הלכות גזלה ואבדה פרק יג

א) המוצא אבדה שהוא חייב להחזירה חייב להכריז עליה ולהודיעה ולומר מי שאבד לו מין פלוני יבוא ויתן סימנין ויטול, אפילו היתה שוה פרוטה בעת המציאה והוזלה חייב להכריז עליה, ואבן גבוהה היתה חוץ לירושלם שעליה היו מכריזין.

ב) כיצד מכריז, אם מצא מעות מכריז מי שאבד לו מטבע וכן מכריז מי שאבד לו כסות או בהמה או שטרות יבוא ויתן סימנים ויטול, ואינו חושש מפני שהודיע מין האבדה לפי שאינו מחזירה עד שיתן סימנים מובהקין.

ג) בא בעל האבדה ונתן סימנים שאינן מובהקין אין מחזירין לו עד שיאמר סימנים מובהקין, והרמאי אף על פי שאמר סימנים מובהקין אין מחזירין לו עד שיביא עדים שהיא שלו, אמרו חכמים (דברים כב,ב) והיה עמך עד דרוש אחיך עד שתחקור אחר אחיך אם רמאי הוא אם לאו.

ד) בראשונה כל מי שאבדה לו אבדה ובא ונתן סימניה מחזירין אותה לו אלא אם כן הוחזק רמאי, משרבו הרמאין התקינו בית דין שיהו אומרין לו הבא עדים שאין אתה רמאי וטול.

ה) הסימנים המובהקין סומכין עליהם ודנין על פיהם בכל מקום דין תורה, והמדה או המשקל או המנין או מקום האבדה סימנין מובהקין הן.

ו) באו שנים זה נתן סימני האבדה וזה נתן סימניה כמו שנתן האחר לא יתן לא לזה ולא לזה אלא תהיה מונחת עד שיודה האחד לחבירו או יעשו פשרה ביניהן. נתן האחד את הסימנים והשני הביא עדים יתן לבעל העדים, זה נתן סימנים וזה נתן סימנים ועד אחד הרי העד האחד כמי שאינו ויניח.

ז) מצא שמלה וכיוצא בה וזה הביא עדי אריגה שארגו אותה לו וזה הביא עדים שנפלה ממנו יתן לעדי נפילה, זה נתן מדת ארכה וזה נתן מדת רחבה יתן למי שנתן מדת ארכה שאפשר שישער הרמאי מדת רחבה כשהיה בעליה מתכסה בה. זה נתן מדת ארכה ורחבה וזה כיון משקלותיה יתן למי שכיון משקלה, זה נתן מדת ארכה ורחבה וזה נתן מדת האמריות שבה יתן למי שנתן מדת ארכה ורחבה.

ח) בראשונה כל מי שמצא אבדה היה מכריז עליה שלשה רגלים, רגל ראשון אומר ראשון, שני אומר שני, שלישי מכריז סתם כדי שלא יתחלף לו שני בשלישי, ואחר רגל האחרון בשבעת ימים מכריז פעם רביעית, כדי שילך השומע לביתו בשלשה ימים וימשש את כליו ויחזור בשלשת הימים וימצא זה המכריז מכריז בשביעי.

ט) משחרב בית המקדש התקינו שיהו מכריזין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, משרבו האנסין ואמרו המציאה של מלך היא התקינו שיהא מודיע לשכניו ולמיודעיו ודיו.

י) הכריז או הודיע ולא באו הבעלים תהיה המציאה מונחת אצלו עד שיבא אליהו, וכל זמן שהאבדה אצלו אם נגנבה או אבדה חייב באחריותה ואם נאנסה פטור ששומר אבדה כשומר שכר הוא מפני שהוא עוסק במצוה ונפטר מכמה מצות עשה כל זמן שהוא עוסק בשמירתה.

יא) וצריך לבקר את האבדה ולבדקה כדי שלא תפסד ותאבד מאליה שנאמר (דברים כב,ב) והשבותו לו ראה היאך תשיבנו לו, כיצד מצא כסות של צמר מנערה אחת לשלשים יום ולא ינערנה במקל ולא בשני בני אדם, ושוטחה על גבי מטה לצרכה בלבד אבל לא לצרכה ולצרכו, נזדמנו לו אורחים לא ישטחנה בפניהם ואפילו לצרכה שמא תגנב.

