הלכות תמורה

הלכות תמורה. יש בכללן שלוש מצוות -- אחת מצות עשה, ושתיים מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) שלא ימיר; (ב) שתהיה התמורה קודש אם המיר; (ג) שלא ישנה הקודשים מקדושה לקדושה. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.

---

הלכות תמורה פרק א

א) כל הממיר -- לוקה על כל בהמה ובהמה שימיר, שנאמר "לא יחליפנו, ולא ימיר אותו" (ויקרא כז,י): ואף על פי שלא עשה מעשה. מפי השמועה למדו שכל מצות לא תעשה שאין בה מעשה, אין לוקין עליה -- חוץ מנשבע, וממיר, ומקלל את חברו בשם; שלושה לאוין אלו -- אי אפשר שיהיה בהן מעשה כלל, ולוקין עליהן.

ב) ולמה לוקין על התמורה, והרי לאו שבה ניתק לעשה -- שנאמר "ואם המר ימיר... והיה הוא ותמורתו, יהיה קודש" (ויקרא כז,י): מפני שיש בה עשה, ושני לאוין; ועוד, שאין לאו שבה שווה לעשה, שהציבור והשותפין אין עושין תמורה, אם המירו -- אף על פי שהן מוזהרין שלא ימירו.

ג) נמצאת אומר שהיחיד שהמיר, הרי התמורה קודש; ואפילו המיר בשבת, לוקה ארבעים. ואחד מן השותפין שהמיר, או מי שהמיר בקרבן מקרבנות הציבור -- הואיל ויש לו בהן שותפות, הרי זה לוקה; ואין התמורה קודש.

ד) [ב] אחד הממיר בזדון או שהמיר בשגגה -- הרי זה עושה תמורה, ולוקה. כיצד, המתכוון לומר הרי זו תמורת עולה שיש לי, ואמר הרי זו תמורת שלמים שיש לי -- הרי זו תמורה, ולוקה; אבל אם דימה שמותר להמיר, והמיר, או שאמר איכנס לבית זה, ואמיר מדעתי, ונכנס, ושכח והמיר שלא מדעתו -- הרי זו תמורה, ואינו לוקה עליה.

ה) [ג] אין אדם ממיר בהמתו, בקרבן שאינו שלו; ואם אמר בעל הקרבן, כל הרוצה להמיר בבהמתי, יבוא וימיר -- הרי זה ממיר בה. המיר קרבנו בבהמה שאינה שלו -- אינה תמורה, שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו.

ו) [ד] המתכפר -- הוא שעושה תמורה, אבל לא המקדיש. כיצד, הקדיש בהמה שיתכפר בה חברו, כגון שהקדיש קרבנות נזיר שיתכפר בהם פלוני הנזיר -- אותו הנזיר, הוא שעושה בהן תמורה; אבל לא זה שהקדיש, לפי שאינן שלו.

ז) [ה] היורש ממיר. הניח בהמה לשני בניו, ומת -- הרי זו קרבה; ואין ממירין בה, שהרי הן בה שותפין, והשותפין אין עושין תמורה, כמו שביארנו.

ח) [ו] אין קודשי גויים עושין תמורה, מן התורה; אבל מדברי סופרים שהגוי שהמיר, הרי זו תמורה. הקדיש הגוי בהמה שיתכפר בה ישראל, והמיר בה הגוי -- הרי זו ספק תמורה.

ט) [ז] אחד אנשים ואחד נשים -- אם המירו, עושין תמורה. [ח] קטן שהגיע לעונת נדרים שהמיר -- אף על פי שאינו לוקה, יש בו ספק אם עושה תמורה או אינו עושה תמורה.

י) [ט] אין הכוהנים ממירין בחטאת, ובאשם -- שאף על פי שהן שלהן, אין זוכין בהן מחיים: שאין להן בבשר, עד שייזרק הדם. ואין הכוהנים ממירין בבכור -- שאף על פי שהוא זוכה בו מחיים, אינו זוכה בו מתחילה: שהרי תחילתו, בבית ישראל הוא.

