הלכות פרה אדומה פרק ב

א) מעלות יתרות עשו בטהרת פרה אדומה, והרחקות גדולות הרחיקו מטומאת המת בכל מעשיה: מפני שהיא כשרה בטבולי יום, חשו שמא יבואו לזלזל בה. ומפני זה כשמפרישין הכוהן השורף אותה, מפרישין אותו ללשכה מוכנת בעזרה, ובית אבן הייתה נקראת, מפני שכל כליה כלי אבנים שאין מקבלין טומאה; ובכלי האבן היה משתמש, כל שבעת ימי ההפרשה. ולא היו אחיו הכוהנים נוגעין בו, כדי להרבות בטהרתו.

ב) שבעת ימים קודם שריפת הפרה, מפרישין כוהן השורף אותה מביתו -- כשם שמפרישין כוהן גדול, לעבודת יום הכיפורים; ודבר זה, קבלה ממשה רבנו. וכן מפרישין אותו מאשתו -- שמא תימצא נידה, ויהיה טמא שבעת ימים.

ג) הלשכה שהיה יושב בה כל שבעה, צפונית מזרחית הייתה, כדי להזכירו שזו כחטאת הנשחטת בצפון, אף על פי שהיא נשחטת בחוץ.

ד) כל יום ויום משבעת ימי ההפרשה, מזין עליו מי חטאת, שמא נטמא למת, והוא לא ידע -- חוץ מיום רביעי להפרשה, שאינו צריך הזאה: לפי שאי אפשר שהיה לא שלישי לטומאתו, ולא שביעי -- שאין הזיה בשביעי עולה משום הזית שביעי, עד שיזה בשלישי מלפניה. ומן הדין היה שאינו צריך הזאה, אלא בשלישי ושביעי להפרשה בלבד; וזה שמזין יום אחר יום, מעלה יתרה עשו בפרה.

ה) ברביעי בשבת, היו מפרישין אותו, כדי שיחול רביעי שלו, להיות בשבת: שההזיה אינה דוחה שבת, והרביעי אינו צריך הזיה.

ו) בכל יום ויום מימי ההפרשה שמזין עליו בהן, מזין מאפר פרה מן הפרות שנשרפו כבר; ואם לא היה שם אלא אפר פרה אחת בלבד, מזין ממנו עליו כל השישה.

ז) כשמזין עליו בימי ההפרשה, אין מזה עליו אלא אדם שלא נטמא במת מעולם, שהמזה צריך שיהיה טהור; ואם תאמר יזה עליו איש שנטמא, והוזה עליו -- שמא זה שהזה עליו, לא היה טהור מטומאת מת. וכן הכלים שממלאין בהן ומקדשין להזות על הכוהן השורף -- כולם כלי אבנים היו, שאין מקבלין טומאה. וכל הדברים האלו, מעלות יתרות הן שעשו בה.

ח) וכיצד יימצא איש, שלא נטמא במת מעולם. חצרות היו בירושלים בנויות על גבי הסלע, ותחתיהן חלול, מפני קבר התהום; והיו מביאין נשים עוברות, ויולדות שם, ומגדלות שם את בניהם. וכשירצו להזות על הכוהן השורף, מביאין שוורים מפני שכרסיהם נפוחות; ומניחין על גביהן דלתות, ויושבין התינוקות על גבי הדלתות, כדי שיהיה האוהל מבדיל בינם לבין הארץ, מפני קבר התהום; וכוסות של אבן בידם, והולכין עד לשילוח. הגיעו עד לשילוח, יורדין שם וממלאין -- שאין לחוש שם מפני קבר התהום, שאין דרך בני אדם לקבור בנהרות; ועולין, ויושבין על גבי הדלתות.

ט) והולכין עד שמגיעין להר הבית. הגיעו להר הבית, יורדין ומהלכין על רגליהן, מפני שכל הר הבית והעזרות, תחתיהן היה חלול מפני קבר התהום; ומהלכין עד פתח העזרה, ובפתח העזרה היה קלל של אפר. נוטלין האפר, ונותנין במים שבכוסות, ומזין על הכוהן ששורף.

י) ומטבילין היו התינוקות שממלאין ומקדשין ומזין על השורף, אף על פי שהן טהורין מטומאת המת -- שמא נטמאו בטומאה אחרת.

