הלכות טומאת צרעת פרק ח

א) נגעי הראש והזקן -- הוא שייפול השיער שבהן מעיקרו, ויישאר מקום השיער פנוי; וזה הוא הנקרא נתק. ואין נתק פחות מכגריס המרובע -- בין שהיה מראהו עמוק, בין שלא היה עמוק; ולא נאמר "עמוק" (ויקרא יג,ל-לד) בנתקין אלא לומר לך -- מה מראה עמוק בידי שמיים, אף נתק המיטמא בידי שמיים, להוציא שנתקו אדם, שהוא טהור. והאישה והסריס שהעלה זקנם שיער, הרי זה מיטמא בנתקים.

ב) הנתקין מיטמאין בשני סימנים -- בשיער צהוב דק, ובפשיון; ויש בהן הסגר שני שבועות. וכל זה, מפורש בתורה.

ג) כיצד, מי שנולד לו נתק בראשו או בזקנו -- אם היו בו שתי שערות צהובין דקין או יותר, ואין שם בנתק שיער שחור כלל -- יחליט. לא היה בו שיער, לא שחור ולא צהוב -- יסגיר שבוע אחד, ובשביעי רואהו: אם נולד בו שיער צהוב דק, או שפשה הנתק -- יחליט; נולדו בו שתי שערות שחורות, יפטור אותו. לא פשה, ולא נולד בו שיער צהוב ולא שיער שחור -- יגלח סביבות הנתק, ולא יגלח הנתק; ויסגיר שבוע שני.

ד) וחוזר ורואהו בסוף שבוע שני: אם פשה הנתק, או נולד בו שיער צהוב דק -- יחליט; לא נולד בו כלום, יפטור -- שאין בנתקין הסגר יתר על שני שבועות. ואם אחר שפטרו נולד בו שיער צהוב, או פשה -- יחליט.

ה) [ג] כיצד מגלחין את הנתק, מגלח חוצה לו ומניח שתי שערות סמוך לו, כדי שיהיה ניכר הפשיון. ותגלחתו כשרה בכל אדם, שנאמר "והתגלח" (ויקרא יג,לג); וכן כשרה בכל דבר. ואפילו היה נזיר, הרי זה מגלח. הסגירו, ולא גילחו -- הרי זה מוסגר.

ו) [ד] שיער צהוב האמור בתורה, הוא שיהיה כתבנית הזהב. וזה שנאמר "דק" (ויקרא יג,ל), הוא שיהיה קצר; אבל אם היה ארוך -- אף על פי שהוא צהוב כתבנית הזהב, אינו סימן טומאה.

ז) [ה] שתי שערות הצהובות הדקות, סימן טומאה. בין שהיו זו בצד זו, בין שהיו מרוחקות זו מזו, בין שהיו באמצע הנתק, בין שהיו בסוף הנתק, בין שקדם הנתק את השיער הצהוב, בין שקדם השיער הצהוב את הנתק -- הרי הן סימן טומאה: והוא, שיהיו ניטלות בזוג כמו שביארנו בשיער הלבן.

ח) [ו] השיער השחור המציל בנתקים, אין פחות משתי שערות. ואינן מצילות, עד שיהיו אורכן כדי לכוף ראשן לעיקרן -- בין שהיו זו בצד זו, בין שהיו מפוזרות: והוא, שיהיו באמצע הנתק; ויישאר מן הנתק פנוי בין השיער השחור שבתוכו ובין השיער שחוצה לו, כדי צמיחת שתי שערות. אבל אם נשארו השתי שערות השחורות בצד הנתק, בסופו -- אינן מצילות.

