הלכות כלים פרק יח

א) כלי חרס אינו מקבל טומאה עד שיהיה מקבל ועשוי לקבלה, אבל אם לא היה לו בית קיבול או שהיה מקבל ולא נעשה לקבלה אינו מקבל טומאה כלל לא מן התורה ולא מדברי סופרים, לפיכך הכסא והמטה והספסל והמנורה והשלחן של חרס, וכל כל כיוצא בהן מכלים שאין להם תוך אינן מקבלין טומאה, וכן הסילונות שהמים מהלכין בהן אף על פי שהן כפופין ואף על פי שהן מקבלין הרי הן טהורין מפני שלא נעשו לקבלה אלא כדי שיצאו מהן המים, וכן חבית של שייטים וחבית הדפונה בשולי המחץ הואיל ונעשית כמו בית יד שנושאין בה המחץ ולא נעשית לקבלה אינה מקבלת טומאה.

ב) פנס שהיה בו בית קיבול שמן מקבל טומאה ושאין בו טהור, וכן מגופת היוצרים שיש לה תוך טמאה.

ג) משפך של בעלי בתים טהור, ושל רוכלין מתטמא מפני שמטהו על צדו ומריח בו ללוקח.

ד) כיסוי כדי יין וכדי שמן והחביות טהורות שלא נעשו לקבלה, ואם התקינן לתשמיש מתטמאין.

ה) כיסוי האלפס בזמן שהוא נקוב ויש לו חדוד טהור, ואם אינו נקוב ואין לו חדוד מתטמא מפני שהאשה מסננת לתוכו את הירק, זה הכלל כל המשמש בכלי חרס כשהוא כפוי טהור.

ו) טיטרוס אף על פי שהוא נקוב ומוציא פרוטות מתטמא שהרי המים מתכנסין בצדדין והן עשויין לקבלה.

ז) הלפיד של חרס שמניחין מטליות הבגדים והשמן בתוכו והוא דולק מתטמא, וכן כלי שמניחין תחת הנרות לקבל השמן מתטמא.

ח) גסטרא שמניחין תחת הכלים לקבל משקין הנוזלין מן הכלי מקבלין טומאה.

ט) ספינה של חרס אף על פי שהיא מקבלת אינה מקבלת טומאה שאין הספינה בכלל הכלים האמורין בתורה בין היא של חרס בין היא של עץ בין גדולה בין קטנה.

י) כל הכלים שנשברו ונפסדה צורתן אין שבריהן מקבלין טומאה אף על פי שאותן השברים ראויין לתשמיש, חוץ משברי כלי חרס שאם היה בהן חרס הראוי לקבל הרי הוא מקבל טומאה שנאמר וכל כלי חרס מפי השמועה למדו שזה לא בא לרבות אלא שברי כלי חרס, במה דברים אמורים כשהיה לחרס זה תוך לקבל בו המשקין כשהיה החרס יושב לא סמוך אבל אם אינו יכול לקבל אלא אם כן סומכין אותו אינו מקבל טומאה.

יא) החרס שאינו יכול לישב כדי שיקבל מפני אזנו, או שהיה בו חדוד והחדוד מכריעו לצד אחר הרי זה טהור אף על פי שניטלה האוזן או נשבר החדוד שכל כלי חרס שטהר שעה אחת אין לו טומאה לעולם.

יב) כלי חרס ששוליהן חדין כמזרקות שנשברו ושוליהן מקבלין אף על פי שאינן מקבלין אלא אם כן נסמכו כגון שולי הקרפיות והכוסות הרי אלו מקבלין טומאה, שלכך נעשו מתחלתן שיהיו שוליהן מקבלין בסמיכה או באחיזה.

יג) כמה יקבל החרס ויהיה מקבל טומאה, אם היה הכלי כשהיה שלם ומכיל כדי סיכת אדם קטן עד חביות שהן מקבלות כסאה או קרוב ונשברו ונשאר בחרסים בין מקרקעיהן בין מדפניהן חרס שהוא מקבל כשהוא יושב רביעית הרי זה מקבל טומאה.

יד) היה הכלי מחבית המכילה כסאה עד חבית המכילה סאתים או יתר ונשברה אם היה בחרס הנשאר כדי לקבל חצי לוג הרי זה מקבל טומאה, היה הכלי מחבית המכילה סאתים עד חצבים גדולים ונשברו אם נשאר מהן חרס המקבל לוג הרי זה מקבל טומאה, היו החרסים מקבלין פחות משיעורין אלו אין מקבלין טומאה.