יא) [ח] תינוק שטבל למלאות ולהזות -- לא ימלא בכלייו תינוק אחר, אף על פי שטבל; ותינוק שטבל להזות על כוהן זה -- אינו מזה על כוהן אחר, עד שיטבול לשם מעשה זה הכוהן. וכן כלים שטיהרום לחטאת זו -- לא יתעסקו בהם בפרה אחרת, עד שיטיבלום לשמה. וכל הדברים האלו, מעלות יתרות בפרה.

---

הלכות פרה אדומה פרק ג

א) אין שורפין את הפרה אלא חוץ להר הבית, שנאמר "והוציא אותה אל מחוץ למחנה" (במדבר יט,ג); ובהר המשחה, היו שורפין אותה. וכבש היו עושין, מהר הבית להר המשחה; ותחתיו בנוי כיפין כיפין, וכיפה על כל שני כיפין, כדי שיהיו שתי רגלי הכיפה על גג שתי כיפין שתחתיה, כדי שיהיה תחת הכול חלול -- מפני קבר התהום. אף מקום שריפתה ומקום הטבילה, שהיו בהר המשחה -- תחתיהן חלול, מפני קבר התהום. והפרה והשורף וכל המסעדין בשריפתה, יוצאין מהר הבית להר המשחה על גבי כבש זה.

ב) כיצד שורפין אותה: זקני ישראל היו מקדימין ברגליהן להר המשחה, ובית טבילה היה שם; וכוהן והמסעדין בשריפתה והפרה יוצאין על הכבש, ובאין להר המשחה. ומטמאין את הכוהן, וסומכין הזקנים את ידיהם על הכוהן, ואומרין לו, טבול אחת. ואם היה כוהן גדול, אומרין לו, אישי כוהן גדול, טבול אחת. ירד וטבל, עלה ונסתפג. ועצים מסודרין היו שם, עצי ארזים ארונים וברושים, ועצי תאנה חלקה. ועושין מערכה כמין מגדל, ומפתחין בה חלונות, כדי שתהיה האור מלבבת בהן; ומראה המערכה במערב.

ג) וכופתין את הפרה, בחבל של מגג; ונותנין אותה על גבי המערכה, ראשה לדרום ופניה למערב. והכוהן עומד במזרח, ופניו למערב; שוחט בימינו, ומקבל הדם בשמאלו. ומזה באצבעו הימנית מן הדם שבכפו השמאלית, שבע פעמים כנגד בית קודשי הקודשים -- על כל הזאה, טבילת אצבע בדם: ושיירי הדם שבאצבע, פסולים להזיה; לפיכך על כל הזיה, מקנח אצבעו בגופה של פרה. גמר מלהזות, מקנח את ידיו בגופה של פרה; וירד מן המערכה, והצית את האש בעצים קטנים, והכניסן תחת עצי המערכה, והתחיל האש בה. והכוהן עומד ברחוק, ומשמר לה עד שיצת האור ברובה, ותיקרע בטנה. ואחר כך נוטל עץ ארז, ואיזוב אין פחות מטפח, וצמר צבוע בתולעת משקל חמישה סלעים. ואומר לעומדים שם, עץ ארז זה, עץ ארז זה, עץ ארז זה, איזוב זה, איזוב זה, איזוב זה, שני תולעת זה, שני תולעת זה, שני תולעת זה -- שלושה פעמים על כל אחד ואחד; והם אומרין לו הין, הין, הין -- שלושה פעמים על כל אחד ואחד.

ד) וכל כך למה, לפי שמיני ארזים שבעה הן, ומיני איזוב ארבעה. והצבוע אדום -- יש שצובעין אותו בפואה, ויש שצובעין אותו בלכא, ויש שצובעין אותו בתולעת; והתולעת -- היא הגרגרים האדומים ביותר הדומים לגרעיני החרובים, והן כמו האוג, ותולעת כמו יתוש יש בכל גרגר מהן. ולפיכך מודיע לכל ומגלה להן, שאלו הן המינין האמורים בתורה. והאיזוב האמור בתורה -- הוא האיזוב שאוכלין אותו בעלי בתים, ומתבלין בו הקדירות.

ה) האיזוב והארז והתולעת, שלושתן מעכבין זה את זה. וכורך האיזוב עם הארז בלשון של שני, ומשליך אל תוך בטנה -- שנאמר "והשליך, אל תוך שריפת הפרה" (במדבר יט,ו). ואינו משליך קודם שיצת האור ברובה, ולא אחר שתיעשה אפר; ואם השליך, פסולה -- שנאמר "אל תוך שריפת": לא קודם שיצת האור ברובה, ולא אחר שתיעשה אפר.