ט) כיצד מצילות, שאם נשאר בתוך הנתק שתי שערות שחורות -- אף על פי שנולד בנתק שיער צהוב דק או שפשה, הרי זה טהור. החליטו בשיער צהוב או בפשיון, וצמח בנתק שתי שערות שחורות -- טהר הנתק. ומצילות מיד הפשיון, ומיד השיער הצהוב -- בין שצמחו באמצע הנתק, בין שצמחו בסופו: שהצומח, מציל בכל מקום; והנשאר, אינו מציל עד שיהיה רחוק מן הקמה שתי שערות.

י) [ז] שתי שערות שצמחו אחת שחורה ואחת לבנה, או צהובה אחת ארוכה ואחת קצרה -- אינן מצילות. [ח] נתק שהוחלט בשיער צהוב או בפשיון, ונולד בו שיער שחור וטהר -- אף על פי שהלך השיער השחור, הרי זה טהור, עד שייוולד בו שיער צהוב אחר או יפשה פשיון אחר, מאחר שהלך השיער השחור: שנאמר "נרפא הנתק, טהור הוא" (ויקרא יג,לז) -- כיון שנתרפא טהור, אף על פי שסימני טומאה במקומן.

יא) [ט] החליטו בשיער צהוב, בין שהחליטו בתחילה, בין שהחליטו בסוף שבוע ראשון, או בסוף שבוע שני, או שהחליטו אחר הפטור, והלך השיער הצהוב, ונולד בו שיער צהוב אחר, או שנולד לו פשיון -- הרי זה מוחלט כשהיה.

יב) וכן אם החליטו בפשיון, בין בסוף שבוע ראשון, או בסוף שבוע שני, או אחר הפטור, והלך הפשיון, וחזר פשיון אחר, או שנולד לו שיער צהוב -- הרי זה מוחלט כשהיה: עד שלא יישאר סימן טומאה, או עד שיצמח בו שתי שערות שחורות.

יג) [י] שני נתקים זה בצד זה, ושיטה של שיער שחור מפסקת ביניהן, ונפרץ השיער השחור, וניתק ממקום אחד -- הרי הוא כמות שהיה: שהשיער השחור הנשאר ביניהן, הרי הוא בצד הנתק. נפרצה השיטה משני מקומות -- טהור, שהרי הנשאר מן השיטה באמצע הנתק. וכמה יהיה בכל פרצה מהן, אין פחות ממקום צמיחת שתי שערות; ואם הייתה פרצה ממקום אחד כגריס -- הרי זה טמא, שהפרצה עצמה נתק אחר, והרי שיער שחור בצידו, ואינו כנוס לתוכו.

יד) נתק שהשיער השחור מקיפו, ונתק אחר מקיף את השיער השחור -- נפרץ השיער שביניהם ממקום אחד, טמא: שהנתק הפנימי לא ניצל -- שהרי השיער השחור בצידו, לא בתוכו. נפרץ השיער משני מקומות -- טהור, ואפילו הייתה פרצה כגריס: שהרי הנתק הפנימי והחיצון נעשו נתק אחד, ושיער שחור באמצע -- והוא, שתהיה הפרצה כדי צמיחת שתי שערות או יתר.

טו) [יא] נתק שהיה חוט יוצא ממנו, וכן שני נתקין שחוט יוצא מזה לזה -- אם יש ברוחב החוט הנתוק כדי צמיחת שתי שערות -- זוקקן ליטמא בשיער צהוב דק ובפשיון, ומצילין בצימוח בו; אבל שיער שחור הנשאר באותו החוט אינו מציל, עד שיהיה רוחב החוט כגריס.

טז) [יב] מי שהיה בראשו נתק כגריס, ופשה וניתק כל ראשו, ולא נשאר שם שיער כלל, אלא פחות משתי שערות -- הרי זה טהור, בין שניתק כולו מתוך הסגר או מתוך החלט או אחר הפטור: שנאמר "קירח הוא, טהור הוא" (ויקרא יג,מ).

יז) וכן אם היה הנתק בזקנו, וניתק כל זקנו -- הרי זה טהור. ואף על פי שאין זה מפורש בתורה שבכתב, קבלה היא שאם הלך כל שיער הזקן, טהור; ויתטמא עור הזקן שנקרח בנגעי עור הבשר, כמו שביארנו.

