Chassidus.org   Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links B"H

Rambam
3 Chapters Per Day

Friday, 25 Nisan, 5777
April 21, 2017

24 Nisan, 5777 - April 20, 201726 Nisan, 5777 - April 22, 2017

הלכות קרבן פסח פרק ו

א) איזה הוא טמא שנדחה לפסח שני, כל מי שאינו יכול לאכול את הפסח בלילי חמישה עשר מפני טומאתו, כגון זבים וזבות נידות ויולדות ובועלי נידות; אבל הנוגע בנבילה ושרץ וכיוצא בהם ביום ארבעה עשר -- הרי זה טובל, ושוחטין עליו אחר שיטבול, ולערב כשיעריב שמשו, אוכל את הפסח.

ב) טמא מת שחל שביעי שלו להיות בארבעה עשר -- אף על פי שטבל והוזה עליו, והרי הוא ראוי לאכול קודשים לערב, אין שוחטין עליו, אלא נדחה לפסח שני: שנאמר "ויהי אנשים, אשר היו טמאים לנפש אדם, ולא יכלו לעשות הפסח, ביום ההוא" (במדבר ט,ו) -- מפי השמועה למדו, ששביעי שלהם היה; ועל זה שאלו אם יישחט עליהם והם יאכלו לערב, ופירש שאין שוחטין עליהם.

ג) במה דברים אמורים, בשנטמא בטומאות מן המת שהנזיר מגלח עליהן; אבל אם היה טמא בשאר טומאות מן המת, שאין הנזיר מגלח עליהן -- שוחטין עליו בשביעי שלו אחר שיטבול ויוזה עליו, וכשיעריב שמשו אוכל פסחו.

ד) [ג] זב שראה שתי ראייות, וספר שבעה ימים וטבל בשביעי -- שוחטין עליו, והוא אוכל לערב; ואם ראה זוב אחר שנזרק הדם, הרי זה פטור מלעשות פסח שני. וכן שומרת יום כנגד יום -- טובלת ביום השימור, כמו שביארנו בביאות אסורות, ושוחטין עליה, והיא אוכלת לערב; ואם ראת דם אחר שנזרק דם הפסח, פטורה מלעשות פסח שני. ואין שוחטין על הנידה בשביעי שלה -- שהרי אינה טובלת עד ליל שמיני, ואינה ראויה לאכול קודשים עד ליל תשיעי.

ה) [ד] מחוסרי כיפורים שחל יום הבאת קרבנותיהם בארבעה עשר -- שוחטין עליהם ומקריבין קרבנותיהם בארבעה עשר, בין קודם שחיטת הפסח בין אחר שחיטתו, ואוכלין פסחיהם לערב. ואין שוחטין עליהם עד שימסרו קרבנותיהם לבית דין, שמא יפשעו ולא יקריבו אותם.

ו) [ה] מצורע שחל שמיני שלו להיות בארבעה עשר, וראה קרי בו ביום -- הרי זה טובל, ונכנס לעזרת נשים ומביא קרבנותיו. ואף על פי שטבול יום אסור להיכנס לעזרת נשים, הואיל ואיסורו להיכנס שם מדבריהם כמו שביארנו בהלכות ביאת המקדש, ויום זה הוא יום הקרבת הפסח במועדו, יבוא עשה שיש בו כרת, וידחה איסור של דבריהם.

ז) [ו] טמא מת שחל שביעי שלו להיות בשבת, אין מזין עליו אלא למחר; ואפילו חל שביעי שלו להיות בשלושה עשר בניסן, והוא שבת -- יידחה ליום ארבעה עשר, ומזין עליו, ואין שוחטין עליו כמו שביארנו, אלא יידחה לפסח שני.

ח) והלא איסור הזיה בשבת משום שבות, והפסח בכרת, והיאך יעמידו דבריהם, במקום כרת -- מפני שביום שהוא אסור בהזיה משום שבות, אינו זמן הקרבן שחייבין עליו כרת; לפיכך העמידו דבריהם במקומם, אף על פי שהדבר גורם לעתיד לבוא לעמוד במקום כרת.

