הלכות כלים פרק יב

א) כלי עץ וכלי עור וכלי עצם שנשברו טהרו מטומאתן, חזר ועשה כלי משבריהם או שקיבץ את שבריהן ועשה מהן כלים אחרים הרי אלו כשאר הכלים הטהורים שלא נטמאו מקודם שהן מקבלין טומאה מכאן ולהבא, וכן כלי מתכות שנשברו אחר שנטמאו טהרו, התיכן וחזר ועשה מהן כלים אחרים חזרו לטומאה הישנה ואין לכלי מתכות טהרה גמורה עד שיטבילם במקוה כשהם שלימים או ישארו שבורים.

ב) וחזרת כלי מתכות לטומאתן הישנה מדברי סופרים ומפני מה גזרו על כלי מתכות שיחזרו לטומאתן הישנה גזירה שמא יטמא לו כלי ויתיכנו ויעשה ממנו כלי אחר בו ביום אם יאמר שהוא טהור כדין תורה יבוא לומר השבירה מטהרת והטבילה מטהרת כשם שאם נשבר והתיכו ועשה ממנו כלי כשהיה הרי הוא טהור בו ביום כך אם הטבילו אף על פי שהוא כשהיה הרי הוא טהור בו ביום ויבואו לומר שאין הכלים צריכין הערב שמש מפני זה החשש גזרו טומאה עליהם.

ג) אחד כלי שנטמא במת או בשאר הטומאות אם התיכו חזר לטומאתו הישנה עד שיטביל, נטמא במת והזה עליו בשלישי ואחר כך התיכו ועשאהו כלי אחר והזה עליו בשביעי והטבילו הרי זה טמא ואין הזייה שקודם היתוך מצטרפת להזאה שאחר היתוך ואין לו טהרה עד שיזה עליו שלישי ושביעי ויטביל כשהוא כלי קודם שבירה או יזה עליו שלישי ושביעי ויטביל אחר שיתיכנו.

ד) ברזל טמא שבללו עם ברזל טהור אם רוב מן הטמא טמא ואם רוב מן הטהור טהור מחצה למחצה טמא, וכן טיט שבללו בגללים ושרף הכל בכבשן ועשאהו כלי אם רוב מן הטיט הרי זה מקבל טומאה מפני שהוא כלי חרס ואם רוב מן הגללים אינו מקבל טומאה.

ה) כלי מתכות הטהורין שאנכן באנך טמא טמאים, אבל העושה כלים מן האנך הטמא הרי הן טהורין.

ו) קורדום שעשאהו מן הברזל הטהור ועשה עושפו מן הטמא הרי זה טמא, עשה עושפו מן הטהור והקורדום מן הטמא הרי זה טהור, שהכל הולך אחר עושה המלאכה.

ז) קורדום טהור שחסמו בברזל טמא טהור.

ח) קיתון שעשאהו מן הטמא ושוליו מן הטהור טהור, עשאהו מן הטהור ושוליו מן הטמא טמא, שהכל הולך אחר המקבל העושה מלאכה.

ט) כלי מתכות שנטמא בטומאה שהיא מדברי סופרים כגון שנטמא בעבודה זרה וכיוצא בה ונשבר והתיכו וחזר ועשה ממנו כלי אחר הרי זה ספק אם חזר לטומאתו הישנה או לא חזר.

י) כלי זכוכית שנטמאו ונשברו טהרו ככל הכלים ואפילו התיכן ועשה מהן כלים אחרים אינם חוזרים לטומאה הישנה לפי שעיקר טומאתה מדברי סופרים כמו שביארנו לא גזרו עליהן בטומאה ישנה, וכן כלי זכוכית שנשברו אף על פי ששבריהן כלים וראויין לתשמיש הואיל והם שברי כלים אינן מקבלין טומאה לפי שאינן דומין לכלי חרס, כיצד קערה של זכוכית שנשברה והתקין שולים לתשמיש אין השולים מקבלין טומאה אף על פי שהן בקערה, ואם קירסם את מקום השבר ושפו בשופין הרי זו מקבלת טומאה.

