הלכות חגיגה

הלכות חגיגה. יש בכללן שש מצוות -- ארבע מצוות עשה, ושתיים מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) להיראות את פני ה'; (ב) לחוג בשלושה רגלים; (ג) לשמוח ברגלים; (ד) שלא ייראה ריקם; (ה) שלא יעזוב לוי מלשמחו וליתן לו מתנותיו ברגלים; (ו) להקהיל את העם בחג הסוכות במוצאי שמיטה. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.

---

הלכות חגיגה פרק א

א) שלוש מצוות עשה נצטוו ישראל בכל רגל משלושה רגלים, ואלו הן: הראייה, שנאמר "ייראה כל זכורך" (שמות כג,יז); והחגיגה, שנאמר "תחוג לה' אלוהיך" (דברים טז,טו); והשמחה, שנאמר "ושמחת, בחגך" (דברים טז,יד).

ב) הראייה האמורה בתורה -- היא שיראה פניו בעזרה ביום טוב הראשון של חג, ויביא עימו קרבן עולה בין מן העוף בין מן הבהמה. ומי שבא לעזרה ביום ראשון, ולא הביא עולה -- לא דייו שלא עשה מצות עשה, אלא עבר על לא תעשה: שנאמר "לא ייראו פניי, ריקם" (שמות כג,טו). ואינו לוקה על לאו זה, שהרי לא עשה מעשה.

ג) החגיגה האמורה בתורה -- היא שיקריב שלמים ביום טוב הראשון של חג, כשיבוא להיראות; והדבר ידוע שאין השלמים באים אלא מן הבהמה. ושתי מצוות אלו, שהן הראייה והחגיגה -- אין הנשים חייבות בהן.

ד) והשמחה האמורה ברגלים -- היא שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה, ואלו הן הנקראין שלמי שמחת חגיגה: שנאמר "וזבחת שלמים, ואכלת שם; ושמחת, לפני ה' אלוהיך" (דברים כז,ז). ונשים חייבות, במצוה זו.

ה) [ב] הראייה והחגיגה -- אין להן שיעור מן התורה, שנאמר "איש, כמתנת ידו..." (דברים טז,יז); אבל מדברי סופרים שלא יהא קרבן עולת ראייה פחות משווה מעה כסף, ולא שלמי חגיגה פחות משווה שתי כסף. ומצוה להביא כפי עושרו, שנאמר "כמתנת ידו -- כברכת ה' אלוהיך" (שם). [ג] שלמי שמחה, לא נתנו בהם חכמים שיעור.

ו) בעת שיעלה אדם לירושלים לחג -- אם היו בידו קרבנות הראייה, יביאם; או יעלה עימו כסף, לקנות בו הקרבן. ואם אין בידו כסף, לא יביא שווה כסף; אפילו היה בידו שווה כמה זהובים, אסור לו לעלות ריקם בלא כסף ולא קרבן. ולמה אסרו שיעלה בידו שווה כסף, גזירה -- שמא לא ימצא למכור, או שמא יימצאו המעות סיגים.

ז) [ד] מי שלא הקריב ביום טוב הראשון עולת ראייתו ושלמי חגיגתו, הרי זה מקריבן בשאר ימות הרגל: שנאמר "שבעת ימים, תחוג לה' אלוהיך" (דברים טז,טו) -- מלמד שכולם ראויין לחגיגה, וכולם תשלומי ראשון הם. [ה] ומצוה להקדים, ולהקריב בראשון; לא הקריב בראשון, בין שוגג בין מזיד -- יקריב בשני. וכל המאחר -- הרי זה מגונה, ועליו נאמר "נוגי ממועד, אספתי" (צפניה ג,יח). [ו] עבר הרגל ולא חג, אינו חייב באחריותו; ועל זה וכיוצא בו נאמר, "מעוות, לא יוכל לתקון" (קוהלת א,טו).

ח) [ז] מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג הסוכות, חוגג את כל הרגל, וביום טוב האחרון, שהוא שמיני; ואף השמיני, תשלומי ראשון הוא. וכן מי שלא חג ביום חג השבועות, חוגג כל שבעה, ויש לו תשלומין, כל ששת ימים שלאחר חג השבועות; ודבר זה מפי השמועה נאמר, שחג השבועות כחג המצות לתשלומין.

ט) [ח] עולת ראייה ושלמי חגיגה, אינם דוחין לא את השבת ולא את הטומאה, לפי שאין להם זמן קבוע, כקרבנות הציבור: שאם אינו חוגג היום, חוגג למחר כמו שביארנו. אבל דוחין את יום טוב; ואף על פי שאין מקריבין ביום טוב נדרים ונדבות, מקריבין עולת ראייה ושלמי חגיגה ושלמי שמחה, שאין אלו נדרים ונדבות, אלא חובות.

י) [ט] כשמקריב המקריב עולת ראייתו ושלמי חגיגתו ושמחתו ביום טוב, סומך עליהם בכל כוחו כדרך שעושה בשאר הימים: אף על פי שסמיכה אינה מעכבת, כמו שביארנו במעשה הקרבנות -- לא גזרו עליה משום שבות. [י] המפריש עולת ראייתו ומת, יורשיו חייבין להביאה.

יא) מותר להקריב בחולו של מועד נדרים ונדבות -- שנאמר "אלה תעשו לה', במועדיכם: לבד מנדריכם ונדבותיכם" (במדבר כט,לט), מכלל שקרבין ברגל. "לעולותיכם" (שם), כמו עולת מצורע ועולת יולדת; "ולמנחותיכם" (שם), להביא מנחת חוטא ומנחת קנאות; "ולשלמיכם" (שם), לרבות שלמי נזיר. הכול קרבין במועד, ואין קרבין ביום טוב.

יב) [יא] מי שהיה לו אוכלין מרובין ונכסים מועטין -- מביא שלמי חגיגה מרובין, ועולות ראייה מועטין; היו לו אוכלין מועטין ונכסים מרובין -- מביא עולות ראייה מרובות, ושלמי חגיגה מועטות. היו זה וזה מועט -- על זה אמרו, לא יפחות ממעה לעולה ושתי כסף לשלמים; זה וזה מרובה -- על זה נאמר, "כברכת ה' אלוהיך, אשר נתן לך" (דברים טז,יז).