הלכות תמורה פרק ג

א) כיצד דין התמורה ליקרב: תמורת העולה, תקרב עולה; ואם הייתה תמורתה נקבה, או בעלת מום -- תרעה הנקבה עד שייפול בה מום ותימכר, ויביא בדמיה עולה. תמורת החטאת, תמות כמו שביארנו בפסולי המוקדשין. תמורת האשם -- תרעה עד שייפול בה מום, וייפלו דמיה לנדבה.

ב) תמורת השלמים, כשלמים לכל דבר -- טעונה סמיכה, ונסכים, ותנופת חזה ושוק. תמורת התודה, כתודה, אלא שאינה טעונה לחם, כמו שביארנו בהלכות פסולי המוקדשין.

ג) תמורת הפסח -- אם המיר בו קודם חצות יום ארבעה עשר, אין תמורתו קרבה, אלא תרעה עד שייפול בה מום, ויביא בדמיה שלמים; ואם המיר בו אחר חצות, הרי התמורה עצמה תקרב שלמים.

ד) תמורת הבכור והמעשר -- אינן קרבין לעולם, שנאמר בבכור "לה' הוא" (ויקרא כז,כו): מפי השמועה למדו הוא קרב, ואין תמורתו קרבה; ודין המעשר, כבכור. תמורתן תרעה עד שייפול בה מום, ותיאכל: [ב] תמורת הבכור, לכוהנים; ותמורת המעשר, לבעלים. וכשם שאין פודין בכור ומעשר שנפל בהן מום, כמו שביארנו בהלכות איסורי מזבח -- כך אין פודין תמורתן.

ה) [ג] בהמה שהקדישה חצייה עולה וחצייה שלמים, תמורתה כמוה; וכן כל בהמת הקדש שאינה קרבה מפני תחילת הקדשה, הרי תמורתה כמוה. אמר חצי בהמה זו תמורה וחצייה עולה, הרי זו תקרב עולה; חצייה עולה וחצייה מעשר, תקרב עולה; חצייה תמורה וחצייה מעשר -- הרי זו ספק, ואינה קרבה.

ו) [ד] המקדיש בעלת מום עובר, ואין צריך לומר תמימה, ואחר כך נולד בה מום קבוע, ונפדית, והמיר בה אחר שנפדית -- הרי זו תמורה; ואינה קרבה ואינה נפדית, אלא מניחה עד שתמות: אינה קרבה, מפני שבאה מכוח קדושה דחויה; ואינה נפדית, שאין בכוח קדושתה לתפוש פדיונה.

ז) [ה] כל התמורות שהיו בעלי מומין קבועין, מתחילתן -- הרי אלו ייפדו; ואינן יוצאין לחולין לכל דבר, כדי שיהיו מותרין בגיזה ועבודה אחר פדיונן -- שהקדושה חלה בתמורה על בעלת מום קבוע: שנאמר "או רע בטוב" (ויקרא כז,י) -- ורע האמור כאן, הוא בעל מום וכיוצא בו שאינו ראוי לקרבן, ואף על פי כן כתוב בו, "יהיה קודש" (שם).

ח) [ו] עולה שנתערבה בזבחים, והמיר באחד מן התערובת -- הרי זה מביא בהמה אחרת ואומר, אם תמורת עולה היא זו, הרי בהמה זו שלמים, ואם תמורת שלמים היא זו, הרי בהמה זו עולה; ונמצאת הבהמה שהביא עם התמורה, כעולה ושלמים שנתערבו זה בזה.

ט) חזר והמיר באחת משתיהן, ואין ידוע באיזה מהן המיר -- מביא זבח אחר מתוך ביתו, ואומר על התמורה השנייה, אם תמורת תמורה היא זו, הרי זה שהביא חולין, ואם תמורת עולה או שלמים היא, הרי זה שהביא עולה או שלמים; והרי זה שהביא עם התמורה השנייה, כזבח ותמורה שנתערבו זה בזה. וכבר ביארנו דין התערובת, בהלכות פסולי המוקדשין.

י) [ז] שלמים שנתערבו בבכור או במעשר, והמיר באחד מהן -- הרי זה לא יקרב; אלא ירעה עד שייפול בו מום, וייפדה, וייאכל כבכור או כמעשר, כמו שביארנו.