יא) צלוחית קטנה הניטלת ביד אחת שניטל פיה מקבלת טומאה מפני שאין מכניסין היד לתוכה אלא יוצק ממנה, אבל גדולה הניטלת בשתי ידים שניטל פיה טהורה מפני שהיא חובלת ביד בשעה שמכניס ידו לתוכה, וכן צלוחית של פלייטון אף על פי שהיא קטנה אם ניטלת פיה טהורה מפני שחובלת באצבעו בשעה שמוציא הבושם מתוכה.

יב) לגינים הגדולין שניטל פיהן עדיין הן כלים מפני שמתקינם הוא לכבשנים.

יג) כוס שנפגם רובו טהור, נפגם בו שליש היקפו ברוב גובהו טהור, ניקב וסתמו בין בבעץ בין בזפת טהור, והכוס והצלוחית שניקבו בין מלמעלה בין מלמטה טהורין.

יד) התמחוי והקערה שניקבו מלמעלה טמאין מלמטה טהורין, נסדקו אם יכולין לקבל את החמין כצוננין טמאין ואם לאו טהורין.

טו) הכוסות החתוכין אף על פי ששפתותיהם סורכין את הפה מקבלים טומאה.

טז) האפרכס של זכוכית טהור שהרי הוא כמו מחץ שאינו מקבל.

יז) זכוכית שעושין אותה למראה טהור אף על פי שהיא מקבלת לפי שלא נעשית לקבלה, התרווד של זכוכית שהוא מקבל אף על פי שכשמניחו על השולחן נהפך על צידו ואינו מקבל הרי זה מקבל טומאה.

יח) תמחוי של זכוכית שעשאו מראה מקבל טומאה, ואם מתחילה עשאוהו למראה כדי שיהיו דברים שמניחין בו נראין מאחוריו הרי זה טהור, וכל כלי זכוכית אין מקבלין טומאה עד שתגמר מלאכתן ככל הכלים.

---

הלכות כלים פרק יג

א) כבר ביארנו בכמה מקומות שאין כלי חרס מתטמא אלא מאוירו או בהיסט הזב, ושאר כל הכלים שנגעה בהן הטומאה נטמאו ואם נכנסה טומאה לאוירו ולא נגעה בהן הרי הם טהורין, נמצא הטמא בכלי חרס טהור בכלים והטמא בכל הכלים טהור בכלי חרס, ומניין שאין כלי חרס מתטמא אלא מאוירו שנאמר וכלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו וגו' מתוכו הוא מתטמא לא מאחוריו.

ב) וכשם שמתטמא מאוירו כך מטמא אוכלין ומשקין מאוירו, כיצד כלי חרס שנטמא ונכנסו אוכלין ומשקין לאוירו אף על פי שלא נגעו בו הרי אלו טמאין שנאמר כל אשר בתוכו יטמא, אבל שאר הכלים הטמאין אינן מטמאין אוכלין ומשקין עד שיגעו בהן.

ג) אין כלי חרס מטמא כלים מאוירו בין כלי חרס בין שאר כלים, כיצד כלי חרס גדול שהיו בתוכו כלים ונכנסה טומאה באוירו הוא טמא וכל הכלים שבתוכו טהורין, היו משקין בכלים שבתוכו נטמאו המשקין מאוירו וחוזרין ומטמאין את הכלים, והרי זה אומר מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני.

ד) כלי חרס שנגעו משקין טמאין באחוריו בלבד נטמאו אחוריו כשאר כל הכלים, במה דברים אמורים בשהיה לו תוך, אבל אם אין לו תוך ונגעו בו משקין טמאין הרי זה טהור, שכל שאין לו תוך בכלי חרס אין אחוריו מתטמאין במשקין, נגעו אוכלין או משקין באחורי כלי חרס הטמא הרי אלו טמאין, ואחד כלי חרס ואחד שאר כל הכלים בדבר זה שכל הכלים הטמאין שנגעו אוכלין או משקין בהן בין מתוכן בין מאחוריהן נטמאו.

ה) אחד כלי חרס שנכנסה טומאה לאוירו או שכפהו על הטומאה המונחת על הארץ ונעשה אהל עליה שהרי הטומאה בתוכו, מפי השמועה למדו שזה שנאמר אל תוכו לרבות את האהלים.

