הלכות מעילה פרק ה

א) אחד המקדיש לבדק הבית דבר הראוי לבדק הבית, כגון אבן או קורה, או המקדיש לבדק הבית דבר הראוי למזבח, כגון כבשים ותורים, או המקדיש למזבח דבר הראוי לבדק הבית, כגון אבן וקורה, או המקדיש לזה ולזה דברים שאינם ראויין לא לזה ולא לזה, כגון המקדיש תרנגולין וחומץ וציר או קרקע, אפילו הקדיש אשפה מלאה זבל או עפר או אפר -- מועלין בכולן משעה שהוקדשו, עד שייפדו דברים הראויים להיפדות.

ב) כל קודשי בדק הבית, עם דברים שמועלין בהם מקודשי מזבח -- מצטרפין זה עם זה למעילה; ואם נהנה בשווה פרוטה מכולן, מעל. [ג] אכל והאכיל חברו, או נהנה ומהנה חברו -- אכילתו והנית חברו, או אכילת חברו והניתו -- כולן מצטרפין למעילה; ואם נעשה מן הכול הניה בפרוטה, מעל.

ג) [ד] המעילה מצטרפת לזמן מרובה. כיצד, נהנה היום מן ההקדש, ונהנה לאחר כמה ימים בעלם אחד -- הרי אלו מצטרפין לפרוטה, ומעל.

ד) [ה] אין מעילה, אלא בתלוש מן הקרקע; אבל הנהנה בקרקע עצמה, או במחובר לה -- לא מעל, אפילו פגם. כיצד, החורש שדה הקדש, או הזורע בה -- פטור; נטל מאבקה, ונהנה בה, ופגמה -- מעל. הדש בשדה הקדש, מעל -- שהאבק שלה מועיל בשדה, והרי נהנה באבק, ופגם השדה. וכן אם חרש שדה הקדש, כדי להעלות אבק לעשב שנתן בה, ונטל העשב -- מעל.

ה) הדר במערת הקדש, או בצל אילן, או שובך של הקדש -- אף על פי שנהנה, לא מעל; וכן המקדיש בית בנוי -- הדר בו, לא מעל. אבל המקדיש עצים ואבנים, ובנה בהן בית -- הדר שם, מעל כמו שיתבאר.

ו) גידולי הקדש, מועלין בהן. כיצד, הקדיש שדה, והוציאה עשבים, אילן, ועשה פירות -- מועלין בהן; אבל המקדיש את הבור ריקן, ואחר כך נתמלא מים, הקדיש אשפה, ואחר כך נתמלאת זבל, שובך, ונתמלא יונים -- הואיל ואינן גידולי הקדש, אין מועלין בהן. וכך הזבל והפרש שבחצר הקדש -- לא נהנין, ולא מועלין; ומה ייעשה בהן, יימכרו וייפלו דמיהן ללשכה.

ז) מעיין שהוא יוצא מתוך שדה הקדש -- אסור ליהנות במים שיוצאין ממנו, בתוך השדה; והנהנה, לא מעל. יצאו המים חוץ לשדה, מותר ליהנות בהן. ערבה הגדלה בשדה הקדש -- לא נהנין, ולא מועלין.

ח) אילן של הדיוט הסמוך לשדה הקדש, ושורשיו יוצאין בתוך השדה -- אם בינו לבין השדה עד שש עשרה אמה, הרי אותן השורשין שבתוך השדה אסורין; והנהנה בהן, לא מעל. היה האילן רחוק יתר על שש עשרה אמה -- הנהנה בהן, מעל.

ט) אילן של הקדש הסמוך לשדה הדיוט, ושורשיו יוצאין בתוך השדה -- אם היה בתוך שש עשרה אמה, מועלין בהן; היה רחוק יתר על שש עשרה אמה -- אותן השורשין שבתוך השדה הדיוט, לא נהנין ולא מועלין.

י) [ז] קן שבראש האילן של הקדש, שבנה אותו העוף מעצים ועשבים וכיוצא בהן -- כל הקן עם הביצים שבו עם האפרוחים הצריכין לאימן, אין נהנין בהן; והנהנה, לא מעל. [ח] המקדיש את היער -- מועלין בכולו, בין באילנות, בין בכל קן שבראש האילנות, או שביניהם.

