הלכות רוצח ושמירת נפש פרק יא

א) מצות עשה לעשות אדם מעקה לגגו שנאמר (דברים כב,ח) ועשית מעקה לגגך, והוא שיהיה בית דירה אבל בית האוצרות ובית הבקר וכיוצא בהן אינו זקוק לו, וכל בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המעקה.

ב) בית של שני שותפין חייב במעקה, שנאמר (דברים כב,ח) כי יפול הנופל ממנו, לא תלה אלא בנופל, אם כן למה נאמר גגך, למעט בתי כנסיות ובתי מדרשות לפי שאינן עשויים לדירה, היתה רשות הרבים גבוהה מגגו אינו זקוק למעקה, שנאמר כי יפול הנופל ממנו, ולא לתוכו.

ג) גובה המעקה אין פחות מעשרה טפחים כדי שלא יפול ממנו הנופל, וצריך להיות המחיצה חזקה כדי שישען האדם עליה ולא תפול, וכל המניח גגו בלא מעקה ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר (דברים כב,ח) ולא תשים דמים בביתך, ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה.

ד) אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשל בו אדם וימות כגון שהיתה לו באר או בור בחצירו בין שיש בהן מים בין שאין בהן מים חייב לעשות להן חוליה גבוהה עשרה טפחים או לעשות לה כסוי כדי שלא יפול בה אדם וימות. וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה שנאמר (דברים ד,ט) השמר לך ושמור נפשך, ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר על לא תשים דמים.

ה) הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות וכל העובר עליהן ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך או איני מקפיד על כך מכין אותו מכת מרדות.

ו) ואלו הן, לא יניח אדם פיו על הסילון המקלח מים וישתה, ולא ישתה בלילה מן הנהרות ומן האגמים שמא יבלע עלוקה והוא אינו רואה, ולא ישתה מים מגולים שמא שתה מהן נחש וכיוצא בו מזוחלי עפר וישתה וימות.

ז) ואלו הן המשקין האסורין משום גילוי, המים, והיין ואפילו מזוג ואפילו התחיל להשתנות טעמו לחומץ, והחלב, והדבש, והציר, אבל שאר כל המשקין אין מקפידין על גילויין שאין בעלי ארס שותין מהן.

ח) השום שנתרסק ואבטיח שנחתך ונתגלה אסור, וכן כל כיוצא בזה. יין מבושל אין בו משום גילוי, וכן יין תוסס והוא היין משעת דריכתו עד שלשה ימים, ויין או מים או חלב שהיו חמין כל זמן שההבל עולה מהן, וכן משקין שהיה המשקה יורד מלמעלה לתוכן טיפה אחר טיפה והוא שיהיה טורד ויורד, כל אלו אין בהן משום גילוי, שזוחלי עפר מתיראים מבעבוע המשקה ומן ההבל ואין שותין ממנו.

ט) מי כבשין ומי שלקות ומי תורמוסין אין בהן משום גילוי, מים ששרה בהן כבשין ושלקות ותורמוסין, אם נשתנה טעמן אין בהם משום גילוי ואם אין בהם נותן טעם אסורין, וכן מים שהדיח בהן פרישים ודרמוסקין לחולה אסורין משום גילוי.

י) יין שעירב בו דברים חדין כפלפלין או דברים מרים כאפסתנין עד שנשתנה טעמו אין בו משום גילוי, והוא הדין בשאר המשקין.

יא) כל המשקין האסורין משום גילוי שנתגלו בין ביום בין בלילה אסורין, ואפילו היה בצדן אדם ישן אין אימת ישן על הזוחלין, וכמה ישהו ויהיו אסורין, כדי שיצא הרחש מתחת אזן כלי וישתה ויחזור למקומו.

יב) שיעור המים שיאסרו אם נתגלו, כדי שיהיה הסם ניכר בהן ומזיק, אבל אם היו המים מרובין כדי שתאבד בהן המרה הרי אלו מותרין בין בקרקעות בין בכלים, וכן הדין בשאר המשקין.