ט) [ז] ישראל ערל שמל בערב הפסח, שוחטין עליו אחר שמל. אבל גר שנתגייר ביום ארבעה עשר, ומל וטבל -- אין שוחטין עליו, שאינו אוכל לערב, והרי הוא כפורש מן הקבר, שצריך שבעה ימים ואחר כך יטהר: גזירה -- שמא יטמא גר זה למת לשנה הבאה ביום ארבעה עשר, ויטבול ויאכל לערב, ויאמר אשתקד כך עשו לי ישראל כשמלתי טבלתי, ואכלתי לערב.

י) והלא גזירה זו מדבריהם, ופסח בכרת, והיאך העמידו דבריהם במקום כרת ביום הקרבן, שהוא יום ארבעה עשר -- מפני שאין הגר מתחייב במצוות, עד שיימול ויטבול, ואינו טובל עד שירפא מן המילה, כמו שביארנו בעניין הגירות; לפיכך העמידו דבריהם במקום זה -- שהרי זה המל יש לו שלא לטבול עד שיבריא, ולא יבוא לידי חיוב כלל.

יא) [ח] מי שבא בבית הפרס, הרי זה מנפח והולך; ואם לא מצא עצם, ולא נטמא -- שוחט ואוכל פסחו, ואף על פי שהלך בבית הפרס, שטומאת בית הפרס מדבריהם כמו שיתבאר בהלכות טומאת מת, ולא העמידו דבריהם במקום כרת כמו שביארנו; וכן בית הפרס שנידוש, טהור לעושה פסח.

יב) [ט] האונן, ראוי לאכול הפסח לערב. מפני שאנינות לילה מדבריהם, לא העמידו דבריהם בדבר זה במקום כרת, אלא שוחטין עליו; וטובל, ואחר כך אוכל, כדי שיפרוש מאנינותו, ולא יסיח דעתו. במה דברים אמורים, שמת לו המת אחר חצות, שכבר נתחייב בקרבן פסח. אבל אם מת לו המת קודם חצות, אין שוחטין עליו, אלא יידחה לשני; ואם שחטו עליו, וזרקו הדם -- טובל ואוכל לערב.

יג) מת לו מת בשלושה עשר, וקברו בארבעה עשר -- הרי הוא ביום קבורה אונן מדבריהם, ואינו תופס לילו מדבריהם; לפיכך שוחטין עליו, וטובל ואוכל לערב, אף בשאר הקודשים. ויום שמועה ויום ליקוט עצמות, הרי הוא כיום קבורה; לפיכך מי שליקטו לו עצמות מתו ביום ארבעה עשר, או ששמע שמת לו מת -- שוחטין עליו, וטובל ואוכל בקודשים לערב.

יד) [י] מי שחופר בגל לבקש על המת, אין שוחטין עליו -- שמא ימצא שם המת בגל, והרי הוא טמא בשעת שחיטה; שחטו עליו, ולא נמצא שם מת -- הרי זה אוכל לערב. נמצא שם מת אחר שנזרק הדם -- אם נודע לו בודאי שהיה טמא בשעת זריקת הדם, כגון שהיה גל עגול -- הרי זה חייב בפסח שני; ואם ספק הדבר, ושמא לא היה עומד על הטומאה בעת זריקה, ולא נטמא אלא אחר זריקה -- הרי זה פטור מפסח שני.

טו) [יא] מי שעבר בדרך, ונמצא מת מושכב לרוחבה של דרך -- אם היה המת טומאת התהום, אף על פי שהוא טמא לתרומה, הרי זה טהור לפסח, ושוחט ואוכל פסחו. ואף על פי שאפשר שנגע, הואיל והיא טומאת התהום, טהור לפסח; ואף על פי שהמת שלם, והוא מן הקצה אל הקצה -- הרי זה עושה פסחו, עד שייוודע בודאי שנטמא בו.

טז) במה דברים אמורים, בשהיה מהלך ברגליו, שהרי אפשר שלא ייגע. אבל אם היה רוכב, או טוען משא -- הרי זה טמא, אף על פי שהיא טומאת התהום: לפי שאי אפשר שלא ייגע, ושלא יסיט, ושלא יאהיל. וכבר ביארנו טומאת התהום, בהלכות נזירות.