יב) מצא כלי עץ משתמש בהן כדי שלא ירקבו, כלי נחשת משתמש בהן בחמין אבל לא על ידי האור מפני שמשחיקן, כלי כסף משתמש בהן בצונן אבל לא בחמין מפני שמשחירן, מצא מגריפות וקורדומות ישתמש בהן ברך אבל לא בקשה מפני שמפחיתן, מצא כלי זהב וכלי זכוכית וכסות של פשתן הרי זה לא יגע בהן עד שיבא אליהו, וכדרך שאמרו באבידה כך אמרו בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים.

יג) מצא ספרים קורא בהן אחת לשלשים יום ואם אינו יודע לקרות גוללן כל שלשים יום, ולעולם לא ילמוד בהן לכתחילה, ולא יקרא פרשה וישנה, ולא יקרא פרשה ויתרגם, ולא יפתח בו יתר משלשה דפין, ולא יהיו שנים קורין בשני עניינין שמא ימשוך זה וימשוך זה ויבלה הספר, אבל קורין הן בענין אחד, ולא יקראו שלשה בספר אחד ואפילו בענין אחד.

יד) מצא תפילין שם דמיהן ומניחן עליו, שדבר מצוי הוא ביד הכל ואין עשויין אלא למצותן בלבד.

טו) מצא דבר שיש בו רוח חיים שהרי צריך להאכילו, אם היה דבר שעושה ואוכל כגון פרה וחמור מטפל בהן שנים עשר חדש מיום המציאה ושוכרן ולוקח שכרן ומאכילן ואם היה שכרן יתר על אכילתן הרי היתר לבעלים, וכן התרנגולין מוכר ביציהן ומאכילן כל שנים עשר חדש, מיכן ואילך שם דמיהן עליו והרי הן שלו ושל בעלים בשותפות כדין כל השם בהמה מחבירו.

טז) מצא עגלים וסייחין של רעי מטפל בהן שלשה חדשים ושל בריאה שלשים יום, אווזים ותרנגולין גדולים מטפל בהן שלשים יום, מצא קטנים וכל דבר שטיפולו מרובה משכרו מטפל בהן שלשה ימים, מיכן ואילך מוכרן בבית דין, וכן פירות שהתחילו להרקיב וכיוצא בהן מוכרן בבית דין.

יז) מה יעשה בדמים ינתנו למוצא ויש לו רשות להשתמש בהן, לפיכך אם נאנסו כגון שטרפן גייס או טבעו בים חייב לשלם ואף על פי שלא נשתמש בהן שכיון שיש לו רשות להשתמש בהן הרי הן אצלו כשאלה.

יח) במה דברים אמורים בדמי האבידה הואיל ונטפל בה, אבל מעות אבידה לא ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו באונס פטור שהרי הוא שומר שכר כמו שביארנו.

יט) כל אותן הימים שמטפל באבדה קודם שימכרנה בבית דין אם האכילן משלו נוטל מן הבעלים, ויראה לי שהוא נוטל בלא שבועה מפני תיקון העולם.

כ) המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם, שאם אתה אומר ישבע יניח המציאה והולך כדי שלא ישבע, אפילו מצא כיס וטען בעל המציאה ששני כיסים קשורים היו ואי אפשר שימצא האחד אלא אם נמצא האחר הקשור עמו הרי זה לא ישבע.

---

הלכות גזלה ואבדה פרק יד

א) השמלה בכלל כל אבידת אחיך היתה וכן השור והשה והחמור ולמה פרט הכתוב חמור להחזירו בסימני מרדעת אף על פי שהסימן בדבר הטפל לו יחזיר ולמה פרט שור ושה להחזיר אפילו גיזות השה או גז זנב השור אף על פי שהוא דבר מועט. ולמה פרט השמלה ללמוד ממנה מה השמלה מיוחדת שיש לה סימנין וחזקתה שיש לה תובעין וחייב להחזיר אף כל דבר שיש לו סימנים הרי הוא בחזקת שיש לו תובעין וחייב להחזיר, אבל דבר שאין לו תובעין אלא נתיאשו ממנו הבעלים הרי הוא של מוצאו אף על פי שיש בו סימנים.

ב) זה הכלל באבדה כל דבר שאין בו סימן כיון שאבד וידעו בו הבעלים שאבד הרי זה בחזקת שנתיאשו ממנו בעליו כגון מסמר אחד או מחט אחת או מטבע אחד שהרי אינן יכולים ליתן סימן להחזירו להן ולפיכך הרי הוא לזה שמצאו.