טו) כלי חרס קטן כגון הפך וכיוצא בו שנשבר ונשאר מקרקעיתו חרס המקבל כל שהוא כשהוא יושב והיה חד ביותר שנמצא ככלי קטן הרי זה מקבל טומאה, ואם נשאר מדפנותיהן חרס המקבל אינו מקבל טומאה לפי שדפנות כלים אלו וכיוצא בהן כשוין הן ואין להן תוך הניכר ונמצאו כפשוטי כלי חרס.

טז) חזקת חרסים הנמצאים בכל מקום טהורים חוץ מהנמצאים בבית היוצר מפני שרובן גסטריות הן לכלים והגסטרא מקבלת טומאה אף על פי שהיא משברי כלים.

---

הלכות כלים פרק יט

א) כמה שיעור השבר שישבר כלי חרס ויטהר מטומאתו אם היה טמא, או לא יקבל טומאה אם היה טהור, העשוי לאוכלין משינקב במוציא זיתים, והעשוי למשקין משינקב מכניס במשקין, כשמניחין אותו על המשקה יכנס המשקה לכלי בנקב, העשוי לכך ולכך מטילין אותו לחומרו והרי הוא מקבל טומאה עד שינקב במוציא זית, ולא אמרו במוציא משקה אלא בגסטרא בלבד לפי שהיא עשויה לקבל המשקין הנוזלים מן הכלים ואם הוציאה משקין הרי זה בטל תשמישה.

ב) חמש מדות בכלי חרס, ניקב במוציא משקה טהור מלהתטמא משום גסטרא ועדיין הוא חשוב כלי לקדש בו מי חטאת, ניקב בכונס משקה אינו ראוי לקדש בו מי חטאת ועדיין כלי הוא חשוב להכשיר הזרעים במשקין התלושין בו כמו שביארנו, ניקב כשורש קטן אין המים שבתוכו מכשירין את הזרעים והרי הן כמו שאינן בכלי ועדיין כלי הוא חשוב לקבל בו זיתים ומקבל טומאה, ניקב במוציא זיתים טהור והרי הוא ככלי גללים ואבנים שאין מקבלין טומאה ועדיין כלי הוא חשוב להציל בצמיד פתיל עד שיפחת רובו כמו שביארנו בטומאת מת.

ג) החבית שיעורה כאגוזים, האלפס והקדירה שיעורן כזיתים, וכן עריבה של חרס אפילו היתה גדולה ומחזקת ארבעים סאה בלח ונפחתה במוציא זיתים אף על פי שהוא מטה על צדה ולש בה טהורה שמתחילתה לא נעשית לכך.

ד) הפך והטני שיעורן בשמן, והצרצור שיעורו במים.

ה) נר שניטל פיו טהור, ושל אדמה שהוסק פיו בפתילה אינו מקבל טומאה ואינו בכלל כלי חרס עד שיוסק כולו בכבשן ככלי חרס.

ו) חבית שנפחתה וכשמטין אותה על דפנה מקבלת או שנחלקה כמין שתי עריבות עדיין היא מקבלת טומאה, נתרעעה ואינה יכולה להטלטל בחצי קב גרוגרות טהורה.

ז) חבית שניטלו אזניה הרי היא כגסטרא אפילו אוזן אחת, נסדקה למטה מאזניה אף על פי שאזניה קיימות הרי זו כגסטרא, ואם עשאה מתחלה שלא באזנים נדונית כחבית.

ח) חבית שנסדקה בכבשן ונמצא שהיא כשתי גסטראות, אם משנגמרה מלאכתה נסדקה כל גסטרא מהן מקבלת טומאה, ואם נסדקה קודם שתגמר מלאכתה ואחר כך נשרפה בכבשן טהורה, והיאך יודע דבר זה, אם היו שבריה שוין ותוכה מאדים עד שלא נגמרה מלאכתה נסדקה, אין שבריה שוין ואין תוכה מאדים בידוע שאחר שנגמרה מלאכתה נשברה ומקבלת טומאה כשאר שברי כלי חרס הראויין לתשמיש.

ט) גסטרא שנתרעעה ואינה מקבלת משקין אף על פי שמקבלת אוכלין הרי זו טהורה, שאינה עשויה אלא לקבל משקין הדולפין כמו שביארנו ואם היתה דולפת אין עושין גסטרא לגסטרא, וכן גסטרא שנפחתה או שנחלקה לשתים טהורה שלא אמרו שירים של שירים מתטמאין אלא שירי כלי חרס בלבד הן שמתטמאין.

י) גסטרא שחדודין יוצאין ממנה בין שהיתה יושבת בין שהיתה מוטה על צדה כל המקבל מן החדודין זיתים כשיתמלא הגסטרא זיתים מטמא במגע וכנגדו מתטמא באויר וכל שאין מקבל עמה בזיתים מתטמא במגע ואין כנגדו מתטמא באויר.