ו) ובין שהשליך שלושתן כאחת, בין שהשליכן זה אחר זה, בין שהשליך לתוך גופה, או לתוך שריפתה, בין שנקרעה מאליה ואחר כך השליך, בין שקרעה בידו או בכלי -- כשרה.

ז) [ג] נגמרה שריפתה, חובטין אותה במקלות, היא וכל עצי המערכה שנשרפה בהן, וכוברין את הכול בכברות. וכל שחור שאפשר שייכתש ויהיה אפר, בין מבשרה בין מן העצים -- כותשין אותו עד שייעשה אפר; ושאין בו אפר, מניחין אותו. וכל עצם שנשאר מעצמיה בלא שריפה -- בין כך ובין כך, היה נכתש.

ח) [ד] אין מכניסין כלום מאפרה להניחו בעזרה, שנאמר בו "והניח מחוץ למחנה" (במדבר יט,ט). ושלושה חלקים היו חולקין את כל אפרה -- אחד ניתן בחיל, ואחד בהר המשחה, ואחד מתחלק לכל המשמרות. זה שמתחלק לכל המשמרות, היו הכוהנים מקדשין ממנו; וזה שניתן בהר המשחה, היו ישראל מזין ממנו; וזה שניתן בחיל, היה מוכן ומוצנע -- שנאמר "והייתה לעדת בני ישראל למשמרת" (שם), מלמד שמצניעין ממנו.

ט) וכן היו מצניעין מאפר כל פרה ופרה ששורפין, בחיל. ותשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו, עד שחרב הבית בשנייה -- ראשונה עשה משה רבנו, ושנייה עשה עזרא, ושבע מעזרא עד חורבן הבית; והעשירית עושה המלך המשיח, מהרה ייגלה.

---

הלכות פרה אדומה פרק ד

א) אין שוחטין שתי פרות אדומות כאחת, שנאמר "ושחט אותה" (במדבר יט,ג). [ב] לא רצת פרה לצאת -- אין מוציאין עימה שחורה, שלא יאמרו שחורה שחטו; ולא אדומה, שלא יאמרו שתיים שחטו.

ב) [ג] פרה שנשחטה שלא לשמה, או שקיבל או שהזה שלא לשמה, או לשמה ושלא לשמה, או שלא לשמה ולשמה, או שנעשת שלא בכוהן, או במחוסר בגדים, או שעשיה בבגדי זהב, או בבגדי חול -- פסולה; שחטה על מנת לאכול מבשרה, או לשתות מדמה -- כשרה, לפי שלא נאמר בה ריח ניחוח.

ג) [ד] קיבל דמה בכלי -- פסולה, שנאמר "ולקח אלעזר הכוהן מדמה, באצבעו" (במדבר יט,ד): מצותה מצות יד, ולא מצות כלי. [ה] הזה בכלי, אפילו אחת מהן -- הזיתו פסולה; הזה אחת מהן בשמאלו, הזיתו פסולה. הזו שבעה כוהנים -- כאחת, הזיתן פסולה; זה אחר זה, כשרה.

ד) הזה, ולא כיוון כנגד ההיכל -- פסולה, שנאמר "אל נוכח פני אוהל מועד" (במדבר יט,ד): עד שיכוון כנגד ההיכל, ויהיה רואהו. וכן אם שחטה או שרפה, שלא כנגד ההיכל -- פסולה, שנאמר "ושחט אותה לפניו" (במדבר יט,ג).

ה) [ו] במה דברים אמורים, שהזה או שחט או שרף כנגד הדרום, או כנגד צפון, או שהיה אחריו למקדש; אבל אם עמד בין מזרח ומערב, ופניו כנגד ההיכל -- אף על פי שלא כיוון כנגד פתח ההיכל בדקדוק, כשרה.

ו) [ז] חיסר אחת מן המתנות, פסולה. טבל שתיים, והזה אחת -- הזיתו פסולה; טבל אחת, והזה שתיים -- אף על פי שלא חישב הזאה שנייה אלא טבל והזה אחרת -- הזיתו פסולה.