יא) [ט] גזברין ששיפו עצי הקדש, וקצצו אותן -- מועלין באותן העצים הקטנים שחתכו בעת שקצצו; אבל אין מועלין לא בשיפוי, ולא בנסורת, ולא בנבייה של עצים, והוא הגוף הקשה העגול שבתוך העץ הדומה ליבולת שלא יצלח למלאכה.

יב) [י] המקדיש עבדו -- אין מועלין בו, ולא בשיערו, אף על פי שהוא עומד להיגזז: מפני שהוא מחובר לו; וכל זמן שהוא מחובר, הולך ומשביח.

יג) [יא] הזורע פירות הקדש, פודה אותן בשעת זרען; ואף על פי שלא פדה -- הרי הגידולין חולין, ואין מועלין בהן, ואין משלמין מהן קרן וחומש, וחייבין בחלה.

יד) [יב] שמרים של הקדש שנתן עליהן מים -- ראשון ושני ושלישי, אסור ליהנות בו; והנהנה, לא מעל. רביעי, מותר. במה דברים אמורים, בקודשי בדק הבית; אבל קודשי מזבח, אף מרביעי ואילך לעולם אסור.

טו) [יג] המקדיש תרנגולת למזבח -- מועלין בה, ובביצתה; הקדיש חמור למזבח -- מועלין בה, ובחלבה. הקדיש תורים לבדק הבית -- מועלין בהן ובביציהן, כמו שביארנו.

טז) [יד] כותנות כהונה שבלו -- מועלין בהן, כשאר קודשים; והחדשים -- הואיל וניתנו ליהנות בהן, אין מועלין בהן.

יז) [טו] קודשי גויים -- אם לבדק הבית הקדישו, מועלין בהן. ואם קודשי מזבח הן -- אין בהן מעילה מן התורה, שנאמר בקרבנות "דבר אל בני ישראל" (ויקרא א,ב); אבל אסור ליהנות בהן, מדברי סופרים.

יח) [טז] קול ומראה וריח של הקדש -- לא נהנין, ולא מועלין. במה דברים אמורים, בשהריח בקטורת אחר שהעלת התימרות; אבל אם הריח בקטורת כשתעלה תימרתה, מעל.

---

הלכות מעילה פרק ו

א) יש דברים שהאדם נהנה בהן, ולא ייפגמו -- כגון המשתמש בכלי זהב טהור; ויש דברים שייפגמו -- כגון בגדים, וכלי כסף ונחושת וברזל, וכיוצא בהן. והנהנה בשווה פרוטה מן ההקדש שאינו מחובר בקרקע -- אם נהנה בדבר שאין בו פגם, כגון שנשתמש בכלי זהב של הקדש -- מעל.

ב) נהנה בדבר שייפגם, כגון שלבש בגדי הקדש, או בקע בקורדום -- לא מעל, עד שיפגום בהקדש בשווה פרוטה באותו דבר עצמו שנהנה בו: ויתכוון ליהנות, ויפגום, וייהנה כאחת.

ג) נהנה בכחצי פרוטה ופגם בכחצי פרוטה, או שנהנה בשווה פרוטה ופגם בשווה פרוטה בדבר אחר, ולא נהנה במה שנפגם ולא פגם במה שנהנה -- הרי זה לא מעל: עד שייהנה בשווה פרוטה, ויפגום באותה הניה בשווה פרוטה בדבר עצמו.

ד) כיצד, הרי שהתיר מטלית מבגד הקדש, ותפרה בבגדו ולבשה ונהנה בה בשווה פרוטה, והפסיד בבגד שהתירה ממנה בשווה פרוטה, ולא הפסיד במטלית כלום -- הרי זה לא מעל: מפני שנהנה בדבר, ופגם בדבר אחר. וכבר ביארנו שהנהנה ומהנה חברו -- מצטרף, ואפילו לזמן מרובה.