יא) כיצד מתטמא במגע ואין כנגדו מתטמא באויר שאם נגעה הטומאה בגסטרא מתוכה מתטמא החדוד נכנסה הטומאה באויר הגסטרא אפילו היתה כנגד החדוד לא נטמא החדוד.

יב) וכיצד כנגדו מתטמא באויר, שאם היתה הטומאה באויר הגסטרא כנגד החדוד נטמא החדוד עם הגסטרא, ועל דרך זה הוא בכל מקום שנאמר בכלי חרס ובתנור וכירים מתטמא במגע וכנגדו באויר או אין מתטמא כנגדו באויר, וכן כל טומאת מגע האמורה בענין כלי חרס או תנור וכירים הוא שתגע הטומאה בהן מתוכן וכל טומאת אויר הוא שלא תגע הטומאה כלל אלא תכנס לאויר בלבד.

יג) חבית שנתרעעה וטפלה בגללים אף על פי שהוא נוטל את הגללים והחרסים נופלים הרי זו מקבלת טומאה מפני שלא בטל שם כלי מעליה, נשברה ודבק חרסיה אחר שפרשו או שהביא חרסים ממקום אחר וטפלם בגללים אף על פי שנוטל את הגללים וחרסיה עומדין הרי זו טהורה מפני שבטל מעליה שם כלי, היה בהן חרס מחזיק רביעית כנגד אותו החרס בלבד מתטמא באויר מפני שהוא כלי בפני עצמו, ושאר החבית אינו מתטמא עד שתגע בה הטומאה מתוכה מפני שאינה כלי שלם.

יד) חבית שניקבה וסתם הנקב בזפת ואחר כך נשברה אם יש בחרס הסתום בזפת כדי להחזיק רביעית הרי זה מקבל טומאה מפני שהוא משברי החבית ולא בטל שם כלי מעליה, אבל חרס שניקב אחר שפירש מן הכלי וסתם הנקב בזפת אף על פי שהוא מחזיק רביעית טהור, שהחרס שניקב בטל שם כלי מעליו וטהר וכל שטהר בכלי חרס שעה אחת אין לו טומאה לעולם.

טו) קומקומוס שניקב ועשאהו בזפת טהור שאינו יכול לקבל החמין כצונן, וכן כלי הזפת והשעוה וכיוצא בהן טהורין ואינן בכלל הכלים.

טז) משפך של חרס שפקקו בזפת אינו מקבל טומאה שאין הזפת משימו כלי קיבול, אבל משפך של עץ שסתמו הרי זה ככלי קיבול ומתטמא.

---

הלכות כלים פרק כ

א) כבר ביארנו שכל יד הכלים שהכלי צריך לה בשעת תשמישו הרי היא חשובה כגוף הכלי להתטמא ולטמא, לפיכך הטופל כלי חרס הבריא אם נטמא הכלי הרי אוכלין ומשקין הנוגעין בטפילה טהורין שאין הכלי צריך לטפילה זו, אבל הטופל את כלי חרס הרעוע הרי הטפילה חשובה כגוף הכלי, וכן המהדק את הקירויה של חרס הדולין בה המים אם חיפה אותה בעור או בקלף וכיוצא בהן אם היתה רעועה הרי הן כגופה.

ב) הטופל כלי חרס להיות מבשל בו אינו חיבור, טפל כלים להיות זופת בהן חיבור.

ג) חבית שניקבה ועשאה בזפת בבעץ וגפרית בסיד ובגפסים אינן חיבור ושאר כל הדברים חיבור.

ד) דברים הלחין המשוכין שטופלין בהן הפטסין של מים כדי שלא ידלוף הכלי הרי הן כגופו של כלי שאפילו נטמא הכלי מאוירו אוכלין ומשקין הנוגעין בטפילה טמאין, וכן טפילו של תנור הרי הוא כחרס התנור והוא שיהיה בעובי הטפלה עד טפח שהוא צורכו של תנור אבל יתר על טפח אינו מצורך התנור והנוגעין ביתר על טפח מעוביו טהורים, טפילת הכירה עוביו שלש אצבעות.

ה) חבית שניקבה וסתמה בזפת יותר מצורכה הנוגע בצורכה טמא וביתר מצורכה טהור, זפת שנטפה על חבית הנוגע בה טהור.

ו) מיחם שטפלו בחמר ובחרסית ונטמא הנוגע בחמר טמא והנוגע בחרסית טהור שאין החרסית מתחבר לכלי.

ז) מגופת החבית שטפל בטיט עליה ועל החבית אינה חיבור לה ואם נגעו משקין טמאין בחבית לא נטמאת המגופה ואם נגעו במגופה לא נטמאו אחורי החבית.

ח) כלי נחושת שזפתן אין הזפת חיבור ואם ליין הרי זה כגוף הכלי.