יא) אבל הבעלים שהמירו בבכור, כל זמן שהוא בביתם -- עושין תמורה; וכן כוהן שהמיר בבכור שנולד לו, לא בבכור שלקח מישראל -- הרי זו תמורה.

יב) [י] אילו של כוהן גדול, עושה תמורה; אבל פרו אינו עושה תמורה, אף על פי שהוא משלו -- הואיל ואחיו הכוהנים מתכפרין בו, הרי הן כשותפין בו.

יג) [יא] העופות והמנחות -- אינן עושין תמורה, שלא נאמר אלא "בהמה" (ויקרא כז,י). [יב] קרבנות בדק הבית -- אינן עושין תמורה, שנאמר במעשר "לא יבקר, בין טוב לרע -- ולא ימירנו" (ויקרא כז,לג). והלא המעשר בכלל כל הקודשים היה, ולמה יצא -- ללמד על הכלל: מה מעשר קרבן יחיד, יצאו קרבנות ציבור; וכן השותפין. מה מעשר קרבן מזבח, יצאו קודשי בדק הבית. מה מעשר בהמה הוקש למעשר דגן, שאין חייבין בו אלא ישראל ולא גויים -- יצאו קרבנות גויים, שאין עושין תמורה, כמו שביארנו.

יד) [יג] המקדיש בעלת מום קבוע, אינה עושה תמורה -- מפני שלא נתקדש גופה קידוש גמור, ואינה אלא קדושת דמים; אבל המקדיש בעלת מום עובר, או שהקדיש תמימה, ואחר כך נולד לה מום קבוע -- הרי זו עושה תמורה.

טו) [יד] אחד הממיר תמים בבעל מום, או בעל מום בתמים, או שהמיר בקר בצאן, או צאן בבקר, או כבשים בעיזים, או עיזים בכבשים, או נקבות בזכרים, או זכרים בנקבות, או שהמיר אחד במאה, או מאה באחד, בין בבת אחת, בין בזה אחר זה -- הרי זו תמורה, ולוקה כמניין הבהמות שהמיר.

טז) [טו] אין התמורה עושה תמורה, ולא ולד בהמת ההקדש עושה תמורה: שנאמר "והיה הוא ותמורתו" (ויקרא כז,י) -- הוא, ולא ולדו; ותמורתו, ולא תמורת תמורתו. אבל הממיר בבהמה, וחזר והמיר בה, וחזר והמיר, אפילו אלף -- כולן תמורה; ולוקה על כל אחד ואחד, כמו שביארנו.

יז) [טז] אין ממירין אברים או עוברים בשלמים, ולא שלמים בהן. כיצד, האומר רגלה של בהמה זו, או ידה, תחת עולה זו, או שאמר עובר בהמה זו תחת עולה זו -- אינה תמורה; וכן האומר בהמה זו תחת ידה או רגלה של עולה זו, או שאמר בהמה זו תחת עוברה של חטאת זו -- אינה תמורה.

יח) [יז] הממיר בכלאיים, או בטריפה, ויוצא דופן, או בטומטום ואנדרוגינוס -- אין הקדושה חלה עליהן. והרי זה כמי שהמיר בגמל או בחמור, לפי שאין במינן קרבן; ולפיכך אינו לוקה. מה בין אלו לבעל מום -- בעל מום, יש במינו קרבן; אלו, אין במינן קרבן.

יט) [יח] הרובע והנרבע -- הרי הן כבעל מום, ועושין תמורה; וכן כל כיוצא בהן. [יט] בהמה שחצייה קודש, וחצייה חול -- לא עושה תמורה, ולא נעשית תמורה.

כ) כל החטאות שדינן שימותו, אינן עושין תמורה; וכל חטאת שדינה שתרעה עד שייפול בה מום ותימכר, עושה תמורה. [כא] המפריש נקבה לפסחו או לעולתו או לאשמו -- עושה תמורה, ואף על פי שאינן ראויין ליקרב: הואיל וירדו לקדושת דמים, והרי הן תמימים -- ירדו לקדושת הגוף.