יז) [יב] מי שעשה פסח בחזקת שהוא טהור, ואחר כך נודע לו שהיה טמא בטומאת התהום -- אינו חייב בפסח שני; ודבר זה, הלכה מפי הקבלה. אבל אם נודע לו שהיה טמא בטומאה ידועה, חייב בפסח שני.

יח) [יג] מי שנטמא במת, והוזה עליו שלישי ושביעי, ובשביעי שלו נטמא בקבר התהום, ולא ידע, ועשה פסח בחזקת שהוא טהור, ואחר כך נודע לו שהוא טמא בטומאת התהום -- אינו חייב בפסח שני: שכיון שטבל בשביעי, פסקה טומאה הראשונה. אבל אם נטמא בטומאת התהום בשישי לטומאתו, ולא ידע עד שעשה הפסח -- הרי זה חייב בפסח שני: שחזקת הטמא טמא, עד שיהיה טהור ודאי -- שרגליים לדבר.


הלכות קרבן פסח פרק ז

א) רבים שהיו טמאי מת בפסח ראשון -- אם היו מיעוט הקהל, הרי אלו נדחין לפסח שני כשאר הטמאים; אבל אם היו רוב הקהל טמאי מת, או שהיו הכוהנים או כלי שרת טמאים טומאת מת -- אינם נדחין, אלא יקריבו כולם הפסח בטומאה, הטמאים עם טהורים: שנאמר "ויהי אנשים, אשר היו טמאים לנפש אדם" (במדבר ט,ו) -- יחידים נדחים, ואין הציבור נדחה. ודבר זה, בטומאת המת בלבד כמו שביארנו בביאת המקדש.

ב) היו הקהל מחצה טהורים ומחצה טמאי מת -- כולם עושין בראשון, והטהורים עושין לעצמם בטהרה, והטמאים עושין לעצמם בטומאה, ואוכלין אותו בטומאה. ואם היו טמאי המת עודפין על הטהורים, אפילו אחד -- יעשו כולם בטומאה.

ג) היו האנשים מחצה טמאי מת, ומחצה טהורים, ובזמן שאתה מונה הנשים בכלל האנשים, יהיו הרוב טהורים -- הטהורים עושים את הראשון, והטמאין אינם עושין לא את הראשון ולא את השני: אין עושין ראשון, מפני שהם מיעוט; ואין עושין את השני, מפני שהנשים בשני רשות, ונמצאו הטמאים מחצה, ואין מחצה עושין את השני.

ד) היו רוב הקהל זבים ומצורעים ובועלי נידות, ומיעוטן טמאי מת -- אותם טמאי מת אין עושין בראשון, לפי שהם מיעוט; ואינן עושין השני, שאין היחידים עושין את השני אלא בזמן שעשו רוב הקהל את הראשון, וכאן הואיל ולא עשה רוב הקהל בראשון, לא יעשו אלו המיעוט הטמאים למת את השני.

ה) היו רוב הקהל טמאי מת, ומיעוט זבים וכיוצא בהם -- טמאי מת עושין את הראשון. והזבין וכיוצא בהם אינם עושין, לא את הראשון ולא את השני: אינם עושין בראשון, שאין נדחית בציבור אלא טומאת המת בלבד; ואינם עושין בשני, שאין עושין פסח שני אלא אם בא הראשון בטהרה, אבל אם נעשה ראשון בטומאה, אין שם פסח שני.

ו) היו שליש הקהל טהורים, ושליש זבים וכיוצא בהם, ושליש טמאי מת -- אותם טמאי מת אינן עושין את הראשון ולא את השני: אינם עושים ראשון, שהרי הם מועטים לגבי טהורים עם הזבים; ובשני לא יעשו, שהרי מיעוט עשו בראשון כמו שביארנו.

ז) כיצד משערים הפסח לידע אם רוב הקהל טמאים או טהורים, אין משערין בכל האוכלין, שאפשר שיהיו עשרים נמנין על פסח אחד, ומשלחין אותו ביד אחד לשחוט עליהם; אלא משערין בכל הנכנסים לעזרה, ועד שהם מבחוץ קודם שתיכנס כת הראשונה, משערין אותן.

ח) [ז] יחיד שנטמא בספק רשות היחיד, כמו שיתבאר במקומו -- הרי זה יידחה לפסח שני, כשאר טמאי מת; וציבור שנטמא בספק רשות היחיד, יעשו כולם בטומאה.

