Chassidus.org

Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות אישות פרק יד

א) עונה האמורה בתורה -- לכל איש ואיש כפי כוחו, וכפי מלאכתו. כיצד, בני אדם הבריאים הרכים והענוגים, שאין להם מלאכה שמכשלת כוחן, אלא אוכלין ושותין ויושבין בבתיהן -- עונותיהן בכל לילה.

ב) הפועלין, כגון החייטים, והאורגים, והבונים, וכיוצא בהן -- אם הייתה מלאכתן בעיר, עונותיהן פעמיים בכל שבת; ואם מלאכתן בעיר אחרת, עונתן פעם אחת בשבת.

ג) החמרים, פעם אחת בשבת; הגמלים, אחת לשלושים יום; המלחים, אחת לשישה חודשים.

ד) תלמידי חכמים -- עונתן פעם אחת בשבת, מפני שתלמוד תורה מתש כוחן; ודרך תלמידי חכמים, לשמש מיטתם מלילי שבת ללילי שבת.

ה) [ב] יש לאישה לעכב על בעלה, שלא ייצא לסחורה אלא למקום קרוב, שלא ימנע מעונתה, ולא ייצא אלא ברשותה; וכן יש לה למונעו לצאת ממלאכה שעונתה קרובה, למלאכה שעונתה רחוקה, כגון חמר שביקש ליעשות גמל, או גמל ליעשות מלח. ותלמידי חכמים יוצאין לתלמוד תורה, שלא ברשות נשותיהן, שתיים ושלוש שנים; וכן רך וענוג שנעשה תלמיד חכמים, אין אשתו יכולה לעכב.

ו) [ג] נושא אדם כמה נשים, אפילו מאה, בין בבת אחת, בין בזו אחר זו -- ואין אשתו יכולה לעכב: והוא שיהיה יכול ליתן שאר כסות ועונה, כראוי לכל אחת ואחת. ואינו יכול לכוף אותן לשכון בחצר אחת, אלא כל אחת ואחת לעצמה.

ז) [ד] וכמה היא עונתן, לפי מניינן. כיצד, פועל שהיו לו שתי נשים, יש לזו עונה אחת בשבת, ולזו עונה אחת בשבת; היו לו ארבע נשים, נמצא עונת כל אחת מהן, פעם אחת בשתי שבתות. וכן אם היה מלח ויש לו ארבע נשים, תהיה עונת כל אחת מהן פעם אחת בשתי שנים.

ח) לפיכך ציוו חכמים שלא יישא אדם יותר על ארבע נשים, אף על פי שיש לו ממון הרבה, כדי שתגיע להן עונה פעם אחת בחודש.

ט) [ה] המדיר את אשתו שתאמר לאחרים מה שאמר לה או מה שאמרה לו מדברי שחוק וקלות ראש שמדבר אדם עם אשתו על עסקי תשמיש -- הרי זה יוציא וייתן כתובה, שאין זו יכולה להעיז פניה, ולומר לאחרים דברי קלון; וכן אם הדירה שתהא מתהפכת בשעת תשמיש, כדי שלא תתעבר, או שהדירה שתעשה מעשה שוטים, ודברים שאינן אלא כשטייות -- הרי זה יוציא וייתן כתובה.

י) [ו] המדיר את אשתו מתשמיש המיטה -- שבת אחת, ממתינין לו; יתר על כן, יוציא וייתן כתובה, או יפר נדרו: ואפילו היה מלח שעונתו לשישה חודשים -- שכיון שנדר, הרי ציערה ונתייאשה. וכיצד מדירה, אם אמר לה תשמישי אסור עלייך, או שנשבע שלא ישמש מיטתו -- לא נדר כלום; ואם נשבע, נשבע לשוא, מפני שהוא משועבד לה. אמר לה, הנאת תשמישך אסורה עליי, הרי זה נדר, ואסור לשמש -- שאין מאכילין את האדם, דבר האסור לו.

