הלכות קרבן פסח פרק ט

א) הפסח אינו נאכל אלא בחבורה אחת, ואין מוציאין ממנו מן החבורה שייאכל בה. והמוציא ממנו כזית בשר מחבורה לחבורה בלילי חמישה עשר -- לוקה, שנאמר "לא תוציא מן הבית מן הבשר, חוצה" (שמות יב,מו): והוא שיניחנו בחוץ -- שהוצאה כתובה בו, כשבת; לפיכך צריך עקירה והנחה, כהוצאת שבת. ואין מוציא אחר מוציא בפסח -- שכיון שהוציאו הראשון, נפסל.

ב) מן האגף ולפנים, כלפנים; מן האגף ולחוץ, כלחוץ; והאגף עצמו, שהוא עובי הפתח -- כלחוץ. החלונות ועובי הכתלים, כלפנים; הגגים והעלייות, אינם בכלל הבית.

ג) [ב] בשר הפסח שיצא חוץ לחבורתו, בין בזדון בין בשגגה -- נאסר באכילה; והרי הוא כבשר קודשי קודשים שיצא חוץ לעזרה, או בשר קודשים קלים שיצא חוץ לחומת ירושלים -- שהכול כטריפה, ולוקין על אכילתו כמו שביארנו במעשה הקרבנות.

ד) אבר שיצא מקצתו -- חותך הבשר ויורד עד שמגיע לעצם, וקולף את הבשר: כל שבפנים ייאכל, וכל שבחוץ יישרף. כשהוא מגיע לעצם, חותך בקופיץ, אם היה שאר קודשים; ואם היה פסח שאסור לשבור בו עצם, קולף עד הפרק, ומפרק האבר שיצא מקצתו מן הפרק, ומשליכו לחוץ.

ה) [ג] שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד -- צריכה כל חבורה מהן לעשות לה היקף, שנאמר "מן הבשר, חוצה" (שמות יב,מו): מפי השמועה למדו, שצריך ליתן לו חוצה למקום אכילתו. ואלו הופכין את פניהם הילך ואוכלין, ואלו הופכין את פניהם הילך ואוכלין -- כדי שלא יהו מעורבבין.

ו) [ד] היה המים שמוזגין בו יינם באמצע הבית, בין שתי החבורות -- כשהשמש עומד למזוג, קופץ את פיו ומחזיר את פניו, עד שמגיע אצל חבורתו, ואחר כך אוכל מה שבפיו: שאסור לאכול בשתי חבורות. ומותר לכלה להחזיר פניה מפני חבורתה, ואוכלת -- מפני שהיא בושה לאכול בפניהם.

ז) [ה] שתי חבורות שנפרצה מחיצה מביניהן, אינן אוכלין; וכן אם הייתה חבורה אחת, ונעשית מחיצה ביניהם -- אינן אוכלין, עד שתסתלק: שאין הפסח נאכל בשתי חבורות, ואין נעקרין מחבורה לחבורה.

ח) [ו] בני חבורה שנכנסו שלושה מהם או יתר לאכול פסחן, ולא באו שאר בני חבורה -- אם נכנסו בשעה שדרך בני אדם לאכול הפסחים, וחזר המעורר לכולם על השאר ולא באו -- הרי אלו שנכנסו אוכלין עד שישבעו, ואין ממתינים לשאר. ואפילו באו המתאחרין אחר כך, ומצאו אלו השלושה שאכלו הכול -- אינן משלמים להם דמי חלקם; אבל אם נכנסו שניים בלבד, הרי אלו ממתינים.

ט) במה דברים אמורים, בשעת כניסתם לאכול. אבל בעת שנפטרין, אין אדם צריך להמתין לחברו; אפילו גמר אחד בלבד מלאכול -- ייצא, ואינו צריך להמתין.

י) [ז] המאכיל כזית מן הפסח, בין מפסח ראשון בין מפסח שני, למשומד לעבודה זרה, או לגר תושב או שכיר -- הרי זה עובר בלא תעשה; ואינו לוקה, אבל מכין אותו מכת מרדות. ו"בן נכר" (שמות יב,מג) האמור בתורה, זה העובד אל נכר; ואין מאכילין ממנו לגוי, אפילו גר תושב או שכיר -- שנאמר "תשוב ושכיר, לא יאכל בו" (שמות יב,מה).

יא) [ח] ערל שאכל כזית מבשר הפסח -- לוקה, שנאמר "וכל ערל, לא יאכל בו" (שמות יב,מח): בו הוא, שאינו אוכל; אבל אוכל הוא מצה ומרור. וכן מותר להאכיל מצה ומרור לגר תושב, ולשכיר.

יב) [ט] כשם שמילת בניו ועבדיו מעכבת אותו מלשחוט הפסח -- כך מעכבת אותו מלאכול, שנאמר "ומלת אותו, אז יאכל בו" (שמות יב,מד). כיצד, קנה עבד אחר שנשחט הפסח, או שהיה לו בן שלא הגיע זמנו להימול אלא אחר שחיטת הפסח -- הרי זה אסור לאכול, עד שימול אותן.

יג) וכיצד יהיה הבן ראוי למילה אחר שחיטת הפסח, ולא יהיה ראוי קודם שחיטה -- כגון שחלצתו חמה שצריך שבעת ימים מעת לעת מיום הבראתו, וכגון שכאבה עינו ונרפאת אחר שחיטה, או שהיה טומטום ונקרע אחר שחיטת הפסח ונמצא זכר.