ו) גומא שהיה השרץ מונח בתוכה וכפה כלי חרס על הגומא לא נטמא שנאמר אל תוכו עד שתכנס עצמה של טומאה בתוכו, לפיכך השרץ שנמצא למטה מנחושתו של תנור שהיא קרקעית התנור טהור שאני אומר חי נפל ועכשיו מת בתוך הגומא זו, וכן אם נמצאת מחט או טבעת למטה מנחושתו אף על פי שכל הכלים הנמצאים טמאים כמו שביארנו הרי התנור טהור שאני אומר שם היו עד שלא בא התנור והתנור נבנה עליהן ולא נפלו בתוכו, נמצאו בדשן הרי התנור טמא שאין לו במה יתלה, נמצאו בנחושתו של תנור נראין אבל אינן יוצאין לאוירו, אם אופה את הבצק והוא נוגע בהן נטמא התנור כאילו היו בתוך אוירו, ואם לאו התנור טהור כאילו היו למטה מנחושתו, באי זה בצק אמרו בבצק הבינוני שאינו רך ביותר ולא קשה.

ז) השרץ שנמצא בעין של תנור בעין של כירה בעין של כופח אם נמצא מן השפה הפנימית ולחוץ טהור, וכן אם נמצא באויר העין טהור שהרי לא נכנס לאויר התנור או הכירה או הכופח אלא תחת עובי דפנותיהן הוא תלוי, ואפילו היה שם כזית מן המת טהורין, אלא אם כן היה בעובי העין פותח טפח שהרי מביא את הטומאה לאויר התנור כמו שנתבאר בעניין טומאת מת.

ח) נמצא השרץ במקום הנחת העצים מן השפה הפנימית ולחוץ טהור, נמצא במקום ישיבת הבלן במקום ישיבת הצבע במקום ישיבת שולקי הזיתים הכל טהור.

ט) אין התנור ולא הכירה ולא שאר מקומות היקוד מתטמאין אלא אם כן נמצאת הטומאה מן הסתימה ולפנים.

י) כלי חרס ששותין בו בעלי בתים המים שבאמצעו כמו רשת של חרס ושפתו שלמעלה מן הרשת כמו מסרק וזהו הנקרא צרצור אם נכנסה הטומאה לאויר המסרק למעלה מן הרשת נטמא כולו שזהו תוכו של כלי זה.

יא) כלי חרס שהיה לו שלש שפיות זו לפנים מזו היתה הפנימית עודפת ונכנסה טומאה לאויר הפנימית כל האוכלין והמשקין שבאויר שבין השפה הפנימית ובין האמצעית והחיצונה טהורין, היתה האמצעית עודפת ונטמא אוירה ממנה ולפנים טמא ממנה ולחוץ טהור, היתה החיצונה עודפת ונטמא אוירה הכל טמא, היו שוות כל שנטמא אוירה טמאה והשאר טהור.

יב) אלפסים זו בתוך זו ושפתותיהן שוות והשרץ בעליונה או בתחתונה זו שיש בה השרץ טמאה ושאר האלפסין טהורין הן וכל האוכלין שבהן, היה כל אילפס מהן נקובה בכונס משקה והשרץ בעליונה כל האוכלין והמשקין שבכל האלפסים טמאים שהטומאה באויר כולן כמו שיתבאר, היה השרץ בתחתונה היא טמאה וכולן טהורות שהרי לא נכנס שרץ לאויר העליונה ואין שפת התחתונה עודפת כדי לטמא כל האוכלין והמשקין שבתוכה, היה השרץ בעליונה והיתה שפת התחתונה עודפת העליונה טמאה שהשרץ בתוכה וכן התחתונה מפני ששפתה עודפת הרי השרץ באוירה ושאר האלפסין שבתוך התחתונה טהורין שאין כלי חרס מטמא כלים שבתוכו, ואם היה ביניהן משקה טופח כל שיש בה משקה טופח טמאה שהמשקה מתטמא מאויר התחתונה העודפת וחוזר ומטמא את האלפס.