יא) [ז] אסור לאדם למנוע את אשתו עונתה; ואם מנע כדי לצערה, עובר בלא תעשה שבתורה, שנאמר "שארה כסותה ועונתה, לא יגרע" (שמות כא,י). ואם חלה או תשש כוחו, ואינו יכול לבעול -- ימתין שישה חודשים, עד שיבריא: שאין לך עונה גדולה מזו. ואחר כך יבעול או ייטול ממנה רשות, או יוציא וייתן כתובה.

יב) [ח] האישה שמנעה בעלה משתמיש המיטה -- היא הנקראת מורדת, ושואלין אותה מפני מה מרדה: אם אמרה, מאסתיהו ואיני יכולה להיבעל לו מדעתי, כופין אותו להוציא לשעתו, לפי שאינה כשבויה שתיבעל לשנוי לה; ותצא בלא כתובה כלל, ותיטול בליותיה הקיימין, בין מנכסים שהכניסה לבעלה ונתחייב באחריותן, בין מנכסים שלא נתחייב באחריותן. ואינה נוטלת משל בעל כלום, ואפילו מנעל שברגליה ומטפחת שבראשה שלקחן לה, פושטת, ונותנת לו. וכן כל שנתן לה מתנה, מחזרת אותן, שלא נתן לה, על מנת שתיטול ותצא.

יג) [ט] ואם מרדה מתחת בעלה, כדי לצערו ואמרה, הריני מצערת אותו בכך, מפני שעשה לי כך וכך, או מפני שקיללני, או מפני שעשה עימי מריבה, וכיוצא בדברים אלו -- שולחים לה מבית דין ואומרין לה, הוי יודעת שאם את עומדת במרדך, אפילו כתובתיך מאה מנה, הפסדת אותה; ואחר כך מכריזין עליה בבתי כנסייות ובבתי מדרשות בכל יום ארבע שבתות זו אחר זו, ואומרין פלונית מרדה על בעלה. [י] ואחר ההכרזה, שולחין לה פעם שנייה, ואומרין לה, אם את עומדת במרדך הפסדת כתובתיך.

יד) אם עמדה במרדה ולא חזרה, נמלכין בה, ותאבד כתובתה, ולא יהיה לה כתובה כלל; ואין נותנין לה גט, עד שנים עשר חודש, ואין לה מזונות, כל שנים עשר חודש. ואם מתה קודם הגט, בעלה יורשה.

טו) [יא] כסדר הזה עושין, אם מרדה כדי לצערו -- ואפילו הייתה נידה או חולה שאינה ראויה לתשמיש, ואפילו היה בעלה מלח שעונתו לשישה חודשים, ואפילו יש לו אישה אחרת. [יב] וכן ארוסה שהגיע זמנה להינשא, ומרדה כדי לצערו ולא נישאת -- הרי זו מורדת מתשמיש. וכן יבמה שלא רצת להתייבם, כדי לצערו -- כסדר הזה, עושין להן.

טז) [יג] המורדת הזאת, כשהיא יוצאת אחר שנים עשר חודש בלא כתובה, תחזיר כל דבר שהוא של בעל. אבל נכסים שהכניסה לו ובליותיהן קיימין -- אם תפשה, אין מוציאין מידה; ואם תפשן הבעל, אין מוציאין מידו. וכן כל מה שאבד מנכסיה שקיבל הבעל אחריותן עליו, אינו משלם לה כלום.

יז) זה הוא דין התלמוד, במורדת. [יד] ואמרו הגאונים שיש להן בבבל מנהגות אחרות, במורדת; ולא פשטו אותן המנהגות ברוב ישראל, ורבים וגדולים חולקין עליהן ברוב המקומות. ובדין התלמוד, ראוי לתפוש ולדון.

יח) [טו] המורד על אשתו ואמר, הריני זן ומפרנס, אבל איני בא עליה, מפני ששנאתיה -- מוסיפין לה על כתובתה, משקל שש ושלושים שעורה של כסף בכל שבת ושבת; ויישב ולא ישמש, כל זמן שתרצה היא לישב. ואף על פי שכתובתה הולכת ונוספת, הרי הוא עובר בלא תעשה, שנאמר "לא יגרע" (שמות כא,י): שאם שנא, ישלח; אבל לענות, אסור. ולמה לא ילקה על לאו זה, מפני שאין בו מעשה.