ה) [ב] קודשי קודשים התמימים, שתלש מצמרן -- כיון שנהנה בפרוטה -- מעל, אף על פי שלא פגם: שהרי הן דומין לכוס של זהב, שאינו נפגם -- שאין תלישת הצמר פוסלת אותם מליקרב. אבל אם נפל בהן מום -- הואיל ולמכירה עומדין, והגיזה פוגמת דמיהן, לא מעל, עד שייהנה ויפגום בפרוטה. תלש מהן אחר שמתו -- כיון שנהנה, מעל: שאין פגם למתה; ומעילה זו מדבריהם, כמו שביארנו.

ו) [ג] המועל בקודשי בדק הבית -- כיון שמעל בשגגה, נתחלל הקדש; וזה שייהנה אחריו, פטור. מעל בזדון -- הואיל ואינו חייב בקרבן מעילה, לא נתחלל הקדש אלא הרי הוא בהוייתו; ואם בא אחר ונהנה בו, בשגגה -- מעל.

ז) במה דברים אמורים, בשמעל בקודש, והוציאו בתורת חולין, והקנהו לאחר; אבל אם נהנה בו, ופגמו, ולא הקנה לאחר -- יש בו מועל אחר מועל. [ד] ואין מועל אחר מועל במוקדשין, אלא בבהמה וכלי תשמיש בלבד.

ח) כיצד, בקע בקורדום של הקדש, ונהנה בפרוטה, ופגם, ובא חברו ובקע בו, ונהנה, ופגם, ובא חברו ובקע בו, ונהנה, ופגם -- כולן מעלו; נטל הקורדום, ונתנו לחברו -- הוא מעל, אבל חברו לא מעל.

ט) שתה בכוס של זהב, ונהנה בפרוטה, ובא חברו ושתה, ונהנה, ובא חברו ושתה, ונהנה -- כולן מעלו; נטל הכוס, ונתנו לחברו מתנה, או מכרו -- הוא מעל, וחברו לא מעל.

י) רכב על גבי החמור, ונהנה בפרוטה, ופגם, ובא חברו ורכב עליו, ונהנה, ופגם, ובא חברו ורכב עליו, ונהנה, ופגם -- כולן מעלו; נתן החמור לחברו מתנה, או מכרו, או שכרו -- הוא מעל, וחברו לא מעל. וכן המשאיל קורדום של הקדש -- הוא מעל לפי טובת הניה שבו, וחברו מותר לבקע בו לכתחילה; והוא הדין, לבהמה.

יא) [ה] בהמת קודשי מזבח אינה כן -- אלא יש בה מועל אחר מועל, על כל פנים. כיצד, תלש מן החטאת, ובא חברו ותלש, ובא חברו ותלש -- כולן מעלו; וכן אם נתנה לחברו, וחברו לחברו -- כולן מעלו. וייראה לי שדין המנחות, והעופות, והנסכים, וכלי שרת -- כדין הבהמה: שכולן קדושת הגוף הן.

יב) [ו] בהמת קודשי הקודשים שנפל בה מום -- הואיל והיא עומדת לפדיון -- הרי היא כקודשי בדק הבית, שהוא קדושת דמים; ואם נתנה לחברו, וחברו לחברו -- הראשון בלבד מעל.

יג) [ז] אמרו חכמים, הנוטל אבן או קורה של הקדש, ונתנה לחברו -- שניהן מעלו; ואם נתנה לזה הגזבר שהייתה תחת ידו -- הוא מעל והגזבר לא מעל. וייראה לי שאין אלו הדברים אמורים, אלא במועל בזדון -- שהרי לא נתחלל הקדש.

יד) הנוטל פרוטה של הקדש, על דעת שהיא שלו -- לא מעל, עד שיוציא אותה בחפציו, או עד שייתן אותה במתנה. נתנה לחברו -- הוא מעל, וחברו לא מעל: שאין מועל אחר מועל בשאר הקדשות, כמו שביארנו. וכן כל כיוצא בזה.

טו) [ח] נטל אבן או קורה של הקדש -- לא מעל, שהרי לא נהנה עדיין. בנה אותה בתוך ביתו, מעל; נתנה על גבי חלון שבתקרה, ולא חיברה -- לא מעל, עד שידור תחתיה בשווה פרוטה: שאין זו הניה הניכרת.