ט) בצק שבסדקי העריבה שנגע בו שרץ אם בפסח הואיל ואיסורו חשוב חוצץ ולא נטמאת העריבה, ואם בשאר ימות השנה אם היה מקפיד עליו העריבה טהורה ואם רוצה בקיומו הרי הוא כעריבה ונטמאת העריבה.

י) המשיחות והרצועות שבמטפחות הספרים ושבמטפחות התינוקות תפורות חיבור וקשורות אינן חיבור, וכן רצועות שבמעדר ושבשק ושבקופה אבל שבאזני כלי חרס אפילו תפורות אינן חיבור שאין חיבורין לכלי חרס.

יא) יד קורדום היוצא מאחריו שלש אצבעות חיבור והיתר על שלש הנוגע בו טהור, יד קורדום מלפניו טפח הסמוך לברזל חיבור יתר על כן הנוגע בו טהור.

יב) שירי הפרגל טפח, ויד מקבת של מפתחי אבנים טפח, יד קורנס של זהבים טפחיים ושל חרשים שלשה, שירי מלמד הבקר ארבעה טפחים סמוך לדרבן, יד קורדום שחופרין בו ביררין של מים ארבעה טפחים, ויד קורדום של נכוש חמשה, ויד בן פטיש חמשה, ושל פטיש ששה, וכן יד קורדום של בקוע ושל עדיר ששה, יד מקבת של סתתין ששה, שיירי המרדע הסמוך לחרחור של מתכת שבראש המרדע שבעה טפחים, יד המגריפה של בעלי בתים שמונה טפחים, ושל סיידין עשרה, וכל היתר על זה אם רצה לקיימו טמא, יד כל משמשי האור כגון השפודין והאסכלאות אפילו ארוכין כל שהן טמאין.

יג) מקל שעשאהו יד לקורדום הרי הוא חיבור לטומאה בשעת מלאכה ואם נגעה טומאה במקל כשהוא חורש או מבקע בו נטמא הקורדום ואם נגעה בקורדום נטמא המקל, וכן הדיוסטר שהן כשני כלים והמסמר מחברן להיות מסך עליהן הרי הן חיבור בשעת מלאכה, קבעו בקורה הרי זה מקבל טומאה ואין הקורה חיבור לו, עשה קצת הקורה דיוסטר כל שהוא מן הקורה לצורך הדיוסטר חיבור לדיוסטר, והנוגע בשאר הקורה טהור שאין כל הקורה חיבור.

יד) עגלה שנטמאת הנוגע בעול ובקטרב ובעץ ובעבות אפילו בשעת מלאכה טהורה, והנוגע בחרב ובבורך ובביצול ובעין של מתכת ובלחיים ובעיראין טמא, וכן מגירה שנטמאת הנוגע בידה מכאן ומכאן טמא, והנוגע בחוט ובמשיחה ובאמה ובסניפין שלה טהור שאין אלו חיבור לה, אבל הנוגע במלבן של מסר הגדול טמא.

טו) מכבש של חרש שנטמא הרומח שבו הנוגע במכבש טהור, מגרה שנטמא הנוגע בקשטנית שהיא לפופה עליו טהור שאינה חיבור, קשת שהיתה מתוחה והחץ משוך עמה ונטמא החץ הנוגע ביתר ובקשת טהור ואפילו כשהיא מתוחה, וכן מצודת האישות שנטמא החץ שלה לא נטמאת המצודה אפילו כשהיא מתוחה, וכן מסכת נסוכה שנטמאת בשעת האריג הנוגע בכובד העליון והתחתון ובנירים ובקירוס ובחוט שהעבירו על גבי ארגמן ובעירה שאינה עתיד להחזירה טהור שכל אלו אינן חיבור לבגד, אבל הנוגע בנפש המסכת ובשתי העומד ובכפל שהעבירו על גבי ארגמן ובעירה שהוא להחזירה טמא שכל אלו חיבורין לבגד.

טז) הנוגע בצמר שעל האימה ובאשויה טהור, הנוגע בפיקה עד שלא פרעה טמא משפרעה טהור.

יז) החוט שהשילו למחט אפילו קשור משני צדדין אינו חיבור, הכניסו לבגד החוט חיבור לבגד ואין המחט חיבור לבגד, ואין החוט כולו חיבור לבגד אלא כל שהוא לצורך התפירה חיבור שאינו לצורך התפירה אינו חיבור, החוט שפירש מן הבגד אפילו מאה אמה כולו חיבור, חבל שקשור בחרס אפילו מאה אמה כולו חיבור, קשר בו חבל אחד מן הקשר ולפנים חיבור מן הקשר ולחוץ אינו חיבור, החבל שהוא קשור בקופה אינו חיבור אלא אם כן תפר.