יג) טבלא של חרס שהיו קערות דבוקות בה בתחלת מעשיה והרי הכל כלי אחד ונטמאת אחת מהן לא נטמאו כולן, ואם היה לטבלא דופן עודף שנמצאו כל הקערות בתוכו ונטמאת אחת מהן נטמאו כולן, וכן הדין בבית התבלין של חרס וקלמירין המתאימות כיוצא בו.

יד) בית התבלין של עץ שנטמא אחד מבתיו במשקין לא נטמאו שאר הבתים, ואם יש לו דופן עודף שנמצאו כל הבתים בתוכו ונטמא אחד מבתיו במשקין נטמאו כולן שהכל ככלי אחד וכלי שנטמא תוכו במשקין נטמא כולו, היו בתיו קבועין במסמר הרי אלו חיבור זה לזה לטומאה ולהזייה, היו תקועין בלבד הרי אלו חיבור לטומאה ולא להזייה, ואם היו בתיו ניטלין וניתנין אינן חיבור לא לטומאה ולא להזייה.

---

הלכות כלים פרק יד

א) כל המציל בצמיד פתיל באהל המת מציל בצמיד פתיל באויר כלי חרס, אם הציל במת החמור דין הוא שיציל בכלי חרס הקל, וכל שאינו מציל באהל המת אינו מציל באויר כלי חרס.

ב) וכשם שאין צמיד פתיל לטומאה באהל המת כך אין צמיד פתיל לטומאה באויר כלי חרס, כיצד קדירה שהיא מליאה אוכלין ומשקין ומוקפת צמיד פתיל ונתונה בתוך התנור הטמא הרי הקדירה וכל מה שבתוכה טהורין, היה השרץ או משקין טמאין בתוכה ומוקפת צמיד פתיל ונתונה באויר התנור נטמא התנור, וכן כל כיוצא בזה.

ג) טבעת טמאה שמובלעת בתוך הלבינה או מחט טמאה שמובלעת בתוך העץ ונפלו לאויר כלי חרס נטמא, אף על פי שאם נגע ככר תרומה בעץ זה או בלבינה זו טהור הרי הן מטמאין כלי חרס מאוירו.

ד) תרנגול שבלע שרץ או בשר מת ונפל לאויר התנור הרי זה טהור, ואם מת שם התרנגול נטמא התנור, שהבלועין בחי מצילין מיד כלי חרס כדרך שמצילין באהל המת.

ה) דברים שבתוך הפה או בתוך הקמטין אינן כבלועין, כיצד אדם שהיו משקין טמאין בתוך פיו וקפץ פיו והכניס ראשו לאויר כלי חרס טמאהו, וכן טהור שהיו אוכלין ומשקין לתוך פיו והכניס ראשו לאויר תנור טמא נטמאו אוכלים שבפיו, היה לו בתוך קומטו כעדשה מן השרץ והכניסו לאויר התנור נטמא התנור, אף על פי שהטומאה בתוך הקמט.

ו) ספוג שבלע משקין טמאין אף על פי שהוא נגוב מבחוץ אם נפל לאויר כלי חרס טימאה שסוף משקה לצאת, וכן חתיכה של לפת ושל גמי, חרסים שנשתמשו בהן משקין טמאין ונגבו ונפלו לאויר כלי חרס לא טמאוהו, נפלו לתנור והוסק נטמא שסוף משקה לצאת, במה דברים אמורים במשקין קלין אבל בחמורין כגון דם הנדה ומימי רגליה אם היו יכולין לצאת והקפיד עליו שיצא הרי זה מטמא התנור אף על פי שלא הוסק ואם אינו מקפיד עליו אינו מטמא עד שיוסק ויצא המשקה, וכן בגפת חדשה הבאה ממשקין טמאין שהוסק בה התנור נטמא שסוף משקה לצאת אבל בישנה טהור, איזו היא ישנה לאחר שנים עשר חדש, ואם ידוע שיצא ממנה משקה בשעת היסק אפילו לאחר שלש שנים נטמא התנור כשיוסק.