יג) מעיין המושך כל שהוא אין בו משום גילוי. לגין מגולה שהניחו בשידה תיבה ומגדל או בתיק שלו או בבור אפילו עמוק מאה אמה או במגדל גבוה מאה אמה או בטרקלין מיופה ומסויד הרי זה אסור, בדק את התיבה או את המגדל ואחר כך הניחו בו הרי זה מותר, ואם היה בהן נקב אסור, כמה יהיה בנקב, כדי שתכנס בו אצבע קטנה של קטן.

יד) חבית שנתגלתה אף על פי ששתו ממנה תשעה ולא מתו לא ישתה עשירי, מעשה היה ואמרו ששתה עשירי ומת, מפני שארס הנחש שוקע למטה ויש סם חמת זוחלי עפר שעולה וצופה למעלה ויש סם שהיא נתלית באמצע המשקה ולפיכך הכל אסור, ואפילו סננו במסננת, וכן אבטיח שנתגלה אף על פי שאכלו ממנה תשעה ולא מתו לא יאכל עשירי.

טו) מים שנתגלו לא ישפכם לרשות הרבים ולא ירבץ בהם את הבית ולא יגבל בהן את הטיט ולא ירחץ בהן פניו ידיו ורגליו ולא ישקה מהן בהמה בין בהמת חבירו בין בהמתו, אבל משקה אותן לחתול.

טז) עיסה שנילושה במים מגולין אפילו היא של תרומה תשרף, ואפילו נאפת הרי הפת אסורה.

---

הלכות רוצח ושמירת נפש פרק יב

א) בהמה חיה או עוף שנשכן נחש וכיוצא בו או שאכלו סם הממית האדם קודם שישתנה בגופן הרי אלו אסורים משום סכנת נפשות, לפיכך בהמה חיה או עוף שנמצאו חתוכי רגלים אף על פי שהן מותרין משום טריפה הרי אלו אסורין משום סכנה שמא אחד מזוחלי עפר נשכן, עד שיבדקו, כיצד בודקן, צולה אותן בתנור, אם לא נתחתך הבשר ולא נשתנה משאר הצלי הרי אלו מותרין.

ב) וכן ניקורי תאנים וענבים והקשואים והדלועין והאבטיחין והמלפפונות אפילו היו גדולים ביותר בין תלושין בין מחוברין ואפילו היו בתוך הכלי כל שיש בו ליחה ונמצא נשוך אסור שמא נחש וכיוצא בו נשכו, ואפילו ראה צפור או עכבר יושב ומנקר הרי אלו אסורין שמא במקום נקב נקב.

ג) תאנה או ענב שניטל העוקץ שלהן אין בהם משום גילוי, לפיכך אוכל אדם תאנים וענבים בלילה ואינו חושש, תאנה נקורה שיבשה ונעשת גרוגרת ותמרה נקורה שיבשה שתיהן מותרות.

ד) אסור לאדם ליתן מעות או דינרים לתוך פיו שמא יש עליהן רוק יבש של מוכי שחין או מצורעין, או זיעה שכל זיעת האדם סם המות חוץ מזיעת הפנים.

ה) וכן לא יתן אדם פס ידו תחת שחיו שמא נגע בידו במצורע או בסם רע שהידים עסקניות, ולא יתן התבשיל תחת המטה אף על פי שהוא עוסק בסעודה שמא יפול בו דבר המזיק והוא אינו רואהו.

ו) וכן לא ינעוץ הסכין בתוך האתרוג או בתוך הצנון שמא יפול אדם על חודה וימות, וכן אסור לאדם לעבור תחת קיר נטוי או על גשר רעוע או להכנס לחורבה, וכן כל כיוצא באלו משאר הסכנות אסור לעמוד במקומן.

ז) וכן אסור ליהודי להתיחד עם הגוים מפני שהן חשודים על שפיכות דמים, ולא יתלווה עמהן בדרך, פגע בגוי בדרך מחזירו לימינו, היו עולין במעלה או יורדים בירידה, לא יהיה ישראל למטה וגוי למעלה, אלא ישראל למעלה וגוי למטה, שמא יפול עליו להמיתו, ואל ישוח לפניו שמא ירוץ את גולגלתו.

ח) שאלו לאין אתה הולך ירחיב לו את הדרך כדרך שהרחיב יעקב לעשו שנאמר (בראשית לג,יד) עד אשר אבוא אל אדוני שעירה.