טז) [ט] נטל פרוטה של הקדש, ונתנה לבלן -- אף על פי שלא רחץ, מעל: שהרי נהנה בהיותו רוחץ בכל עת שירצה. וכן אם נתנה לאחד מבעלי אומנייות -- מעל, אף על פי שעדיין לא עשו מלאכתו. [י] קנה בה חפץ, ולא משך -- אם מן הגוי, מעל; ואם מישראל, לא מעל.

יז) [יא] המוציא מעות הקדש בצרכיו, על דעת שהן חולין -- אף על פי שלא הוציאן בדברי חול, מעל. כיצד, המביא חטאתו ואשמו ופסחו מן ההקדש, וכן מחוסר כפרה שהביא כפרתו מן ההקדש -- מעל; וכולן, אין מועלין עד שייזרק הדם.

יח) לפיכך המביא מנחות ונסכים ולחם תודה מן ההקדש -- אף על פי שעבר עבירה, לא מעל: שאין כאן זריקת דם לכפר עליו. [יב] נתן שקלו ממעות הקדש -- כשיתרמו התרומה, ויקנו ממנה אפילו בהמה אחת, וייזרק דמה -- ימעול השוקל: שהרי חלקו באותה הבהמה שנזרק דמה.

יט) [יג] המפריש שקלו, והוציאו בשאר צרכיו, בין הוא בין חברו -- מעל. נתנו לחברו לשוקלו על ידו, הלך ושקלו על ידי עצמו -- אם נתרמה התרומה, מעל השוקל: שהתורם תורם על העתיד להיגבות כמו שביארנו בשקלים, וכאילו הגיע שקל זה ללשכה; ולפיכך מעל. ואם עדיין לא נתרמה תרומה, לא מעל. ולעולם אין מועלין בשיירי הלשכה.

---

הלכות מעילה פרק ז

א) מי ששגג ולקח הקדש או מעות הקדש, ונתנו לשליח להוציאו בתורת חולין -- אם עשה השליח שליחותו, המשלח הוא שמעל; ואם לא עשה שליחותו, אלא עשה השליח מדעת עצמו -- השליח הוא שמעל.

ב) כיצד, בעל הבית שאמר לשלוחו תן לי מאותו בשר לאורחין, הלך ונתן להם כיכר, או שאמר לו תן להם כיכר, ונתן להם בשר, אמר לשלוחו הבא לי מן החלון, והביא לו מן המגדל, או שאמר לו הבא מן המגדל, והביא לו מן החלון -- השליח מעל; וכן כל כיוצא בזה.

ג) הלך השליח והביא מן החלון, כמו שאמר לו -- אף על פי שאמר השולח, לא היה בליבי שיביא אלא מן המגדל -- בעל הבית מעל: שהרי עשה שליחות מאמרו, ודברים שבלב אינן דברים. ואפילו היה השליח חירש או שוטה או קטן, שאין להן שליחות -- אם עשו כמאמרו, בעל הבית מעל; ואם לא עשו שליחותו, בעל הבית פטור.

ד) אמר לשלוחו תן לאורחיי חתיכה חתיכה של בשר, הלך השליח ואמר להן טולו שתיים שתיים -- בעל הבית מעל, שהרי נעשה דברו; והשליח פטור -- מפני שהוא מוסיף על שליחות בעל הבית, ולא עקר השליחות.

ה) אבל אם אמר להן השליח, טולו שתיים שתיים מדעתי -- שניהן מעלו. נטלו האורחים שלוש שלוש -- אף האורחין מעלו, מפני שכל אחד מהן עשה שליחות חברו והוסיף מדעתו: נמצא חברו חייב -- לפי שנעשו דבריו, ולא נעקרה השליחות; והוא חייב, על זה שהוסיף מדעתו.

ו) [ב] במה דברים אמורים, בשהיו החתיכות מקודשי בדק הבית. אבל אם היו בשר עולה וכיוצא בו, לא מעל אלא האוכל בלבד: שהרי הוא חייב באיסור אחר, יתר על המעילה; ובכל התורה כולה -- אין שליח לדבר עבירה, אלא במעילה לבדה שלא יתערב עימה איסור אחר.

