הלכות שאר אבות הטומאות פרק יב

א) אחת עשרה מעלות עשו חכמים לקודש על התרומה, ואלו הן. יש לאדם להטביל כלים בתוך כלים לתרומה, אבל לא לקודש: גזירה -- שמא יהיה פי הכלי צר, ולא יהיה בו כשפופרת הנוד; ונמצאו הכלים שבתוכו כאילו טבלו במים שבכלי, לא במקוה.

ב) במה דברים אמורים, בשהיה הכלי הגדול שיש בתוכו הכלים הטמאין, טהור; אבל אם היה טמא -- מתוך שעלתה לו טבילה, עלתה לכלים שבתוכו, אפילו להשתמש בהן בקודש.

ג) [ב] כלי שנטמאו אחוריו במשקין -- לא נטמא תוכו, ולא בית אצבע שבעובי שפתו; והמשקין שבתוכו או שבבית צביעתו, טהורין; ושותה בו, ואינו חושש שמא ייגעו משקין שבפיו באחורי הכלי ויחזרו ויטמאו תוכו. במה דברים אמורים, בתרומה; אבל לקודש -- נטמאו אחוריו, נטמאו כולן.

ד) [ג] הנושא את המדרס, מותר לו לישא עימו תרומה כאחד -- הואיל ואין הנושא נוגע בתרומה ולא התרומה נוגעת במדרס, הרי היא טהורה; אבל לא הקודש, אף על פי שלא נגע בו. מעשה היה באחד שנשא חבית לקודש, וטימאה במדרס שנשא עימה. באותה שעה גזרו שהנושא את המדרס, לא יישא את הקודש; ולא גזרו אלא במדרס עם הקודש, כמעשה שהיה. ואם עבר ונשא -- הואיל ולא נגע בקודש, הרי הקודש טהור.

ה) [ד] בגדי אוכלי תרומה -- אף על פי שהן טהורין ונזהרין מן הטומאות, הרי בגדיהם מדרס לקודש.

ו) [ה] כלי שהוא מפוצל, ולוחותיו וקורותיו מקושרות כגון מיטה וכיוצא בה -- אם נטמא, וצרך להטבילו לתרומה -- יש לו להטבילו כולו כאחת, כשהוא מקושר. אבל לקודש -- מתיר ומנגב, שמא יש שם דבר החוצץ; ומטביל, ואחר כך קושר.

ז) [ו] כלים הנגמרין בטהרה -- אפילו היה העושה אותן תלמיד חכמים, ונזהר בהן -- הרי אלו צריכין טבילה לקודש, ואינן צריכין הערב שמש. אבל לתרומה -- משתמש בהן בלא טבילה, שהרי נעשו בטהרה. ומפני מה הצריכו בהן טבילה לקודש, גזרו משום רוק עם הארץ שייגע בהן בשעת מלאכה, ועדיין הוא לח, אחר שנגמרו.

ח) [ז] הכלי מצרף מה שבתוכו לקודש, אבל לא לתרומה. כיצד, כלי שהוא מלא פירות פרודין זה מזה, כגון צימוקין וגרוגרות, ונגעה טומאה באחד מהם -- נטמא כל מה שבכלי לקודש, אבל לא לתרומה. וכל המעלות, של דבריהם הן; ורמז יש למעלה זו בתורה, "כף אחת, עשרה זהב -- מלאה קטורת" (במדבר ז,יד) -- אמרו חכמים כל מה שבכף, הרי הוא כגוף אחד.

ט) אפילו כלי שאין לו תוך, מצרף מה שעליו לקודש, כגון שהיו צבורין על גבי הלוח או על גבי העור, ואף על פי שאין הפירות נוגעין זה בזה.

י) [ח] היו שני הציבורין בתוך הכלי, ודבר אחר ביניהן, ונטמא אחד משניהן -- אם היה הדבר שביניהן צריך לכלי, הכלי מצרפן ונטמא הכול; ואם אינו צריך לכלי, לא נטמא אלא זה שנגעה בו הטומאה בלבד.

יא) [ט] היו שני ציבורין בכלי אחד, והציבור האחד מחובר למים שאחורי הכלי, ונגע טמא בציבור השני -- נטמאו שניהן בצירוף הכלי; ונטמאו המים שאחורי הכלי מחמת זה האוכל המחובר להן, אף על פי שהן אחורי הכלי. נגע הטמא במים שאחורי הכלי, נטמא האוכל המחובר להם; והדבר ספק אם נטמא האוכל השני בצירוף הכלי, או לא נטמא מחמת הצירוף.