יט) [טז] איש ואשתו שבאו לבית דין, הוא אומר, זו מורדת מתשמיש, והיא אומרת, לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עימו -- וכן אם טענה ואמרה, שהוא מורד מתשמיש, והוא אומר, לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עימה -- מחרימין תחילה, על מי שהוא מורד ולא יודה בבית דין; ואחר כך, אם לא הודו, אומרין להן, התייחדו בפני עדים. נתייחדו ועדיין הן טוענין, מבקשים מן הנטען ועושין פשרה כפי כוח הדיין; אבל לבעול בפני בני אדם אי אפשר, לפי שאסור לבעול בפני כל בריה.

כ) [יז] האישה שחלתה -- חייב לרפא אותה, עד שתבריא. ראה שהחולי ארוך ויפסיד ממון הרבה לרפואה, ואמר לה, הרי כתובתיך מונחת, או רפאי עצמך מכתובתיך, או הריני מגרשך ונותן כתובה והולך -- שומעין לו; ואין ראוי לעשות כן, מפני דרך הארץ.

כא) [יח] נשבית, חייב לפדותה. ואם היה כוהן שכבר נאסרה עליו, פודה אותה ומחזירה לבית אביה; אפילו היו בעיר אחרת, מטפל בה עד שמחזירה למדינתה, ומגרשה, ונותן לה כל כתובתה. היה בעלה ישראל שהשבויה מותרת לו, מחזירה לו לאישה כמות שהייתה; ואם רצה אחר כך, מגרשה ונותן לה כתובתה.

כב) [יט] אין מחייבין את הבעל לפדות את אשתו, ביותר על דמיה, אלא כמה שהיא שווה, כשאר השבויות. היו דמיה יותר על כדי כתובתה ואמר, הרי אני מגרשה וזו כתובתה, ותלך ותפדה את עצמה -- אין שומעין לו; אלא כופין אותו ופודה אותה, אפילו היו דמיה עד עשרה בכתובתה, ואפילו אין לו אלא כדי פדיונה. במה דברים אמורים, בפעם ראשונה; אבל אם פדיה ונשבית פעם שנייה, ורצה לגרשה, הרי זה מגרש ונותן כתובה, והיא תפדה את עצמה.

כג) [כ] מי שנשבית אשתו, והוא במדינת הים, בית דין יורדין לנכסיו ומוכרין בהכרזה, ופודין אותה כדרך שהבעל פודה.

כד) [כא] המדיר את אשתו נדר שהוא חייב בגללו לגרשה וליתן כתובה, ונשבית אחר שהדירה -- אינו חייב לפדותה: שמעת שהדירה, נתחייב לגרשה וליתן כתובתה.

כה) [כב] האישה שהייתה אסורה על בעלה מאיסורי לאוין, ונשבית -- אינו חייב לפדותה, אלא נותן לה כתובתה והיא תפדה את עצמה. והלא השבויה אסורה לכוהן, והרי הוא פודה אותה -- מפני שלא הייתה אסורה מקודם, ואיסור השביה הוא שגרם לה.

כו) [כג] מתה אשתו -- חייב בקבורתה, ולעשות לה הספד וקינים, כדרך כל המדינה; ואפילו עני שבישראל, לא יפחתו לו משני חלילין ומקוננת. ואם היה עשיר, הכול לפי כבודו; ואם כבודה יותר מכבודו, קוברין אותה לפי כבודה: שהאישה, עולה עם בעלה; ואינה יורדת, אפילו לאחר מיתה.

כז) [כד] לא רצה לקבור את אשתו, ועמד אחר מדעת עצמו וקברה -- מוציאין מבעלה על כורהו ונותנין לזה, כדי שלא תהיה זו מושלכת לכלבים. היה במדינה אחרת כשמתה אשתו, בית דין יורדין לנכסיו ומוכרין בלא הכרזה, וקוברין אותה לפי ממון הבעל, ולפי כבודו או לפי כבודה.