ז) [ג] הנותן פרוטת הקדש לשלוחו ואמר לו, הבא לי בחצייה נרות ובחצייה פתילות, הלך והביא לו בכולה נרות, או בכולה פתילות, או שאמר לו, הבא לי בכולה נרות, או בכולה פתילות, הלך והביא בחצייה נרות ובחצייה פתילות -- שניהם פטורין: בעל הבית לא מעל, שהרי לא נעשת שליחותו בפרוטה; והשליח לא מעל, שהרי לא עקר שליחותו בפרוטה.

ח) אבל אם אמר לו, הבא לי בחצייה נרות ממקום פלוני, ובחצייה פתילות ממקום פלוני, והלך והביא נרות ממקום פתילות, ופתילות ממקום נרות -- השליח מעל.

ט) [ד] נתן לו שתי פרוטות ואמר לו, הבא לי אתרוג, והלך והביא לו בפרוטה אתרוג ובפרוטה רימון -- השליח מעל, ובעל הבית פטור: שהרי שלחו לקנות לו אתרוג ששווה שתי פרוטות; לפיכך אם היה האתרוג שהביא לו בפרוטה אחת, שווה שתי פרוטות -- שניהן מעלו.

י) [ה] השולח פרוטה ביד שלוחו לקנות לו בה חפץ, ונזכר בעל הבית שהיא הקדש, קודם שתגיע ליד החנווני -- השליח מעל, שהוא שוגג; ובעל הבית כבר נזכר, ואין המזיד חייב בקרבן מעילה, כמו שביארנו. נזכר אף השליח, וידע שהיא הקדש, קודם שתגיע לחנווני -- שניהן פטורין מקרבן מעילה; והחנווני חייב, כשיוציא אותה פרוטה שנתערבה במעותיו -- שהרי הוא שוגג.

יא) הודיעו לחנווני שפרוטה שנתנו לו הקדש -- שלושתן פטורין, ונתפס המקח להקדש. [ו] וכיצד ייעשה כדי להציל החנווני מן החטא, עד שיהא מותר להשתמש בכל המעות -- נוטל פרוטה של חולין או כלי כל שהוא, ואומר פרוטה של הקדש בכל מקום שהיא, מחוללת על זה; ותיעשה אותה פרוטה או הכלי הקדש, ויותר החנווני להשתמש בכל המעות.

יב) וכן פרוטה של הקדש שנתערבה בכל הכיס, או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש -- מחלל אותה, ואחר כך ישתמש בכיס; ואם הוציא, ולא חילל -- לא מעל, עד שיוציא את כל הכיס.

יג) [ז] אמר כיס מכיסיי הקדש, ושור משווריי הקדש -- מועלין בכולן, ומועלין במקצתן. כיצד עושה, מביא את הגדול שבהן, ואומר אם הקדש הוא, הרי זה הקדש, ואם לאו, ההקדש בכל מקום שהוא מחולל על זה; וייהנה בקטן.

יד) [ח] המועל בפחות משווה פרוטה, בין בזדון בין בשגגה -- משלם את הקרן; ואינו חייב חומש, ולא קרבן. וייראה לי שאינו לוקה על פחות משווה פרוטה, אם היה מזיד.

טו) [ט] המפקיד מעות הקדש אצל בעל הבית, ונשתמש בהן והוציאן -- בעל הבית מעל: שהרי אין לו רשות להשתמש בהן, ובעל הפיקדון לא הרשהו. [י] הפקידן אצל שולחני או חנווני, ולא היו חתומין ולא קשורין קשר משונה -- הואיל ויש לו רשות מן הדין להשתמש בהן -- אם הוציאן, שניהן פטורין: בעל הפיקדון פטור, שהרי לא אמר לו השתמש בהן; והחנווני פטור -- מפני שאינן קשורין קשר משונה ולא חתומין, וכאילו השתמש ברשות.

טז) [יא] האישה שהכניסה מעות של הקדש לבעלה, או שהקדיש מורישה ומת, ונפלו לה הקדשות בירושה -- לכשיוציא הבעל המעות בחפציו, ימעול.