שוחטין. לפיכך אין שוחטין עליהן בפני עצמן בשבת, בפסח שני; אבל אם הייתה האישה אחת מבני חבורה, מותר.

ט) ואיזו היא דרך רחוקה, חמישה עשר מיל חוץ לחומת ירושלים. [ט] מי שהיה בינו ובין ירושלים יום ארבעה עשר עם עליית השמש, חמישה עשר מיל או יתר -- הרי זה דרך רחוקה; היה בינו ובינה פחות מזה -- אינו בדרך רחוקה, מפני שיכול להגיע לירושלים אחר חצות כשיהלך ברגליו בנחת.

י) הלך ולא הגיע, מפני שעיכבוהו הבהמות בדוחקן, או שהיה בירושלים, והיה חולה ברגליו ולא הגיע לעזרה עד שעבר זמן הקרבן -- הרי זה אנוס, ואינו בדרך רחוקה.

יא) מי שהיה חבוש חוץ לחומת ירושלים, והבטיחוהו לצאת לערב -- שוחטין עליו, וכשייצא לערב יאכל. במה דברים אמורים, בשהיה חבוש ביד ישראל; אבל אם היה חבוש ביד גויים, אין שוחטין עליו עד שייצא. ואם שחטו עליו, ויצא -- הרי זה אוכל; ואם לא יצא -- פטור מלעשות פסח שני, שהרי נשחט עליו.

יב) וכן האונן והחולה והזקן שאינן יכולין לאכול, ששחטו עליהם ואחר שנזרק הדם נטמאו במת, והרי אינם יכולין לאכול -- הרי אלו פטורין מלעשות פסח שני.