יב) [י] אוכל קודש שנטמא, והניחו בכלי, ובתוך הכלי אוכל קודש אחר טהור, ואין נוגעין זה בזה -- הטהור בטהרתו, והטמא בטומאתו. בא טבול יום, ונגע באוכל הטמא -- יש בדבר זה ספק אם נפסל הטהור מחמת מגע טבול יום, מפני צירוף הכלי, או לא נפסל, שלא נגע טבול יום אלא באוכל ששבע מן הטומאה ולא הוסיף לו כלום.

יג) [יא] הרביעי -- בקודש פסול, אבל בתרומה טהור; וכן השלישי בתרומה -- אם נגע במשקה קודש, נטמא כמו שביארנו. והשלישי שבתרומה או שבקודש -- אם נגע במשקה תרומה, לא פסלו.

יד) [יב] מי שנטמאת ידו אחת, ונגע בה בידו שנייה או ביד חברו -- פסל את השנייה, והרי היא כשלישי. ואם הייתה ידו בלולה במשקה -- אף על פי שלא נגע, נטמאת חברתה; וצריך להטביל את שתיהן, ואחר כך ייגע בקודש. אבל בתרומה -- אם נטמאת ידו האחת, לא נטמאת חברתה, ואפילו נגע בה, כשהיא נגובה; ואינו צריך להטביל ידו שנטמאת, אלא נוטלה ונוגע בתרומה.

טו) [יג] אוכלין נגובין שלא הוכשרו, אוכלין אותם בידיים מסואבות; במה דברים אמורים, בתרומה. אבל בקודש -- חיבת הקודש מכשרתן, ואסור למי שידיו טמאות לאכול קודש שלא הוכשר; ואפילו לא נגע בו אלא בכוש, או שתחב לו חברו לתוך פיהו -- הרי זה אסור.

טז) אין צריך לומר שאם נגעה טומאה באוכלין של קודש שלא הוכשרו, שנטמאו -- מפני שחיבת הקודש מכשרתן. [יד] במה דברים אמורים, לפסול האוכל עצמו ולאוסרו באכילה; אבל למנות בו ראשון ושני, הרי זה ספק. כיצד, נגע אוכל זה שנטמא בלא הכשר באוכל שני שהוכשר -- הרי זה השני ספק, מפני שהראשון לא הוכשר.

יז) [טו] האונן אחר שתמו ימי אנינותו, ומחוסר כיפורים אחר שהביא כפרתו -- צריכין טבילה לאכילת הקודש; אבל לא לתרומה, שהאונן ומחוסר כיפורים מותרין לאכול את התרומה.

יח) ומפני מה הצריכו טבילה לקודש, שהרי עד עתה היו אסורין לאכול את הקודש, והסיחו דעתם; ושמא נטמאו, והם לא ידעו. ולא עשו מעלה זו אלא לאכילה; אבל לנגיעה, נוגעים בקודשים קודם טבילה.

יט) [טז] שש מעלות הראשונות -- עשו אותן בין לקודש, בין לחולין שנעשו על טהרת הקודש. וחמש אחרונות, שהן מן הכלי מצרף מה שבתוכו והלאה -- עשו אותן בקודש בלבד, אבל לא בחולין שנעשו על טהרת הקודש, אלא הרי הן בחמש אלו כחולין. לפיכך חולין שנעשו על טהרת הקודש -- הראשון טמא בהן, והשני פסול, והשלישי טהור בחולין כמו שביארנו.

---

הלכות שאר אבות הטומאות פרק יג

א) חמש מעלות, עשו אותן חכמים בבגדים; ואלו הן: בגדי עמי הארץ, מדרס לאוכלי חוליהן בטהרה; וכן עמי הארץ עצמן, כזבין לטהרות כמו שביארנו. ובגדי אוכלי חוליהן בטהרה, מדרס לאוכלי מעשר שני.

ב) אבל אוכלי חוליהן בטהרה, והן הנקראין פרושים -- אינם כזבים, אפילו לתרומה; הרי זה הפרוש, טהור אפילו אם נגע בה בגופו.

ג) ובגדי אוכלי מעשר שני, מדרס לאוכלי תרומה עצמן. ובגדי אוכלי תרומה, מדרס לקודש; אבל אוכלי תרומה עצמן, אינם כזבין לקודש. ובגדי אוכלי קודש, מדרס לחטאת כמו שביארנו בהלכות פרה אדומה; אבל הטהור לקודש, אינו כזב לחטאת.