יח) [יג] הבא בתחילה וכל ראשו נתוק, או כל זקנו נתוק -- יסגיר שבוע אחד: אם נולד לו שיער צהוב, יחליט. לא נולד בו שיער צהוב, יסגיר שבוע שני: אם נולד לו שיער צהוב דק, טמא. לא נולד לו, יפטור; נולד לו אחר הפטור שיער צהוב, הרי זה מוחלט. נולד לו שיער שחור, הרי זה טהור.

יט) הבא כולו נתוק ראש או זקן, ונולד לו שיער שחור -- טהור, כמו שביארנו; הלך השיער השחור -- טמא, משום פשיון.

כ) [יד] הראש והזקן -- אין מעכבין זה את זה, ואין מצטרפין זה עם זה, ואין פושין מזה לזה: שנאמר "צרעת הראש או הזקן, הוא" (ויקרא יג,ל) -- מלמד שהן חשובין שניים. ואיזה הוא זקן, מהפרק של לחי העליון עד פיקה של גרגרת: מותח את החוט מאוזן לאוזן -- כל שמן החוט ולמעלה, הרי הוא מכלל הראש; ומן החוט ולמטה, מכלל הזקן.

---

הלכות טומאת צרעת פרק ט

א) הכול מיטמאין בנגעים, אפילו קטן בן יומו והעבדים; אבל לא גוי, ולא גר תושב. והכול כשרין לראות את הנגעים; וכל הנגעים, אדם רואה -- חוץ מנגעי עצמו. [ב] אף על פי שהכול כשרין לראות נגעים, הטומאה והטהרה תלויה בכוהן. כיצד, כוהן שאינו יודע לראות -- החכם רואהו ואומר לו אמור טמא, והכוהן אומר טמא; אמור טהור, והכוהן אומר טהור; הסגירו, והוא מסגירו: שנאמר "ועל פיהם יהיה, כל ריב וכל נגע" (דברים כא,ה). ואפילו היה הכוהן קטן או שוטה -- החכם אומר לו, והוא מחליט או מסגיר או פוטר.

ב) במה דברים אמורים, בשהיה הכוהן סומך על דברי החכם; אבל אם היה הכוהן רואה, וסומך על עצמו -- אסור לו לראות נגע מן נגעים, עד שיורנו רבו, ויהיה בקי בכל הנגעים ובשמותיהן, בנגעי אדם כולן ובנגעי בגדים ובנגעי בתים.

ג) כוהן שטימא את הטהור, או טיהר את הטמא -- לא עשה כלום: שנאמר "טמא הוא, וטימאו הכוהן" (ראה ויקרא יג,מד), "טהור הוא; וטיהרו, הכוהן" (ויקרא יג,לז). ומצורע שנרפא, בין מתוך הסגר בין מתוך החלט, אפילו אחר כמה שנים -- הרי זה בטומאתו, עד שיאמר לו כוהן טהור אתה.

ד) אין הכוהן רשאי לטמא את הטמא, עד שיהו עיניו בנגע ובעור הבשר שחוצה לו; ואינו רשאי לטהרו, עד שיהיו עיניו במקום הנגע ובעור הבשר שחוצה לו. כוהן שראה הנגע בתחילה -- הוא שרואהו בסוף שבוע ראשון, ובסוף שבוע שני; והוא שמסגירו, או מחליטו, או פוטרו.

ה) מת הכוהן שראהו תחילה, או שחלה -- רואהו כוהן אחר; ואין השני יכול לטמאו בפשיון -- שאין יודע אם פשה אם לא פשה, אלא ראשון. ונאמן כוהן לומר נגע זה פשה, ונגע זה לא פשה, ושיער לבן זה קדם את הבהרת, או בהרת זו קדמה את שיער לבן.