ט) [ח] פסח שהקריבוהו בטומאה -- הרי זה נאכל כטהור, שמתחילתו לא בא אלא לאכילה; ואינו נאכל לכל טמא, אלא לטמאי מת שנדחית להם הטומאה הזאת, ולכיוצא בהם, מטמאי מגע טומאות. אבל הטמאים שהטומאה יוצאה עליהם מגופם, כגון זבים וזבות נידות ויולדות ומצורעים -- לא יאכלו ממנו. ואם אכלו, פטורין: מפי השמועה למדו שהנאכל לטהורין, חייבין עליו משום טומאה; והנאכל לטמאין, אין חייבין עליו משום טומאה. אפילו אכלו טמאי המת מהאימורין שלו, פטורין.

י) במה דברים אמורים שהפסח ייאכל בטומאה, בשנטמאו הציבור קודם זריקת הדם; אבל אם נטמאו לאחר זריקת הדם, לא ייאכל.

יא) [ט] שחטוהו בטהרה, ונטמאו רוב הציבור קודם זריקה -- זורק את הדם, והפסח לא ייאכל: גזירה -- שמא יטמאו אחר זריקה בשנה אחרת, ויאכלוהו בטומאה.

יב) היו כלי שרת טמאים בשרץ וכיוצא בו -- הואיל ואינם מטמאין את האדם כמו שיתבאר במקומו, אף על פי שמטמאין את הבשר, לא יעשו אותו אלא הטהורים, וייאכל אף על פי שהוא טמא: מוטב שייאכל בטומאת בשר שהיא בלאו, ולא יאכלוהו טמאי הגוף שהם בכרת, כמו שביארנו בהלכות פסולי המוקדשין.


הלכות קרבן פסח פרק ח

א) אכילת בשר הפסח בלילי חמישה עשר -- מצות עשה, שנאמר "ואכלו את הבשר, בלילה הזה; צלי אש ומצות -- על מרורים, יאכלוהו" (שמות יב,ח). [ב] ואין מצה ומרור מעכבין; אם לא מצאו מצה ומרור, יוצא ידי חובתו באכילת בשר הפסח לבדו. אבל מרור בלא פסח -- אינו מצוה, שנאמר "על מרורים, יאכלוהו".

ב) [ג] מצוה מן המובחר לאכול בשר הפסח, אכילת שובע; לפיכך אם הקריב שלמי חגיגה בארבעה עשר -- אוכל מהם תחילה, ואחר כך אוכל בשר הפסח כדי לשבוע ממנו. ואם לא אכל אלא כזית, יצא ידי חובתו.

ג) וכן אכילת בשר פסח שני בלילי חמישה עשר לחודש אייר -- מצות עשה, שנאמר בו "על מצות ומרורים, יאכלוהו" (במדבר ט,יא). [ד] ושניהם אינם נאכלין אלא צלי אש. והאוכל מהם כזית נא או מבושל בלילי פסחים -- לוקה, שנאמר "אל תאכלו ממנו נא, ובשל מבושל במים" (שמות יב,ט); אכל נא ומבושל כאחד -- אינו לוקה אלא אחת, לפי ששניהם נכללו בלאו אחד.

ד) אכל ממנו נא או מבושל מבעוד יום -- אינו לוקה, שנאמר "כי אם צלי אש" (שמות יב,ט): בשעה שמצוה לאוכלו צלי, חייב על אכילת נא ומבושל; אבל מבעוד יום, פטור. [ה] אכל ממנו כזית צלי מבעוד יום -- עבר על מצות עשה, שנאמר "ואכלו את הבשר, בלילה הזה" (שמות יב,ח), בלילה, ולא ביום. ולאו הבא מכלל עשה, עשה הוא.

ה) [ו] נא שהזהירה עליו תורה -- הוא הבשר שהתחיל בו מעשה האור ונצלה מעט, ואינו ראוי לאכילת אדם עדיין. אבל אם אכל ממנו בשר חי, אינו לוקה; וביטל מצות עשה, שנאמר "צלי אש" (שמות יב,ט): הא שאינו צלי, אסור. צלהו כל צורכו עד שנתחרך, ואכלו -- פטור.