ד) [ב] וכן עשו חכמים מעלות בטבילה. כיצד, מי שטבל בלא כוונה -- הרי זה טהור לחולין, ואסור במעשר שני עד שיתכוון לטבול למעשר.

ה) טבל למעשר שני -- הרי זה בחזקת טהרה למעשר, ואסור בתרומה; טבל לתרומה -- הוחזק לתרומה, ואסור בקודש; טבל לקודש -- הוחזק לקודש, ואסור לחטאת; טבל לחטאת -- הוחזק לכול, שהטובל לחמור הוחזק לקל. טבל סתם, ולא נתכוון לאחד מכל אלו -- הרי זה טהור לחולין בלבד; וטמא כשהיה, אפילו למעשר.

ו) וכן הנוטל ידיו, או הטבילן -- צריך כוונה אפילו למעשר. ומן המעשר ומעלה, צריך כוונה; אבל לחולין, אינו צריך כוונה. וכל המעלות האלו, מדברי סופרים; אבל דין תורה, הואיל וטבל מכל מקום, הרי הוא טהור לכול.

ז) [ג] מי שהיה טהור לתרומה, והסיע את ליבו מלאכול -- נטמא בהיסח הדעת, ואסור לאכול תרומה עד שיטבול פעם שנייה; ואינו צריך הערב שמש. היו ידיו טהורות לתרומה, והסיע את ליבו מלאכול -- אף על פי שאומר יודע אני שלא נטמאו ידיי, הרי ידיו טמאות בהיסח הדעת: שהידיים עסקנייות.

ח) אם לתרומה כן, קל וחומר לקודש -- שכל המסיח דעתו, צריך טבילה. ואם לא שמר עצמו מטומאת מת, ולא ידע בודאי שלא נטמא -- הרי זה צריך הזיה שלישי ושביעי, מפני היסח הדעת; ואם ידע שלא נטמא במת, והסיח דעתו משאר טומאות -- צריך טבילה והערב שמש, אף לתרומה. ודבר ברור הוא, שכל הטבילות האלו מדבריהם.

ט) [ד] וכן גזרו חכמים על הכלים הנמצאים בשווקים וברחובות, אפילו במדברות -- שיהיו בחזקת טומאה: שמא בזב נטמאו, או במת. וכן הרוקין הנמצאין שם, בחזקת טומאה -- שמא רוק זב וכיוצא בו הוא, הרוק הזה.

י) [ה] כל הכלים הנמצאין בירושלים -- טהורין, אפילו נמצאו דרך ירידה לבית הטבילה: שלא גזרו טומאה על הכלים הנמצאים בירושלים -- חוץ מן הסכינין לשחיטת הקודשים, מפני חומרת הקודשים.

יא) במה דברים אמורים, בסכין הנמצאת בירושלים בשאר ימות השנה; אבל אם נמצא סכין בירושלים בארבעה עשר בניסן -- שוחט בה הקודשים מיד, ואפילו חל ארבעה עשר להיות בשבת: שלא גזרו על הסכינין הנמצאים ביום זה. וכן אם מצאה ביום טוב -- שוחט בה מיד, שחזקת כל הכלים ביום טוב טהורין.

יב) [ו] מצא הסכין בשלושה עשר -- מזה עליה ומטבילה, ושוחט בה למחר: מפני שעשו אותה ביום זה, כאילו יום שלושה עשר שביעי שלה. [ז] מצא סכין קשורה לסכין הידועה אצלו, בין ביום טוב בין בשאר הימים -- הרי היא כמוה: אם טהורה, טהורה; ואם טמאה, טמאה.

יג) [ח] כל הרוקין הנמצאים בירושלים באמצע הדרך -- גזרו עליהם טומאה, כשאר הרוקין הנמצאים בכל מקום; וכל הרוקין הנמצאים בצדדין בירושלים, טהורים -- שהפרושים הם שמהלכין בצדדין, כדי שלא יתטמאו במגע עמי הארץ. ובשעת הרגל -- שבאמצע הדרך טהורים, שכל ישראל טהורים ברגל; ושבצדדין טמאים, שהטמאים ברגל מועטין, והן פורשין לצידי הדרכים.

יד) [ט] כשם שהראשון עושה שני, והשני עושה שלישי -- כן ספק ראשון עושה ספק שני, וספק שני עושה ספק שלישי. [י] תרומה וקודשים שנטמאו בספק אב מאבות הטומאות של תורה -- הרי אלו נשרפין בטומאה זו, כגון שנסתפק לו אם נגע באב זה או לא נגע.