ט) אסור ליקח רפואה מן הגוי אלא אם כן נתיאשו ממנו שיחיה, ואסור להתרפאות מן המין ואף על פי שנתיאשו ממנו שמא ימשכו אחריו, ומותר ליקח רפואה מן הגוים לבהמה או למכה שבגוף מבחוץ כגון מלוגמא ורטייה, ואם היתה מכה של סכנה אסור ליקח ממנו, וכל מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהם.

י) ומותר לשאול לרופא גוי ויאמר לו סם פלוני יפה לך וכך וכך תעשה אבל לא יקח ממנו.

יא) ואסור להסתפר מהן ברשות היחיד שמא יהרגנו, ואם היה אדם חשוב מותר מפני שהוא מתיירא להרגו, ואם דימה לגוי שהוא אדם חשוב כדי שיפחד ממנו ולא יהרגנו הרי זה מותר להסתפר ממנו.

יב) אסור למכור לגוים כל כלי המלחמה ואין משחיזין להם את הזיין ואין מוכרין להן לא סכין ולא קולרין ולא כבלים ולא שלשלאות של ברזל ולא עששיות של ברזל הינדואה ולא דובים ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים אבל מוכרין להן תריסין שאינן אלא להגן.

יג) וכשם שאסרו למכור לגוי כך אסרו למכור לישראל שמוכר לגוי, ומותר למכור הזיין לחיל של בני המדינה מפני שהן מגינין על ישראל.

יד) כל שאסור למכור לגוי אסור למכור לישראל שהוא ליסטיס, מפני שנמצא מחזק ידי עובר עבירה ומכשילו, וכן כל המכשיל עור בדבר והשיאו עצה שאינה הוגנת או שחיזק ידי עוברי עבירה שהוא עור ואינו רואה דרך האמת מפני תאות לבו הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר ולפני עור לא תתן מכשול. הבא ליטול ממך עצה תן לו עצה ההוגנת לו.

טו) ואסור להשיא עצה טובה לגוי או לעבד רשע, ואפילו להשיאו עצה שיעשה דבר מצוה והוא עומד ברשעו אסור, ולא נתנסה דניאל אלא על שהשיא עצה לנבוכדנצר ליתן צדקה שנאמר (דנייאל ד,כד) להן מלכא מלכי ישפר עלך.

---

הלכות רוצח ושמירת נפש פרק יג

א) מי שפגע בחבירו בדרך ובהמתו רובצת תחת משאה בין שהיה עליה משא הראוי לה בין שהיה עליה יתר ממשאה הרי זה מצוה לפרוק מעליה וזו מצות עשה שנאמר (שמות כג,ה) עזוב תעזוב עמו.

ב) ולא יפרוק ויניחנו נבהל וילך אלא יקים עמו ויחזור ויטעון משאו עליה שנאמר (דברים כב,ד) הקם תקים עמו זו מצות עשה אחרת, ואם הניחו נבהל ולא פרק ולא טען ביטל מצות עשה ועבר על מצות לא תעשה שנאמר לא תראה את חמור אחיך.

ג) היה כהן והבהמה רובצת בבית הקברות אינו מיטמא לה כשם שאינו מיטמא להשב אבידה, וכן אם היה זקן שאין דרכו לטעון ולפרוק הואיל ואינה לפי כבודו פטור.

ד) זה הכלל כל שאילו היתה שלו היה טוען ופורק הרי זה חייב לטעון ולפרוק בשל חבירו, ואם היה חסיד ועושה לפנים משורת הדין אפילו היה הנשיא הגדול וראה בהמת חבירו רובצת תחת משאה של תבן או קנים וכיוצא בהן פורק וטוען עמו.

ה) פרק וטען וחזרה ונפלה חייב לפרוק ולטעון פעם אחרת אפילו מאה פעמים שנאמר עזוב תעזוב עמו הקם תקים עמו, לפיכך צריך להדדות עמו עד פרסה אלא אם כן אמר לו בעל המשא איני צריך לך.