ו) [ה] חלל פסול לראיית נגעים -- שנאמר "אחד מבניו, הכוהנים" (ויקרא יג,ב), בכיהונם. אבל בעלי מומין כשרים לראיית נגעים -- ובלבד שלא יהא סומה, ואפילו באחת מעיניו: ואפילו כוהן שכהה מאור עיניו -- לא יראה את הנגעים, שנאמר "לכל מראה, עיני הכוהן" (ויקרא יג,יב).

ז) [ו] אין רואין את הנגעים אלא ביום -- בין להסגיר, בין להחליט, בין לפטור: שהרי בכל העניין הוא אומר ביום, וביום. ואין רואין לא בשחרית, ולא בין הערביים, ולא בתוך הבית, ולא ביום המעונן -- לפי שכהה נראית עזה; ולא בצוהריים -- לפי שעזה נראית כהה. אימתיי רואין, בשעה רביעית ובחמישית ובשמינית ובתשיעית, בין בנגעי אדם, בין בנגעי בגדים ובתים.

ח) [ז] בכל יום רואין את הנגעים, חוץ משבת ויום טוב. חל יום שביעי להיות בשבת או ביום טוב, מעבירין לאחריו; ויש בדבר להקל ולהחמיר: שאפשר שיהיה ביום השבת זה, שהוא יום הראוי להיראות, טמא, ולמחר ילכו להם סימני טומאה; ואפשר שיהיה טהור, ולמחר ייוולדו לו סימני טומאה. ואין דנין אותו, אלא בשעת ראייתו לאחר השבת.

ט) [ח] חתן שנראה בו נגע, נותנין לו כל שבעת ימי המשתה; וכן אם נראה בבגדיו או בביתו, אין רואין אותן עד אחר המשתה. וכן ברגל, נותנין לו כל ימות הרגל -- שנאמר "וציווה הכוהן ופינו את הבית..." (ויקרא יד,לו): אם המתינה תורה לדברי הרשות, שלא ייטמאו כליו -- קל וחומר לדבר מצוה.

י) [ט] אין מסגירין ולא מחליטין ולא פוטרין אלא ביום שייראה בו כתחילה, או בשביעי; או ביום שלושה עשר, בנגעים שמסגירין בהן שני שבועות -- מפני שיום שביעי עולה למניין שבוע ראשון, ולמניין שבוע שני בכל הנגעים, בין בנגעי אדם, בין בנגעי בגדים ובתים.

יא) [י] אין מסגירין בתוך ימי הסגר, ולא מחליטין בתוך ימי הסגר אם נולד לו סימן החלט, ולא מחליטין המוחלט אם נולד לו נגע אחר, ולא מסגירין אותו בתוך ימי חלוטו אם נולד לו נגע אחר שראוי להסגיר.

יב) אבל אם היו בו שני נגעים, וראה זה וחזר וראה זה -- הרי זה מותר לומר לו הרי אתה מוסגר בזה ומוחלט בזה, או מוחלט בזה ומוסגר בזה, בין בתחילה בין בסוף, בין בסוף שבוע ראשון בין בסוף שבוע שני; ואין רואין שני נגעים כאחת, בין בשני אנשים בין באיש אחד -- שנאמר "וראה הכוהן את הנגע" (ויקרא יג,ג).

יג) [יא] נגוע שבא לכוהן לראותו -- לא יאמר לו לך ושוב, אלא נזקק לו מיד. באו לפניו שניים -- רואה את הראשון, מסגירו או פוטרו או מחליטו; וחוזר ורואה את השני.

יד) [יב] אין הכוהן זקוק לבקש תחת אצילי ידיו של נגוע, או בין פחדיו, או בתוך הקמטים -- שמא יש שם נגע: שנאמר "לכל מראה, עיני הכוהן" (ויקרא יג,יב). וכן בהופך כולו לבן.