טו) [יא] ויש שם ספקות שאין שורפין עליהם; ואין אוכלין אותן אוכלין שנסתפק לו בהם, אלא תולין -- לא אוכלין, ולא שורפין. ויש שם ספקות ששורפין עליהם את התרומה, ואין צריך לומר קודשים. [יב] אבל על ספק ספק -- אין שורפין עליו תרומה לעולם, ואין צריך לומר קודשים; אלא תולין -- לא אוכלין, ולא שורפין.

טז) [יג] על שישה ספקות שורפין את התרומה, וכולן גזירה מדבריהם; ואלו הן: על בית הפרס, ועל עפר הבא מארץ העמים, ועל בגדי עם הארץ, ועל הכלים הנמצאים, ועל הרוקין הנמצאים; ועל מי רגלי אדם טמא שנתערב במי רגלי בהמה מחצה למחצה, ואין ידוע אם בטלו מראיהן אם לא בטלו.

יז) כיצד, אם נטמאת תרומה מחמת אחד משישה אלו -- אף על פי שעיקר טומאתן בספק, הרי זו תישרף: הואיל וודאי ספקות אלו, טומאתם מן התורה -- שהמת והזב טמאין מן התורה. ואחת תרומה שנגעה באחת משש טומאות אלו, או שנטמאת מחמת אחת מהן והרי היא שלישי לאחת מהן -- הרי זו תישרף.

יח) אבל אם נסתפק לו בכל מקום אם נגע בבית הפרס ובארץ העמים, או לא נגע, אם נגע בבגדים ורוקין וכלים ומי רגליים אלו, או לא נגע -- הרי אלו תולין: מפני שעיקר טומאתן מפני הספק, שמא טהורין הם או טמאים. ואם תאמר טמאין -- שמא נגע שמא לא נגע, ונמצאו שני ספקות; ואין שורפין על שני ספקות, אלא תולין כמו שביארנו.

---

הלכות שאר אבות הטומאות פרק יד

א) שנים עשר ספקות, טיהרו חכמים; ואלו הן: ספק מים שאובים למקוה; ספק טומאה צפה על פני המים; ספק משקין לטמא אחרים, אבל לטומאת עצמן טמאים מספק; ספק הידיים -- בין לטומאת עצמן, בין לטמא אחרים, בין לטהרת ידיים מטומאתן; ספק דברי סופרים; ספק החולין; ספק קרבנות; ספק נגעים; ספק עובר ועומד; ספק שרצים; ספק רשות הרבים; ספק שתי רשייות.

ב) ספק מים שאובין למקוה כיצד, שלושה לוגין מים שאובין שנפלו למקוה -- פסלוהו; ספק נפלו ספק או לא נפלו, ואפילו נפלו, ספק יש בהם כשיעור או אין בהן -- ספקו טהור, והרי המקוה בכשרותו. ואין מורין לו במקוה זו לטבול ולעשות טהרות, לכתחילה; ואם טבל ועשה, טהרותיו טהורות.

ג) ספק טומאה צפה על פני המים כיצד, שרץ שהיה צף על פני המים, בין שהיו המים בכלים או בקרקעות, וירד למים, אפילו אין שם אלא מלוא אדם וטומאה -- הרי זה טהור, עד שיידע בודאי שנגע; ולא אמרו ספק טומאה צפה טהור, אלא לשרץ בלבד. וכל הנתלין והנגררין, הרי הם כמונחין.

ד) שרץ שהיה מונח בכלי, וכלי צף על פני המים, או שהיה מונח על המת או על הנבילה, ואפילו נימוחה הנבילה או בשר מת שתחתיו, או שהיה מונח על שכבת זרע, הצפין על פני המים -- הרי זה כמונח על הארץ: שספקו ברשות היחיד, טמא כמו שיתבאר.

ה) היה שרץ על גבי שרץ צף על פני המים -- הרי זה כטומאה עבה שצפה על פני המים, וספקו טהור. היה מונח על גבי מי חטאת, ומי חטאת צף על פני המים -- הרי זה ספק אם הוא כמונח, או אינו כמונח; לפיכך ייראה לי שספקו, טהור.

ו) [ה] כדרך שטיהרו חכמים ספק טומאה צפה על פני המים, בין בכלים בין בקרקעות -- כך טיהרו ספק טהרה הצפה על פני המים, בין בכלים בין בקרקעות.