ז) כיצד, טבל אצבעו טבילה שישית, והזה שישית ושביעית -- אף על פי שחזר וטבל אצבעו והזה שביעית, הזיתו פסולה. הזה מטבילה שביעית, שביעית ושמינית -- אפילו חזר וטבל טבילה שמינית והזה שמינית, כשרה: שכל שמוסיף על השבע, אינו כלום -- והוא, שיהיה זה שהוסיף כוהן אחר; אבל הכוהן השורף אותה -- אם הוסיף, פסולה, מפני שנתעסק בדבר שאינו צריך, בשעת שריפתה.

ח) הוציא את הדם חוץ ממערכתה, והזה -- פסולה. [ט] הזה מדמה בלילה, אפילו הזה שש הזיות ביום ואחת בלילה -- פסולה. [י] שחטה חוץ ממקום שריפתה, אפילו שחטה לפנים מן החומה -- פסולה. [יא] שרפה חוץ ממערכתה שנשחטה עליה, או שחלקה לשניים ושרפה בשתי מערכות, או ששרף שתיים במערכה אחת -- פסולה; ואם אחר שנעשת אפר, מביא אחרת ושורף על גבה, ואינו חושש.

ט) [יב] הפשיטה, וניתחה, ואחר כך שרף כולה -- כשרה; ואם חיסר ממנה כלום, אפילו מפרשה -- פסולה. פקע מעורה או מבשרה, אפילו משערה, כזית -- יחזיר; ואם לא החזיר, פסולה. פקע חוץ למערכתה -- מרבה עליו, ושורפו במקומו; פקע מקרניה, או מטלפיה, או מפרשה -- אינו צריך להחזיר.

י) [יג] הפרה אינה נפסלת, בלינה; לפיכך אם נשחטה היום, והוזה דמה כהלכתו, ונשרפה למחר -- כשרה. [יד] שרפה אונן או מחוסר כפרה, כשרה; [טו] שלא רחוץ ידיים ורגליים, פסולה -- מפני שמעשיה כעין עבודה. והיכן מקדש ידיו ורגליו, בכלי שרת בפנים; ואם קידש בחוץ, ומכלי חול, אפילו במקידה של חרס -- כשר, הואיל וכל מעשיה בחוץ.

יא) וכן כשמטבילין את הכוהן השורף, אחר שמטמאין אותו כמו שביארנו, אינו צריך לחזור ולקדש, הואיל וכל מעשיה בטבולי יום.

יב) [טז] שרפה שלא בעצים, או בכל עצים, אפילו בקש, ואפילו בגבבה -- כשרה; ומצותה, שלא ימעט לה עצים מן הראוי לה. אבל מרבה הוא לה חבילי איזוב ואיזוביון בזמן שריפתה, כדי להרבות את האפר; ויש לו להרבות עצים בשריפתה, עד שתיעשה אפר. אבל משתיעשה אפר -- אם הוסיף בה אפילו עץ אחד, הרי זה כמערב אפר מקלה באפר הפרה.

יג) [יז] כל מעשה הפרה, מתחילה ועד סוף -- אינו אלא ביום, ובזכרי כהונה; והמלאכה פוסלת בה, עד שתיעשה אפר. אבל משתיעשה אפר -- אם כנס אפרה בלילה, או שכנסתו אישה, או שעשה מלאכה אחרת בשעת כניסתו -- הרי זו כשרה.

יד) ומניין שאסיפת האפר בכל אדם מישראל, חוץ מחירש שוטה וקטן -- שנאמר "ואסף איש טהור" (במדבר יט,ט), מכלל שאינה צריכה כוהן, וכאילו נאמר אדם טהור, בין איש בין אישה.

טו) ומניין שהמלאכה פוסלת בה, שנאמר "ושחט אותה לפניו" (במדבר יט,ג) -- מפי השמועה למדו שלא בא הכתוב אלא ללמד שאם נתעסק בדבר אחר בשעת שחיטתה, פסלה. ונאמר "ושרף את הפרה, לעיניו" (במדבר יט,ה), שיהיו עיניו בה -- ללמד שהמלאכה פוסלת בה, משעת שחיטה עד שתיעשה אפר; וכל העוסק בשריפתה, ועשה מלאכה אחרת -- פסלה, עד שתיעשה אפר. [יח] שחט את הפרה, ונשחטה בהמה אחרת עימה, או נתחתכה דלעת עימה -- כשרה: שהרי לא נתכוון למלאכה -- אף על פי שהבהמה שנשחטה עימה כשרה לאכילה, שאין שחיטת החולין צריכה כוונה; אבל אם נתכוון לחתוך הדלעת, ונתחתכה בשעת שחיטה -- פסולה, שהרי עשה עימה מלאכה.