ג) וכל דבר שיש בו סימן כגון שמלה ובהמה הרי זה בחזקת שלא נתיאשו ממנו בעליו שהרי דעתן תלויה ליתן סימנין שיש בו ויחזור להן לפיכך המוצא אותו חייב להכריז אלא אם כן ידע שנתיאשו הבעלים כגון ששמע אותם אומרים ווי לחסרון כיס וכיוצא בדברים אלו שמראין שנתיאשו הרי אותה האבידה של מוצאה.

ד) וכן אם מצא דבר שיש בו סימן בים ובנהר וכיוצא בהן, או במקום שרובו גוים, הרי זה בחזקת שנתיאשו ממנו בעליו משעה שנפל ולפיכך הרי הוא של מוצאו אף על פי שלא שמע הבעלים שנתיאשו ממנו.

ה) יאוש שלא מדעת אפילו בדבר שאין בו סימן אינו יאוש, כיצד, נפל ממנו דינר ולא ידע בו שנפל אף על פי שכשידע בו שנפל יתאיש הרי זה אינו יאוש עתה עד שידעו הבעלים שנפל, אבל אם עדיין הבעלים אומרים שמא נתתיו לפלוני או שמא במגדל הוא מונח או שמא טעיתי בחשבון וכיוצא בדברים אלו אין זה יאוש.

ו) הרואה חבירו שנפל ממנו דינר על הארץ ולא ידע בו ונטל הדינר קודם יאוש עובר על עשה ועל שני לאוין כמו שביארנו, ואפילו החזיר לו הדינר לאחר שנתיאש זו מתנה היא וכבר עבר על האיסורים.

ז) נטל הדינר לפני יאוש על מנת להחזירו ולאחר יאוש נתכוון לגזול אותו עובר משום השב תשיבם, המתין לה ולא הודיע לבעלים ולא נטל הדינר עד שידעו הבעלים שנפל שהרי נתיאשו כמו שביארנו ואחר כך נטל הדינר מעל הארץ אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם וכן כל כיוצא בזה.

ח) ראה סלע או מטבע שנפל אפילו משלשה בני אדם ואף על פי שאין בו שוה פרוטה לכל אחד ואחד חייב להחזיר שמא שותפין הן ומחל אחד מהן חלקו לחבירו ונמצאת אבדתו של זה שוה פרוטה.

ט) ראה חבירו שנפל ממנו דינר בתוך החול או בתוך העפר ונתעלם ממנו הרי זה כנופל לים או לנהר והרי הוא של מוצאו, שהרי נתיאש ממנו מפני שאין בו סימן, ואפילו ראה אותו הביא כברה לחפש אחריו בדעת רעועה הוא מחפש כדרך שמחפשים בעפר שאר הבלשין שלא נפל מהן כלום שמא ימצא מה שנפל לאחרים כך הוא זה מחפש לא מפני שלא נתיאש.

י) המוצא סלע בשוק מצאו חבירו ואמר לו שלי היא וחדשה היא ושל מדינה פלונית היא ושל מלך פלוני היא אפילו אמר שמי כתוב עליה לא אמר כלום ואינו חייב להחזיר, שאין סימני המטבע סימן מפני שחזקתו להוצאה אומרין אנו שלו היתה והוציאה מידו ונפלה מיד אחר, והואיל ואין סימניה סימן שסומכין עליו, משעת נפילה נתיאש והרי היא של מוצאה.

יא) המוצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן חייב להכריז, בא בעל הסימן ונטל את שלו ואמר שזה בלבד נפל ממנו זכה המוצא בדבר שאין בו סימן.

יב) המוצא כלי חרש וכיוצא בהן מכלים שצורת כולן שוה, אם כלים חדשים הן הרי הם שלו שהרי הן כמו דינר משאר הדינרים שאין לו סימן ואין הבעלים מכירים אותן שהרי אינו יודע אם פך זה או צלוחית זו שלו או של אחר. ואם היו כלים ישנים שטבעתן העין חייב להכריז, שאם יבא תלמיד חכמים ויאמר אף על פי שאיני יכול ליתן בכלי כזה סימן יש לי בו טביעות עין חייב להראותו לו, אם הכירו ואמר שלי הוא מחזירין לו.