כא) אבל המפריש שעיר לחטאתו, ונשיא שהפריש שעירה לחטאתו, וכוהן גדול שהפריש פרה לחטאתו -- אינן עושין תמורה: שכל המשנה בחטאות -- לא נתקדשה כלל, ואפילו קדושת דמים, כמו שביארנו בהלכות פסולי המוקדשין.

---

הלכות תמורה פרק ב

א) התמורה -- היא שיאמר בעל הקרבן על בהמת חולין שיש לו, הרי זו תחת זו, או הרי זו חליפת זו; ואין צריך לומר אם אמר הרי זו תחת חטאת זו, או תחת עולה זו -- שהיא תמורה. וכן אם אמר הרי זו תחת חטאת שיש לי בתוך הבית, או תחת עולה שיש לי במקום פלוני -- הרי זו תמורה: והוא, שיש לו.

ב) אבל אם אמר על בהמת חולין, הרי זו תחת עולה, או הרי זו תחת חטאת -- לא אמר כלום; וכן אם אמר הרי זו מחוללת על זו, אינה תמורה.

ג) [ב] היו לפניו שתי בהמות, אחת חולין ואחת הקדש שנפל בה מום, הניח ידו על בהמת חולין ואמר, הרי זו תחת זו -- הרי זו תמורה, ולוקה; הניח ידו על בהמת הקדש ואמר, הרי זו תחת זו -- הרי זה חיללה על בהמת החולין, ואין זו תמורה אלא כפודה בעלת מום בזו הבהמה.

ד) [ג] היו לפניו שלוש בהמות קודשי מזבח, ואחת מהן בעלת מום שהרי היא עומדת לפדיון, ושלוש בהמות תמימות חולין, ואמר הרי אלו תחת אלו -- הרי שתיים מן החולין תחת שתיים התמימות, ותמורתן תמורה, ולוקה עליהן שתיים. והבהמה השלישית -- היא תחת בעלת מום שנתחללה עליה, ולחללה נתכוון ולא להמיר בה: שכיון שיש לפניו דרך איסור, והיא התמורה, ודרך היתר, והוא החילול -- חזקה היא, שאין אדם מניח ההיתר ועושה האיסור; ולפיכך אינו לוקה שלוש מלקייות.

ה) וכן אם אמר עשר בהמות אלו תחת עשר בהמות אלו, ואחת מהן בעלת מום -- אינו לוקה אלא תשע מלקייות: שהבהמה העשירית -- לחללה נתכוון ולא להמיר בה, שאף על פי שהוחזק זה במלקייות הרבה, הואיל ויש שם דרך היתר, אינו מניח דבר ההיתר ועושה האיסור.

ו) שתי בהמות של הקדש, ואחת מהן בעלת מום, ושתי בהמות של חולין, ואחת מהן בעלת מום, ואמר הרי אלו תחת אלו -- הרי התמימה תמורת התמימה, ולוקה אחת; ובעלת המום מחוללת על בעלת המום, שאינו מניח ההיתר ועושה האיסור.

ז) [ד] האומר הרי זו תמורת עולה ושלמים -- דבריו קיימין, ותימכר, ויביא בחצי דמיה תמורת עולה, ובחצי דמיה תמורת שלמים. אמר הרי זו תמורת עולה ותמורת שלמים -- אם לכך נתכוון מתחילה, דבריו קיימין; ואם לא נתכוון בתחילה אלא לתמורת עולה, וחזר ואמר תמורת שלמים -- אף על פי שחזר בתוך כדי דיבור, אין תופשין אלא לשון ראשון, והרי היא תמורת עולה, בלבד.

---

הלכות תמורה פרק ג

א) כיצד דין התמורה ליקרב: תמורת העולה, תקרב עולה; ואם הייתה תמורתה נקבה, או בעלת מום -- תרעה הנקבה עד שייפול בה מום ותימכר, ויביא בדמיה עולה. תמורת החטאת, תמות כמו שביארנו בפסולי המוקדשין. תמורת האשם -- תרעה עד שייפול בה מום, וייפלו דמיה לנדבה.