ז) כלי חרס שחלקו במחיצה משפתו עד קרקעיתו ונכנסה טומאה באויר אחד משני החלקים נטמא הכלי כולו לפי שאין דרך בני אדם לחלק כלי חרס כדרך שחולקין האהלים, לפיכך תנור שחצצו בנסרים או ביריעות ונמצא השרץ במקום אחד הכל טמא.

ח) כלי שהיתה הטומאה בתוכו והכניס הכלי לאויר כלי חרס ושפת הכלי הטמא חוץ לכלי חרס אף על פי שהטומאה מכוונת בתוך כלי חרס הרי זה טהור שנאמר אל תוכו לא אל תוך תוכו.

ט) וכן אם היה כלי חרס טמא והכניס לאוירו כלי אחר שיש בו אוכלים ומשקין ושפת הכלי האחר חוץ לכלי חרס אף על פי שהאוכלין והמשקין מכוונין בתוך כלי חרס הטמא הרי אלו טהורין שנאמר כל אשר בתוכו יטמא ולא שבתוך תוכו, כיצד כוורת או קופה או קדירה או חמת וכיוצא בהן שהיה השרץ בתוכה, ושלשל הקופה לאויר החבית או לאויר התנור אף על פי שהשרץ מכוון בתוך אויר החבית הואיל ושפת הקופה או החמת למעלה משפת החבית או משפת התנור הרי אלו טהורין, ואם היה בתוך החמת או בתוך הקדירה וכיוצא בהן אוכלין או משקין ושלשלן לאויר התנור או לאויר החבית הטמאין הרי הן טהורין, היתה הכוורת או הקופה או החמת וכיוצא בהן נקובין אינן מצילין אלא אם היה השרץ לתוכן ושלשלן לאויר כלי חרס הטהור נטמא, ואם היו אוכלין או משקין לתוכן ושלשלן לאויר כלי חרס הטמא נטמאו, וכמה יהיה בנקב אם היה בכלי שטף במוציא זיתים ואם היה בכלי חרס העשוי לאוכלין שיעורו כזיתים והעשוי למשקין שיעורו בכונס משקה, והעשוי לכך וכך מטילין אותו לחומרו וכשינקב כלי חרס זה בכונס משקה אינו מציל מיד כלי חרס.

י) סתם נקב כלי חרס בזפת אם היה השרץ בכלי זה ושלשלו לאויר התנור הטהור נטמא שאין הצמיד מציל על הטומאה מלטמא כמו שביארנו, אבל אם היה בכלי זה אוכלין או משקין ושלשלו לאויר התנור הטמא הרי הן טהורין שהרי הנקב סתום, ושאר כל הכלים שסתמן בזפת וכיוצא בו אינו מציל מיד כלי חרס.

יא) כוורת פחותה אף על פי שסתם הפחת בקש אינה מצלת מיד כלי חרס שהרי אינה כלי.

יב) החמת והכפישה שנפחתו במוציא רמון אף על פי שבטלו מתורת כלי הרי אלו מצילין מיד כלי חרס, והוא שיהיה הפחת למעלה משפת כלי חרס מבחוץ ויהיה בית קבול שלהן משולשל לתוך כלי חרס.

יג) עור פשוט וכיוצא בו שהיה שקוע לאויר כלי חרס או לאויר התנור והשרץ בתוך העור הרי התנור טמא, ואם היה השרץ בתנור אוכלין ומשקין שבתוך העור טמאין שאין מציל מיד כלי חרס אלא כלים שיש להן תוך כגון הסל והקופה והחמת.

יד) כלי חרס שהיתה טומאה בתוכו והיה כלי חרס טהור כפוי על פי הכלי הטמא או שהיה הכלי שהטומאה דבוקה בתוכו כפוי על פי הכלי הטהור אף על פי שאויר שניהן מעורב הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו שהרי לא נכנסה הטומאה עצמה לאויר כלי חרס הטהור, לפיכך חבית שהיתה מליאה משקין טהורין ונתונה למטה מנחושתו של תנור ונפל שרץ לתוך התנור הרי החבית והמשקין טהורין אף על פי שאויר התנור מעורב עם אויר החבית, וכן אם היתה החבית כפויה על פי התנור ופיה לאויר התנור אפילו המשקה שבשולי החבית טהור.