יג) במה דברים אמורים בתלמיד ותיק שאינו משנה בדבורו כלל אלא בדברי שלום או במסכתא או במטה או בבית שהוא מתארח בו. כיצד, היה עוסק במסכת נדה ואמר במקואות אני שונה כדי שלא ישאלו אותו שאלות בענין נדה, או שישן במטה זו ואמר בזו אני ישן שמא ימצא שם קרי, או שנתארח אצל שמעון ואמר אצל ראובן אני מתארח כדי שלא יטריחו על זה שנתארח אצלו, או שהביא שלום בין אדם לחבירו והוסיף וגרע כדי לחבבן זה לזה הרי זה מותר, אבל אם באו עדים ששנה בדבורו חוץ מדברים אלו אין מחזירין לו את האבידה בטביעות עין.

---

הלכות גזלה ואבדה פרק טו

א) כל המוצא אבידה בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן אם מצאה דרך הנחה אסור ליגע בה שמא בעליה הניחוה שם עד שיחזרו לה ואם יבא ליטול אותה והיה דבר שאין בו סימן הרי אבד ממון חבירו בידו שהרי אין לו בה סימן להחזירה בו ואם היה דבר שיש בו סימן הרי זה הטריחן לרדוף אחריה וליתן סימניה ולפיכך אסור לו שיגע בה עד שימצא אותה דרך נפילה. אפילו נסתפק לו הדבר ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונח הרי זה לא יגע בו, ואם עבר ונטלו אסור לו להחזירו לשם, ואם היה דבר שאין בו סימן זכה בו ואינו חייב להחזירו.

ב) וכל דבר שיש בו סימן בין דרך הנחה בין דרך נפילה בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים חייב להכריז, כיצד דרך הנחה, כגון שמצא חמור או פרה רועים בדרך ביום או שמצא כלי מכוסה באשפה הרי זה לא יגע בהן שנאמר (דברים כב,א) נדחים, אבל אם מצא חמור וכליו הפוכים ופרה רצה בין הכרמים או כלי מגולה באשפה הרי זו אבידה ונוטל ומכריז.

ג) ראה חמור או פרה רועים באפר כדרכן בלילה הרי זו אבידה, בפנות היום ובנשף אם ראה אותן שלשה ימים זה אחר זה הרי זו אבידה ונוטל ומכריז. ראה פרה רצה בדרך אם פניה כלפי העיר אין זו אבידה כלפי השדה הרי זו אבידה.

ד) מצאה רועה בין הכרמים חייב להחזיר משום אבידת הקרקע, לפיכך אם היו הכרמים של גוי אינה אבידה ואינו חייב להחזיר, ואם חשש שמא יהרוג אותה הגוי כשימצאנה מפני שהפסידה הכרם הרי זו אבידה ונוטל ומכריז.

ה) מצא פרה ברשות הרבים אם עומדת חוץ לתחום חייב להחזיר, היתה רועה בעשבים או שהיתה ברפת שאינה משמרת ואינה מאבדת לא יגע בה שאין זו אבידה. מצא קורדום או טלית בצד הגדר הרי זה לא יגע בהן, מצאן בסרטיא הרי זו אבידה ונוטל ומכריז וכן כל כיוצא בזה.

ו) מצא גוזלות מקושרין בכנפיהן ומדדין אחר הגדר או אחר הגפה או בשבילין שבשדות הרי זה לא יגע בהן שמא בעליהן הניחום שם, ואם נטלן הרי אלו שלו, ואם היו קשורין קשר שהוא סימן חייב להכריז, וכן אם מצאן קבועים במקומן חייב להכריז שהמקום סימן.

ז) מצא באשפה כלי מכוסה הרי זה לא יגע בו כמו שביארנו, ואם אשפה שאינה עשויה להתפנות היא ונמלך עליה לפנותה אף על פי שמצאו מכוסה נוטל ומכריז, וכן אם היו כלים קטנים כגון סכין ושפוד וכיוצא בהן אפילו היו מכוסין באשפה הקבועה נוטל ומכריז.

