הלכות טומאת מת פרק כב

א) שולי המחצין, ושולי קרקרות כלים, ודופנותיהן מאחוריהן -- אין מצילין בצמיד פתיל באוהל המת; קירסמן, ושפן, ועשין כלים -- מצילין בצמיד פתיל: שאין מציל בצמיד פתיל אלא כלים. [ב] כלי חרס שנתן בו טיט עד חצייו, לא ביטלו; ואם השקיע בו את הכלים, מציל.

ב) [ג] כלי חרס מציל בצמיד פתיל, עד שיינקב במוציא רימון; ובגדול, עד שייפחת רובו. כיצד, כלי גדול שנפחת רובו, והקיפו צמיד פתיל, וסתם מקום הפחת בצמיד פתיל -- הרי זה מציל, אף על פי שאינו חשוב כלי לעניין טומאה.

ג) אבל כלי המוקף צמיד פתיל שהיה נקוב או סדוק, ולא סתם הנקב -- נטמא, ואינו מציל. וכמה יהיה בנקב, אם היה כלי העשוי לאוכלין, שיעורו במוציא זיתים; היה עשוי למשקה, שיעורו בכונס משקה; העשוי לכך ולכך, מטילין אותו לחומרו, ומשיינקב בכונס משקה, אינו מציל -- עד שיסתום הנקב, או ימעטנו.

ד) תנור שהייתה סרידה על פיו, ומוקף צמיד פתיל, ונתון באוהל המת, ונסדק התנור -- אם היה הסדק מלוא פי מרדע, שהוא היקף טפח -- נטמא התנור, ואף על פי שאין המרדע יכול להיכנס בסדק, אלא הרי הוא כמותו בשווה; פחות מכאן, התנור טהור. נסדקה הסרידה שעל פיו כמלוא פי מרדע נכנס, הרי זה טמא; פחות מכאן, ניצל בצמיד פתיל. היה הסדק עגול -- אין רואין אותו ארוך, אלא שיעורו כמלוא פי מרדע נכנס.

ה) תנור המוקף צמיד פתיל, שניקב נקב בעינו של תנור הטוחה -- אם היה הנקב מלוא כוש נכנס ויוצא, כשהוא דולק -- הרי זה נטמא; ואם היה הנקב פחות מזה, ניצל. [ו] ניקב התנור מצידו -- שיעורו מלוא כוש נכנס ויוצא, כשלא דולק.

ו) וכן מגופת החבית שניקבה, שיעורה כדי שתיכנס מיצה שנייה של שיפון בנקב; וחצבים גדולים שניקבו, שיעורם כדי שתיכנס מיצה שנייה של קנה. פחות מכאן, טהורין. במה דברים אמורים, בזמן שנעשו ליין. אבל אם נעשו לשאר המשקין -- אפילו ניקבו בכל שהן, נטמאו; ואין הצמיד פתיל מועיל להם, עד שיסתום הנקב. ואף בזמן שנעשו ליין, לא אמרו אלא שניקבו שלא בידי אדם. אבל אם נעשו בידי אדם -- אפילו כל שהן, טמאים; ואינן ניצלין, עד שייסתם הנקב.

ז) חבית שהיא מלאה משקין טהורין, ומניקית של חרס בתוכה, והחבית מוקפת צמיד פתיל, ונתונה באוהל המת -- החבית והמשקין טהורין. והמניקית טמאה -- מפני שקצתה האחת, בתוך החבית המוקפת, והקצה השני פתוח לאוהל המת, ואינו סתום: אף על פי שהיא עקומה, אין העקום כסתום.

ח) חבית המוקפת צמיד פתיל שניקבה מצידה, וסתמו שמרים את הנקב -- תציל. אגף חצי הנקב, וסתם חצייו -- הרי זה ספק, אם הציל אם לא הציל. סתם את הנקב בזמורה, עד שימרח מן הצדדין; סתמו בשני קיסמים, עד שימרח מן הצדדין ובין זמורה לחברתה.

ט) וכן נסר שנתון על פי התנור, ומירח מן הצדדין -- הציל; היו שני נסרים, עד שימרח מן הצדדין ובין נסר לחברו. חיבר את שני נסרים במסמרים של עץ וכיוצא בהם, או שליפף עליהם שוגמין -- אין צריך למרח מן האמצע.

י) במה מקיפין, בסיד ובגפסין, בזפת ובשעווה, בטיט ובצואה ובחמר ובחרסית, ובכל דבר המתמרח; ואין מקיפין לא בעבץ ולא בעופרת, מפני שהוא פתיל ואינו צמיד. ומקיפין בדבילה שמנה שלא הוכשרה, ובבצק שנילוש במי פירות כדי שלא יטמא -- שדבר טמא, אינו חוצץ.

יא) [ט] מגופת החבית שנתחלחלה -- אף על פי שאינה נשמטת, אינה מצלת: שהרי נתרעע הצמיד. הכדור והפקעת של גמי שנתנן על פי החבית, ומירח מן הצדדין -- לא הציל, עד שימרח על כל הכדור ועל כל הפקעת מלמטן למעלן. וכן במטלת של בגד, שקשרה על פי הכלי; הייתה של נייר או של עור, וקשרה במשיחה -- אם מירח מן הצדדין, הציל.

יב) [י] חמת של עור הדג או הנייר, שהלביש בהן את החבית, וצררה מלמטה -- הרי זו מצלת; ואם לא צררה -- אף על פי שמירח מן הצדדין, לא הציל.

יג) [יא] חבית זפותה, שנתקלף החרס מלמעלה, והזפת שלה עומד, ונתן הכסוי על הזפת, ודחקו עד שדבק בזפת, ונמצא הזפת עומד בין הכסוי ובין קרקע החבית -- הרי זה מציל; וכן בכלי המורייס, וכיוצא בהם מדברים המתמרחין, שהיה המתמרח בין הכסוי ובין הכלי, כמו זר -- הואיל והכול דבוקין, הרי זה מציל.