ז) כיצד, עריבה שהיא טמא מת, וכיכר תרומה כרוך בסיב או בנייר ונתון בתוכה, וירדו לתוכה מי גשמים ונתמלאת, ונפשט הנייר, והרי הכיכר צף על פני המים, והנייר מבדיל בינו לבין המים, וספק נגע צידו בעריבה ספק לא נגע -- הרי הוא בטהרתו, מפני שהוא צף.

ח) [ו] שרץ שנמצא צף על גבי בור בתוך הגת -- לתרומה, ספקו טמא; ולפועלין, ספקן טהור, מפני שהיא טומאה צפה.

ט) [ז] ספק משקין -- לטמא אחרים, טהור; ולטומאת עצמן, טמא. כיצד, היה מקל בידו, ובראשו משקין טמאים, וזרקן לבין כיכרות טהורות -- ספק נגעו, הרי אלו טהורות. וכן אם נסתפק לו אם נגעו משקין טמאין בכלי זה, או לא נגעו -- הרי הכלי טהור; וכן אם נסתפק לו אם נגעו משקין אלו הטמאין במשקין אחרים, או לא נגעו -- הרי המשקין האחרים טהורין.

י) אבל טמא שפשט ידו או רגלו לבין משקין טהורין, או שזרק כיכר טמא לבין משקין טהורין, ספק נגע במשקין, ספק לא נגע -- הרי אלו טמאין בספק. וכן כל כיוצא בזה.

יא) [ח] חבית שהיא מלאה משקין, ופשט הטמא את ידו לאווירה, ספק נגע במשקין, ספק לא נגע -- המשקין טמאין; והחבית טהורה, שאין ספק המשקין מטמא.

יב) וכן אם נכנסו משקין שהן טמאין מספק לאוויר החבית, הרי החבית טהורה; והמשקין שבתוכה טהורין, שאינם מיטמאין אלא מן החבית. ואם נתערבו משקין אלו הספק במשקין שבחבית -- הרי כל המשקין טמאין בספק, והחבית טהורה. וכן אם נפלו משקין אלו לתוך התנור, הרי התנור והפת טהורין.

יג) [ט] המרבץ ביתו במים טמאים, או שזלפן, והיו שם טהרות, ספק ניתזו עליהן, ספק לא ניתזו -- ספקו טהור. [י] זלף משקין טהורין וטמאים בתוך הבית, ונמצאו אחר כך משקין על הכיכר של תרומה -- נטלה ונשאל עליה, הרי זו טהורה: שספק המשקין לטמא, טהור.

יד) הניח הכיכר עד שנגבו המים שעליה, הרי זו טמאה בספק: שספק טומאה ברשות היחיד טמא, כמו שיתבאר; והרי אין כאן משקין, אלא כיכר שהיא ספק טמאה ספק טהורה.

טו) [יא] ספק ידיים, בין להתטמא, בין לטמא אחרים, בין לטהרתן -- טהור. כיצד, היו ידיו טהורות ולפניו שני כיכרים טמאין, ספק נגע ספק לא נגע, או שהיו ידיו טמאות ולפניו שני כיכרים טהורים, ספק נגע ספק לא נגע, או שהיו ידיו אחת טהורה ואחת טמאה ולפניו שני כיכרים טהורים, ונגע באחת מהם וספק בטמאה נגע ספק בטהורה נגע, או שהיו ידיו טהורות ולפניו שני כיכרים אחד טמא ואחד טהור, ונגע באחד מהם ספק בטמא נגע ספק בטהור, או שהיו ידיו אחת טהורה ואחת טמאה ולפניו כיכר טמא וכיכר טהור, ונגע בשניהם ספק טמאה בטמא וטהורה בטהור או טמאה בטהור וטהורה בטמא -- הידיים כמו שהיו, והכיכרים כמות שהיו.

טז) וכן אם היו ידיו טמאות והטבילן או נטלן, ספק שהמים שטיהרן בהם כשרים לידיים ספק שהם פסולין, ספק יש בהם כשיעור ספק אין בהם, ספק שהיה דבר חוצץ על ידו ספק לא היה -- הרי ידיו טהורות.

יז) [יב] הייתה ידו אחת טמאה, ואינו יודע איזו היא -- אומרין לו שלא יעשה טהרות, עד שייטול שתי ידיו; ואם נגע באחת מהן בטהרות, קודם שייטול ידיו -- טהרותיו טהורות.