ו) [ז] מבושל שהזהירה עליו תורה -- בין שנתבשל במים, בין שנתבשל בשאר משקין או במי פירות: שנאמר "ובשל מבושל" (שמות יב,ט), ריבה הכול. [ח] צלהו ואחר כך בישלו, או שבישלו ואחר כך צלהו, או שעשהו צלי קדירה, ואכלו -- חייב; אבל מותר לסוך אותו ביין ושמן ושאר משקין ומי פירות, חוץ מן המים. ומותר לטבל הבשר אחר שנצלה, במשקים ובמי פירות.

ז) [ט] אין צולין את הפסח על גבי כלי אבן, או כלי מתכות, שנאמר "צלי אש" (שמות יב,ט), לא צלי דבר אחר; לפיכך אם היה כלי מנוקב כדי שתשלוט בו האור, צולין עליו. ואין צולין אותו בשפוד של מתכת -- שהרי השפוד כולו חם, וצולה מקומו.

ח) [י] הסיק את התנור, וגרף את כל האש, ותלהו בתנור, וצלהו -- הרי זה אסור, שאין זה צלי אש. חתכו וצלהו על גבי גחלים, הרי זה צלי אש. צלהו על גבי סיד או חרסית או חמי טבריה -- הרי זה אסור, שאין זה צלי אש.

ט) כיצד צולין אותו, תוחבו מתוך פיו עד בית נקובתו בשפוד של עץ, ותולה אותו לתוך התנור, והאש למטה. ותולה כרעיו ובני מעיו בתנור, חוצה לו; ולא ייתנם בתוכו, שזה כמין בישול הוא. ושפוד של רימון היו בוררין לצלייתו, כדי שלא יזרוק את מימיו ויבשלו.

י) [יא] נגע הבשר בחרסו של תנור -- יקלוף את מקומו, מפני שהוא צלי החרס. [יב] נטף מרוטבו על החרס, וחזר אליו -- יקלוף את מקומו: שכל המרק והליחה שתפרוש ממנו כשייצלה -- אסורה, שהרי אינה בשר צלי. [יג] נטף מן הרוטב שלו על הסולת -- יקמוץ את מקומו, וישליכנו.

יא) [יד] סכו בשמן של תרומה -- אם חבורת הכוהנים, יאכלו. ואם של ישראל -- אם חי הוא, ידיחנו וינגב; ואם צלי, יקלוף את החיצון. סכו בשמן של מעשר שני -- לא יעשנו דמים על בני חבורה, שאין פודין מעשר שני בירושלים כמו שביארנו במקומו. ואין צולין שני פסחים כאחד -- מפני התערובת, אפילו גדי וטלה.

יב) [טו] כבר ביארנו בכמה מקומות שאין הפסח נאכל אלא עד חצות, כדי להרחיק מן העבירה; ודין תורה שייאכל כל הלילה, עד שיעלה עמוד השחר. וכבר ביארנו בהלכות חמץ ומצה, שהוא טעון הלל בשעת אכילתו; ושאין בני חבורה חוזרין ואוכלין אחר שנרדמו בשינה, אפילו בתחילת הלילה.


Current
  • Daily Lessons
  • Weekly Texts & Audio
  • Candle-Lighting times

    613 Commandments
  • 248 Positive
  • 365 Negative

    PDA
  • BlackBerry
  • iPhone / iPod Touch
  • Java Phones
  • Palm Pilot
  • Palm Pre
  • Pocket PC
  • P800/P900
  • Moshiach
  • Resurrection
  • For children - part 1
  • For children - part 2

    General
  • Jewish Women
  • Holiday guides
  • About Holidays
  • The Hebrew Alphabet
  • Hebrew/English Calendar
  • Glossary

    Books
  • by SIE
  • About
  • Chabad
  • The Baal Shem Tov
  • The Alter Rebbe
  • The Rebbe Maharash
  • The Previous Rebbe
  • The Rebbe
  • Mitzvah Campaign

    Children's Corner
  • Rabbi Riddle
  • Rebbetzin Riddle
  • Tzivos Hashem

  • © Copyright 1988-2009
    All Rights Reserved
    Chassidus.org