טו) וכיצד יעמוד לפני הכוהן, אם איש הוא -- נראה ערום, ועומד כעודר וכמוסק זיתים; ואם אישה היא -- נראית ערומה, ויושבת כעורכת וכמניקה את בנה, וכאורגת בעומדים שמגבהת את ידה הימנית, עד שייגלה בית השחי. אם היה הנגע נראה בהם בזמן שהם ערומים כך, הרי זה טמא; ואם אינו נראה בהם כשהם ערומים כך, אין נזקקין להן.

טז) וכשם שהאדם נראה לנגעו, כך הוא נראה לתגלחתו: שאם לא ייראה שיער בכל בשרו כשיעמוד ערום כעודר וכמוסק, או כשתשב האישה כמו שביארנו -- הרי זו תגלחת כשרה; ואין כוהן זקוק לחפש בשאר מקומות, שמא נשאר בהן שיער -- אף על פי שהוא צריך לגלח הכול, כמו שיתבאר.

---

הלכות טומאת צרעת פרק י

א) התולש סימני טומאה בין כולם בין מקצתם, או הכווה את המחיה כולה או מקצתה, או הקוצץ הנגע כולו מבשרו או מן הבגד או מן הבית -- בין קודם שיבוא לכוהן, בין בתוך הסגר או בתוך החלט או אחר הפטור -- הרי זה עובר בלא תעשה: שנאמר "הישמר בנגע הצרעת, לשמור מאוד -- ולעשות: ככול אשר יורו אתכם הכוהנים הלויים, כאשר ציוויתים -- תשמרו" (דברים כד,ח), ולא שיתלוש או יקוץ.

ב) אבל אינו לוקה, עד שיועילו מעשיו; ואם לא הועילו, אינו לוקה. כיצד, הייתה בו בהרת ובה שלוש שערות לבנות, ותלש אחת, כווה מקצת המחיה, ונשאר ממנה כעדשה -- אינו לוקה, שהרי הוא טמא כשהיה. וכן כל כיוצא בזה. ומכין אותו, מכת מרדות.

ג) וכן המגלח את הנתק לוקה, שנאמר "ואת הנתק, לא יגלח" (ויקרא יג,לג); ואינו חייב עד שיגלח כל הנתק, בתער. ומותר למצורע לישא במוט על כתפו שיש בה הצרעת, ולקשור הסיב על רגלו; ואם הלכו סימני טומאה, הלכו: והוא, שלא יתכוון לכך.

ד) [ב] התולש סימני טומאה, או שכווה את המחיה, עד שלא בא אצל כוהן -- הרי זה טהור; וכן אם עשה כן בימי הסגר, הרי זה טהור לאחר ימי הסגר. ואם תלשן אחר שהוחלט בהן, הרי זה מוחלט כשהיה; ואין לו טהרה עד שתפרח הצרעת בכולו, או עד שתתמעט בהרתו מכגריס.

ה) [ג] מי שנקצצה בהרתו כולה שלא בכוונה, טהור; קצצה בכוונה -- אם קצץ כל הבשר החי המקיפה, אפילו כחוט השערה -- אין לו טהרה עולמית; קצצה בצמצום -- אין לו טהרה, עד שתפרח בכולו.

ו) [ד] התולש שערה לבנה אחת, ונשרה השנייה -- הרי זה טהור; היו שלוש, תלש שתיים ונשרה אחת -- הרי זה בטומאתו. הייתה בו מחיה כעדשה -- כווה חצייה והלך חצייה, הרי זה טהור. הייתה יתרה מכעדשה -- כווה המותר והלך כעדשה, הרי זה טהור; כווה כעדשה והלך המותר, הרי זה טמא.

ז) [ה] מי שהייתה בהרת בעורלתו -- יימול, ואף על פי שהיא מילה שלא בזמנה: שמצות עשה דוחה את לא תעשה, בכל מקום. ואם מל, והלך בעור העורלה סימן שהיה מוחלט בו -- הרי זה חייב בקרבן מצורע.