ב) תמורת השלמים, כשלמים לכל דבר -- טעונה סמיכה, ונסכים, ותנופת חזה ושוק. תמורת התודה, כתודה, אלא שאינה טעונה לחם, כמו שביארנו בהלכות פסולי המוקדשין.

ג) תמורת הפסח -- אם המיר בו קודם חצות יום ארבעה עשר, אין תמורתו קרבה, אלא תרעה עד שייפול בה מום, ויביא בדמיה שלמים; ואם המיר בו אחר חצות, הרי התמורה עצמה תקרב שלמים.

ד) תמורת הבכור והמעשר -- אינן קרבין לעולם, שנאמר בבכור "לה' הוא" (ויקרא כז,כו): מפי השמועה למדו הוא קרב, ואין תמורתו קרבה; ודין המעשר, כבכור. תמורתן תרעה עד שייפול בה מום, ותיאכל: [ב] תמורת הבכור, לכוהנים; ותמורת המעשר, לבעלים. וכשם שאין פודין בכור ומעשר שנפל בהן מום, כמו שביארנו בהלכות איסורי מזבח -- כך אין פודין תמורתן.

ה) [ג] בהמה שהקדישה חצייה עולה וחצייה שלמים, תמורתה כמוה; וכן כל בהמת הקדש שאינה קרבה מפני תחילת הקדשה, הרי תמורתה כמוה. אמר חצי בהמה זו תמורה וחצייה עולה, הרי זו תקרב עולה; חצייה עולה וחצייה מעשר, תקרב עולה; חצייה תמורה וחצייה מעשר -- הרי זו ספק, ואינה קרבה.

ו) [ד] המקדיש בעלת מום עובר, ואין צריך לומר תמימה, ואחר כך נולד בה מום קבוע, ונפדית, והמיר בה אחר שנפדית -- הרי זו תמורה; ואינה קרבה ואינה נפדית, אלא מניחה עד שתמות: אינה קרבה, מפני שבאה מכוח קדושה דחויה; ואינה נפדית, שאין בכוח קדושתה לתפוש פדיונה.

ז) [ה] כל התמורות שהיו בעלי מומין קבועין, מתחילתן -- הרי אלו ייפדו; ואינן יוצאין לחולין לכל דבר, כדי שיהיו מותרין בגיזה ועבודה אחר פדיונן -- שהקדושה חלה בתמורה על בעלת מום קבוע: שנאמר "או רע בטוב" (ויקרא כז,י) -- ורע האמור כאן, הוא בעל מום וכיוצא בו שאינו ראוי לקרבן, ואף על פי כן כתוב בו, "יהיה קודש" (שם).

ח) [ו] עולה שנתערבה בזבחים, והמיר באחד מן התערובת -- הרי זה מביא בהמה אחרת ואומר, אם תמורת עולה היא זו, הרי בהמה זו שלמים, ואם תמורת שלמים היא זו, הרי בהמה זו עולה; ונמצאת הבהמה שהביא עם התמורה, כעולה ושלמים שנתערבו זה בזה.

ט) חזר והמיר באחת משתיהן, ואין ידוע באיזה מהן המיר -- מביא זבח אחר מתוך ביתו, ואומר על התמורה השנייה, אם תמורת תמורה היא זו, הרי זה שהביא חולין, ואם תמורת עולה או שלמים היא, הרי זה שהביא עולה או שלמים; והרי זה שהביא עם התמורה השנייה, כזבח ותמורה שנתערבו זה בזה. וכבר ביארנו דין התערובת, בהלכות פסולי המוקדשין.

י) [ז] שלמים שנתערבו בבכור או במעשר, והמיר באחד מהן -- הרי זה לא יקרב; אלא ירעה עד שייפול בו מום, וייפדה, וייאכל כבכור או כמעשר, כמו שביארנו.