ח) מצא פירות מפוזרין, דרך הנחה לא יגע בהן, דרך נפילה הרי הן שלו, וכן אם מצא כריכות קטנות של שבלים ברשות הרבים, שהרי אין בהן סימן, או שמצא עיגולי דבילה וככרות של נחתום ומחרוזות של דגים וחתיכות של בשר וגיזי צמר הבאות ממדינתן ואניצי פשתן ולשונות של ארגמן הרי אלו שלו מפני שאין בהן סימן, ואם יש בהן סימן נוטל ומכריז, שסימן העשוי לידרס הרי הוא סימן.

ט) אבל אם מצא ככרות של בעל הבית וגיזי צמר הלקוחות מבית האומן כדי יין וכדי שמן חייב להכריז שכל אלו יש להם סימנין מובהקין ואם נפתחו האוצרות של יין ושל שמן הרי אלו שלו, ואף על פי שהם רשומין, שכל הכדין כך הן רשומות ונמצאו אלו הכדין כככרות הנחתום שיש צורה אחת לכולן ומשקל אחד לכולם.

י) מצא כריכות ברשות היחיד, אם דרך נפילה הרי אלו שלו, ואם דרך הנחה חייב להכריז שאף על פי שאין להם סימן המקום סימן אף על פי שאינו סימן מובהק, מצא אלומות בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים נוטל ומכריז.

יא) מצא עיגול ובתוכו חרש, ככר ובתוכו מעות, חתיכה של בשר שהיא משונה בחתיכתה, דג נשוך, וכל כיוצא באלו, הואיל ויש בהן שינוי חייב להכריז שלא עשאום בעליהן אלא לסימן.

יב) מצא פירות מפוזרין במקום הגרנות, אם היו כמו קב בתוך ארבע אמות או ביתר על ארבע אמות הרי אלו שלו מפני שאין הבעלים מטפלים באסיפתן, היו מפוזרין בפחות מארבע אמות לא יגע בהן שמא הבעלים הניחום שם, היו כמו חצי קב בשתי אמות, או קבים בשמונה אמות, או שהיה הקב משנים ושלשה מינין כגון שומשמין תמרים ורמונים, כל אלו ספק, לפיכך לא יטול ואם נטל אינו חייב להכריז.

יג) המוצא ציבורי פירות או פירות בכלי או כלי כמות שהוא חייב להכריז, מצא כלי ולפניו פירות הרי אלו שלו הפירות, והכלי נוטל ומכריז, שאני אומר הכלי של אחד והפירות של אחר והרי אין בו סימן, ואם מראין הדברים שהן של אדם אחד חייב להכריז.

יד) כיצד היו אחורי הכלי לפני הפירות הרי אלו שלו, היו פני הכלי לפני הפירות חוששין שמא מן הכלי נשפכו, ואם היו לכלי אגנים אף על פי שפניו כלפי הפירות הרי אלו שלו שאילו נשפכו מן הכלי היה נשאר מהן בתוכו מפני האגנים, היו מקצת הפירות בכלי ומקצתן בארץ חייב להכריז.

טו) המוצא קציצות בדרך ואפילו בצד שדה קציצות הרי אלו שלו, וכן תאנה שהיא נוטה לדרך ונמצאו תאנים תחתיה מותרות משום גזל שהתאנה וכיוצא בה עם נפילתה נמאסת, ופטורות משום מעשר, אבל זתים וחרובין וכיוצא בהן אסורין.

טז) תמרים שמשיר אותן הרוח מותרות, שהבעלים מחלו אותן לכל אדם וזו היא חזקתן, ואם היו של יתומים שאינן בני מחילה אסורין, וכן אם הקפיד בעל השדה והקיף מקום האילנות או תיקן המקום שיפלו בו הנובלות עד שילקט אותן הרי אלו אסורות שהרי גילה דעתו שלא מחל.

יז) חתול רע שהורג את הקטנים אסור לקיימו ואין בו משום גזל ואין בו משום השב אבדה אף על פי שעורו מועיל אלא כל המוצאו זכה בו והורגו והעור שלו.

יח) גוזל הנמצא קרוב לשובך בתוך חמשים אמה הרי הוא של בעל השובך חוץ לחמשים אמה הרי הוא של מוצאו שאין הגוזל מדדה יתר על חמשים אמה, נמצא בין שני שובכות הרי הוא של קרוב, מחצה למחצה יחלוקו. במה דברים אמורים כשהיו יוני שני השובכות שוים במניינן אבל אם היו יוני האחד רבים הלך אחר הרוב אף על פי שהוא רחוק.