ח) [ו] מצות עשה להיות המצורע המוחלט מכוסה ראש כל ימי חלוטו, ועוטה על שפם כאביל, ופורם בגדיו, ומודיע העוברין עליו שהוא טמא -- שנאמר "והצרוע אשר בו הנגע..." (ויקרא יג,מה): אפילו כוהן גדול שנצטרע פורם ופורע, שעשה דוחה את לא תעשה.

ט) ואסור בשאילת שלום כל ימי חלוטו כאביל -- שנאמר "ועל שפם, יעטה" (ויקרא יג,מה), שיהיו שפתיו דבוקות; אבל קורא ושונה ודורש. ואסור לספר ולכבס, כל ימי חלוטו. ונוהג בכל הדברים האלו, אפילו בשבתות וימים טובים.

י) והרי הוא מותר ברחיצה, ובסיכה, ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המיטה; וזוקף את מיטתו, כשאר העם.

יא) [ז] דין המצורע שיהיה לו מושב לבדו, חוץ לעיר -- שנאמר "מחוץ למחנה, מושבו" (ויקרא יג,מו): ודבר זה בעיירות המוקפות חומה, בארץ ישראל בלבד.

יב) [ח] המצורעת אינה פורעת, ואינה פורמת, ולא עוטה על שפם; אבל יושבת היא מחוץ לעיר, ומודיעה לאחרים שהיא טמאה. ולא המצורעין בלבד, אלא כל המטמאין את האדם חייבין להודיע לכול, שהן טמאין, כדי שיפרשו מהן -- שנאמר "וטמא טמא, יקרא" (ויקרא יג,מה), הטמא מודיע שהוא טמא. [ט] וטומטום ואנדרוגינוס פורע ופורם ועוטה על שפם, מפני שהוא ספק.

יג) [י] אחד מצורע מוסגר ואחד מצורע מוחלט, לעניין טומאה; ואין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט לעניין טומאה, אלא פריעה ופרימה ותגלחת וציפורים -- שהטהור מתוך הסגר, פטור מן התגלחת ומן הציפורים; והטהור מתוך החלט, חייב בתגלחת וציפורים. אבל טומאת שניהם, שווה לכל דבר.

יד) [יא] המצורע -- אב מאבות הטומאות, מטמא אדם וכלים במגע וכלי חרס באוויר, ומטמא אדם במשא. ומטמא משכב ומושב, אפילו תחת האבן, כזב וכזבה -- שנאמר "וכיבס בגדיו, וטהר" (ויקרא יג,ו), מפי השמועה למדו שטהר מלטמא משכב ומושב. ואחד המוחלט ואחד המוסגר, בכל אלו.

טו) [יב] חומרה יתרה יש במצורע -- שמטמא בביאתו לבית, בין בימי החלט בין בימי הסגר. כיצד, נכנס לבית, נטמא כל אשר בבית, בין אדם בין כלים, אף על פי שלא נגע בהם; ונעשו ראשון לטומאה: שנאמר "מחוץ למחנה, מושבו" (ויקרא יג,מו) -- מה הוא טמא, אף מושבו טמא.

טז) היה עומד תחת האילן, ועבר אדם טהור תחת האילן -- נטמא. היה הטהור עומד תחת האילן, ועבר המצורע תחתיו -- לא טימאהו; ואם עמד, נטמא -- שהרי נעשה לו מושב; ספק עמד, ספק לא עמד -- טהור. הכניס המצורע ראשו ורובו לבית, נטמא כל שיש בתוכו.

יז) נכנס לבית הכנסת -- עושין לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים, ורחבה ארבע אמות על ארבע אמות; ונכנס ראשון, ויוצא אחרון: כדי שיהיה מושבו לבדו; ולא יעמוד עם העם בערבוב, ויטמא אותם.