ו) מאימתי יתחייב לפרוק ולטעון עמו משיראהו ראייה שהיא כפגיעה שהרי נאמר (שמות כג,ד-ה) כי תראה ונאמר כי תפגע, וכמה, שיערו חכמים משיהיה ביניהם מאתים ושש וששים אמה ושני שלישי אמה שהוא אחד משבעה ומחצה במיל, היה רחוק ממנו יתר מזה אינו זקוק לו.

ז) מצוה מן התורה לפרוק עמו בחנם, אבל לטעון עליו הרי זו מצוה ונוטל שכרו, וכן בשעה שמדדה עמו עד פרסה יש לו שכר.

ח) מצא בהמת חבירו רבוצה אף על פי שאין הבעלים עמה מצוה לפרוק מעליה ולטעון עליה שנאמר עזוב תעזוב הקם תקים מכל מקום, אם כן למה נאמר עמו שאם היה בעל הבהמה עמה והלך וישב לו ואמר לזה שפגע בו הואיל ועליך מצוה אם רצית לפרוק לבדך פרוק הרי זה פטור שנאמר עמו, ואם היה בעל הבהמה זקן או חולה חייב לפרוק ולטעון לבדו.

ט) בהמת הגוי והמשא של ישראל אם היה הגוי מחמר אחר בהמתו אינו זקוק לה, ואם לאו חייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל, וכן אם היתה הבהמה של ישראל והמשוי של גוי חייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל אבל בהמת הגוי ומשאו אינו חייב להטפל בהן אלא משום איבה.

י) חמרים שרגליו של אחד מהן רעועות אין חביריו רשאין להקדים ולעבור מעליו, נפל רשאין לעבור מעליו.

יא) היה אחד טעון ואחד רוכב ודחקן הדרך מעבירין את הרוכב מפני הטעון, אחד טעון ואחד ריקן מעבירין את הריקן מפני הטעון, אחד רוכב ואחד ריקן מעבירין את הריקן מפני הרוכב שניהן טעונין שניהן רוכבין שניהן ריקנין עושין פשרה ביניהן.

יב) וכן שתי ספינות שהיו עוברות בנהר ופוגעות זו בזו, אם עוברות שתיהן בבת אחת טובעות ואם עברו זו אחר זו עוברות, וכן שני גמלים שהיו עולים במעלה גבוהה ופגעו זה בזה, אם עוברין שניהם בבת אחת נופלין ואם עברו זה אחר זה עולין, כיצד הן עושין, טעונה ושאינה טעונה תדחה שאינה טעונה מפני הטעונה, קרובה ורחוקה תדחה קרובה מפני שאינה קרובה, שתיהן רחוקות שתיהן קרובות שתיהן טעונות הואיל וכולן בדוחק אחד הטל פשרה ביניהן והן מעלות שכר זה לזה, ובזה וכיוצא בו נאמר (ויקרא יט,טו) בצדק תשפוט עמיתך.

יג) הפוגע בשנים אחד רובץ תחת משאו ואחד פרק מעליו ולא מצא מי שיטעון עמו, מצוה לפרוק בתחילה משום צער בעלי חיים ואחר כך טוען, במה דברים אמורים בשהיו שניהם שונאים או אוהבים, אבל אם היה אחד שונא ואחד אוהב מצוה לטעון עם השונא תחילה כדי לכוף את יצרו הרע.

יד) השונא שנאמר בתורה הוא מישראל, לא מאומות העולם, והיאך יהיה לישראל שונא מישראל והכתוב אומר (ויקרא יט,יז) לא תשנא את אחיך בלבבך, אמרו חכמים כגון שראהו לבדו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר הרי זה מצוה לשנאו עד שיעשה תשובה ויחזור מרשעו, תשובה אם מצאו נבהל במשאו מצוה לפרוק ולטעון עמו ולא יניחנו נוטה למות שמא תשובה אם מצאו נבהל במשאו מצוה לפרוק ולטעון עמו ולא יניחנו נוטה למות שמא ישתהה בשביל ממונו ויבא לידי סכנה, והתורה הקפידה על נפשות ישראל בין רשעים בין צדיקים מאחר שהם נלוים אל ה' ומאמינים בעיקר הדת, שנאמר (יחזקאל לג,יא) אמור אליהם חי אני נאם ה' אלהים אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה.